החצויים בהוגוורטס

נ"מ הארי:

השיעור האחרון היום, גילוי עתידות. אני כבר מגלה את

העתיד, היום הזה יהיה גרוע. בדיוק כמו אתמול. ישבנו

ליד החברים של פרסי בארוחת הצהריים. הרמיוני כבר

הלכה לחקר לחשים עתיקים. אני ורון עדיין אכלנו.

"יש עכשיו גילוי עתידות." אמרתי לחבורה של פרסי.

"אתם באים?"

"עוד נבואות?" פרסי שאל בייאוש. "לא היו לי מספיק?"

"יאללה, בוא, מוח אצה." אנבת' אמרה לו. הם, אני ורון

התקדמנו לכיתה.

"אל תדאג, פרסי." רון אמר לפרסי. "טרלוני אמרה בחייה

שתי נבואות שהתבררו נכונות. אחת רצינית, והשנייה שעומדת

להישבר לנוויל כוס."

"זה לא היה כוס." נוויל הופיע מאחורינו. "זה היה ספל."

"טעות שלי."

"בוקר טוב, תלמידים." טרלוני אמרה לנו כשהתחיל השיעור.

אני ישבתי ליד רון ופרסי. טרלוני חפרה וחפרה ואז היא

התקרבה אלינו. כל החברים של פרסי ישבו לידנו. "אתה נערי,"

היא הצביעה על פרסי. "אתה תמות בגיל 16."

"ניסיון יפה, אבל אני כבר בן 18." פרסי אמר והוא וכל חבריו

צחקו. "באת באיחור של כמה שנים."

"אם כך, אתה, נער יקר," היא הצביעה על ליאו. "גורלך לא

יותר טוב משל חברך. גם אתה אמור למות בגיל 15."

"אני בן 16. אבל אפשר להגיד שמתי, אבל אז חזרתי לחיים."

ליאו אמר והם שוב צחקו.

ואז קרה הדבר הכי מוזר בעולם. טרלוני נגעה בפרסי כדי

להראות לו משהו בספר ואז היא התחילה לדבר בקול חורק

ואמרה,

"מערבה תפנה להתייצב מול האל הבוגד,

את אשר נגנב תמצא ותחזירו במועד.

החברות תכזיב זוממת היא למעול,

סופך שלא תצליח להציל את החשוב מכל."

ואז היא עצרה לכמה שניות ואמרה עוד משהו,

"מערבה אל אלה כבולה יצאו החמישה,

אחד מהם יאבד בארץ גשם לא פגשה.

אימת האולימפוס את הדרך תוביל,

חניכים וציידות רק איחוד כוחות יציל.

בהתייצבותו מול הטיטאן אחד יישא קללתו,

והאחר ביד הורה ימצא הוא את מותו."

ואותו הדבר קרה שוב, רק הפעם העצירה הייתה יותר

ארוכה,

"שש עשרה שנים ימלאו חרף כל המכשולים,

לצאצאם החצוי של האלים הגדולים,

סביבו ישקע עולם בשינה שאין לה סוף,

להב מקולל את נפש הגיבור יקטוף.

בחירה גורלית בידיו תוקפד,

את משכן האלים לקומם או לאבד."

והפעם הסתכלתי על פרסי ואנבת' שנראו כאילו הם

ראו רוח. אחרי כמה שניות טרלוני שוב דיברה,

"שבעה חצויים ייענו לאתגר.

עולם ומלואו יסער או יבער.

נדרים לקיים עד כלות הנשימה,

בשערי המוות תגעש מלחמה."

והפעם כל החברים של פרסי נראו כאילו הם ראו

רוח. ואז הייתה עוד נבואה, ואחריה החבורה נראית

בעוד יותר שוק.

"עשרה חצויים יתנדבו להגיע לאסור.

אחד מהם לא יחזור, וזה ברור.

את הנבחר בחרו להציל,

ואותם בנו של המלך מוביל.

בחירה אחת שלהם משנה, שלום או מלחמה.

את אהובה תאבד בת החוכמה.

בנו של הים כבר לא יחזור,

זהו מותו של הגיבור."

ואז כולם היו בשקט. בלי יותר נבואות. החברים של

פרסי יצאו מהר מהכיתה.

_

נ"מ ליאו:

זה היה הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים. יצאנו ביחד

מהכיתה והלכנו למועדון של גריפינדור. הוא היה ריק.

ישבנו שם ודיברנו ביוונית.

"מישהו זוכר את הנבואה בעל פה?" פייפר שאלה

והייזל דקלמה אותה, בינתיים ג'ייסון כתב את הנבואה

ביוונית, ופרנק כתב בלטינית.

"עשרה חצויים יתנדבו להגיע לאסור." ניקו אמר. "נשמע

כמונו. הגענו לאנגליה. היא חלק מהארצות העתיקות."

"אחד מהם לא יחזור, וזה ברור." וויל אמר. "מישהו עומד

למות."

"את הנבחר בחרו להציל." פרנק המשיך. "נשמע שאנחנו

עומדים לבחור מישהו. הנבחר. אבל מי זה?"

"אותם בנו של המלך מוביל." הייזל אמרה. "מלך? יכול להיות

שיש מלך בעולם הקסמים?"

"בחירה אחת שלהם משנה, שלום או מלחמה." פרסי אמר.

"תהיה לנו בחירה. אני מקווה שנבחר נכון."

"את אהובה תאבד בת החוכמה." קלאריס המשיכה. "מישהי

שהיא בת של מישהי חכמה תאבד את מי שהיא אוהבת."

"בנו של הים כבר לא יחזור." אמרתי. "הבן של פוסידון לא יחזור."

"זהו מותו של הגיבור." אנבת' אמרה, ואז התחילה לבכות. "אני

לא מאמינה..."

"זה לא אפשרי." פייפר אמרה. היא חיבקה את אנבת'. אבל כולנו

הבנו. פרסי עומד למות.

"חכמולוגית, זה לא אני." פרסי אמר לה וחייך אליה. "זה לא אני."

"מוח אצה, אם זה אתה, אני לא יודעת מה יקרה." אנבת' אמרה לו.

הוא התקרב אליה ונישק אותה. יופי, פרסי ואנבת', עכשיו אני

מתגעגע לקליפסו.

"קרה משהו?" רון והארי נכנסו למועדון.

"הכל בסדר." ניקו אמר. "אנבת' פשוט שמעה שמישהו שהיא

מכירה מת."

"אני מצטער." הארי אמר.

"זה בסדר. לא היינו מאוד קרובים." אנבת' שיקרה.

"אני עולה לחדר." אמרתי להם, ואז הוספתי ביוונית, "אני הולך

לדבר עם קליפסו."

"תמסור לה ד"ש." ג'ייסון אמר לי ביוונית.

"תמסור לה שאנחנו רוצים לראות אותה." פייפר הצטרפה לשיחה.

עליתי לחדר ולחצתי על הכפתור שהכנתי לפני שבאתי לאנגליה.

לכל אחד מאיתנו יש כפתור, כדי שנוכל לדעת מתי השני לבד, כדי

שנוכל לדבר. ואז היא הופיעה.

"קליפ, מה קורה?" שאלתי אותה. היא הייתה מושלמת. השיער בצבע

קרמל שלה היה קלוע בצמה על הכתף שלה, העיניים החומות שלה היו

יפיפיות כמו תמיד, והשמלה הלבנה שהיא לבשה התאימה לה.

"ליאו. התגעגעתי אלייך." היא אמרה לי בקול המתוק שלה.

"עבר פחות משבוע מאז שהלכת, ואני מתגעגעת אלייך בטירוף."

"אני אחזור. אני תמיד חוזר."

"אז אני תמיד מחכה."

"הלוואי שהיית פה. עכשיו. משעמם פה בלעדייך ואני אף פעם

לא לבד." אמרתי לה בקול עצוב. "ויש עכשיו נבואה חדשה

שאומרת שאחד מאיתנו ימות, אבל הכל בסדר."

"אני יודעת." היא אמרה לי. "רייצ'ל אמרה את זה היום

בארוחת הבוקר. משהו על נבחר, בן של מלך, בן של ים,

שמענו. כירון אמר לא לספר לכם בינתיים, אבל מסתבר

שאתם כבר יודעים. תקשיב, אני חייבת ללכת. יש פה

בעיה. אוהבת אותך."

"גם אני אותך." הספקתי להגיד לפני שהתמונה נעלמה.

ירדתי לחדר המועדון והתיישבתי ליד פייפר וג'ייסון.

הרמיוני, הארי ורון ישבו קרוב אלינו, אז דיברנו ביוונית.

"מה קליפסו אמרה?" אנבת' שאלה.

"רייצ'ל אמרה בדיוק את אותה הנבואה היום בארוחת

הבוקר. כירון אמר להם לא לספר." עניתי לה.

"רייצ'ל במחנה?" פרסי שאל בטמטום גדול. יותר ממני.

"אתה יודע שהיא במחנה, מוח אצה. היא אמרה שאבא

שלה הסכים לזה שהיא לא תחזור לבית הספר שלה."

אנבת' אמרה.

"אה, נכון." פרסי נזכר.

נ"מ הארי:

בשעה עשרה לחמש נפגשתי עם פרסי בחדר המועדון.

הלכנו ביחד למשרד של אמברידג' ובדרך דיברנו. הוא

סיפרתי לו את כל מה שקרה לי בשנים שלי בהוגוורטס.

אבן החכמים, חדר הסודות, סיריוס וזנב-תולע, גביע

האש. הכל. ובשעה חמש בדיוק נכנסנו לחדר.

"ערב טוב, מר פוטר, מר ג'קסון." אמברידג' אמרה.

היא ישבה ליד השולחן שלה ושתתה תה.

"ערב טוב." אמרנו ביחד.

"שבו." היא אמרה לנו. שנינו ישבנו ליד שני שולחנות.

דף קלף ריק הונח על השולחן שלי, ואותו הדבר על

השולחן של פרסי. "עכשיו אתם תכתבו לי כמה שורות.

לא בעטים שלכם. אתם תשתמשו בעט מיוחד משלי.

הנה." היא אמרה והוציאה לנו שני עטי נוצה ארוכים

ודקים בעלי קצה מחודד מאוד. "אני רוצה ששניכם

תכתבו 'לא אספר עוד שקרים',"

"כמה פעמים?" פרסי שאל אותה.

"אה, כמה שנדרש. עד שהמסר יחדור. קדימה,

להתחיל."

"לא נתת לנו דיו." אמרתי לה.

"לא תצטרכו דיו."

הנחתי את חוד עט הנוצה על הדף וכתבתי: לא

אספר עוד שקרים. גם אני וגם פרסי פלטנו פליטת

כאב באותו הרגע. המילים שהופיעו על הקלף כאילו

נכתבו בדיו אדומה מנצנצת. באותו הזמן אותן מילים

הופיעו לי על גב היד, וכך גם על היד של פרסי, ואז

העור התרפא. פרסי אמר כמה מילים בשפה שהוא

תמיד מדבר, והמילים האלו נשמעו כמו קללה.

"כן?" אמברידג' שאלה. הסתכלתי על פרסי ושנינו

הבנו שאנחנו לא ניתן לה את הספק.

"כלום." שנינו אמרנו ביחד. וכך זה חזר על עצמו

שוב ושוב. כתבתי, כאב לי, העור התרפא.

"בואו הנה." היא אמרה לבסוף. כשהלילה כבר ירד.

"יד." היא אמרה ובדקה את היד שלי ושל פרסי.

"לא נראה שהשארתי עליכם רושם עמוק. טוב,

ניאלץ לנסות שוב מחר בערב."

"המעצבנת הזאת." פרסי אמר כשיצאנו. הוא פלט

עוד כמה קללות.

"לאן אתה הולך?" שאלתי אותו.

"אני רעב בטירוף."

"אני בא איתך." אמרתי לו וביחד הלכנו לאולם

הגדול. רון, הרמיוני והחברים שלו היו שם.

"מוח אצה." אנבת' חיבקה אותו ונישקה אותו.

"מה קורה, חכמולוגית?" הוא שאל אותה

בחיוך.

"אקוומן, מה יש לך ביד?" ליאו שאל את

פרסי.

"אין לי כלום." פרסי אמר והסתיר את היד

שלו.

"גם אני ראיתי משהו." ג'ייסון אמר לו.

"מוח אצה, תביא לי את היד שלך." אנבת'

אמרה. פרסי נתן את היד שלה בחוסר רצון.

"בשם האלים! פרסי, למה לא אמרת שהיא

עשתה לך את זה?"

"זה בסדר. כבר לא כואב לי." הוא אמר.

"מה קרה, אנבת'?" פייפר שאלה ואנבת'

הראתה לכולנו את היד של פרסי.

"הארי?" הרמיוני אמרה לי. "תראה לי את

היד שלך." ונתתי לה את היד שלי. "לא

אספר עוד שקרים? זה לא שקר. אני אלך

לדבר עם פרופסור מקגונגל ופרופסור דמבלדור.

אין מצב שזה חוקי."

"לא הרמיוני." אמרתי לה, ופרסי הנהן. "אנחנו

לא ניתן לה את הספק."

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

תודה רבה על כל התגובות בפרק הקודם. תגובות?

אני אעשה גם עוד פרקים מנקודת המבט של החצויים

ושל שאר הדמויות.

הפרק הקודם		הפרק הבא