סוורוס סנייפ והקונדסאים - הסיפור האמיתי

בלילה

11:30

לפידים בוערים הטילו צללים על הקירות, מאירים את חשכת הטירה באור מרצד.

במסדרון ארוך, על קצות האצבעות, פסע סוורוס סנייפ, ראשו מוטה מדי פעם לאחור ביתר זהירות. באופן לא מפתיע ביותר, הוא היה בכיוון ההפוך מהקומה השלישית, מתרחק בכל צעד מהתמונה של קוסם העטלפים, שם היה אמור להפגש עם פוטר וחבורתו בעוד רבע שעה בדיוק. היה אמור להיערך שם "סחר בקללות" אם ניתן לקרוא לזה כך. החלפה של קללה שתמסר באותו לילה, בעד ספר שיתקבל יום למחרת. אבל כפי שנאמר, זה לא היה מפתיע שפניו של סוורוס היו מועדות למקום אחר. הוא היה בדרכו למגדל גריפינדור.

כמו חתול ועכבר, החתול מרחרח את החור, והעכבר נושך אותו מאחור.

גניחה פתאומית הקפיצה אותו, קוטעת את הרהוריו. הוא הרים את שרביטו בלב הולם ופלט אנחת רווחה. רק תמונה של קוסם הנוחר בשנתו.

אור השרביט רץ ברפרוף על גבי הקרקע המרוצפת בקצב פסיעותיו: ימין, שמאל, ימין שמאל, פניה, מדרגות, ושוב- ימין שמאל, ימין שמאל - הדי פסיעותיו שקטות - מסדרון מתעקל שמאלה, פתח מצד ימין - הוא זכר את הדרך היטב; במשך יממה שלימה חרט אותה במוחו - עליה קטנה, פניה אחרונה לימין והמדרגות המיוחלות.

11:44

הוא דילג במדרגות והאור קיפץ לפניו. סוף סוף- אשה שמנה בשמלה ורודה בתוך מסגרת.

"תוריד את האור," היא מלמלה בצרידות, ועפעפיה רפרפו לפתיחה, כמו שתי וילונות כבדים, "מה אתה עושה בחוץ?"

"נתקעתי במדשאות," הוא מלמל, השעון על ידו מתקתק.

"אני אוותר הפעם. פעם אחרונה, אתה שומע?" פיה נפתח בפיהוק, כמו מנהרה ענקית בחושך. "סיסמא?"

"איש מתכת מכושף."

אש קטנה רחשה באח של חדר המועדון. מאירה קלושות כמה כורסאות אדומות- צהובות, ושתי גרמי מדרגות משני צידי החדר שנבלעו בחשיכה.

הוא פנה לאלו שלצידם היה חץ שהורה: בנים. אור השרביט היה הדבר היחיד שניתב את דרכו לראש המדרגות, ושם דרך מסדרון ארוך ומעוקל, משובץ משני צדדיו דלתות. חלפו כמה דקות לחוצות עד שמצא את שחיפש. ארבעה כובעי קוסמים חטובים בעץ, ארבעה שמות שנואים: פוטר, פטיגרו, בלק ולופין- על גבי דלת. ידו נשלחה בהסוס לידית, והדלת נפתחה בגלישה חלקה.

אור ירח חדר מבעד לחלון, חושף צדודיות של מיטות אפריון, שני ארונות ענק, עוד מספר חפצים אישיים על ארוניות קטנות, ואחרון חביב: שולחן כתיבה שבקושי נראה תחת ערימות ספרים וגליונות קלף. כמה נוצות בצבצו פה ושם וכסת דיו סגורה אחת עמדה בראש הערימה, כמו מנצחת על הבלאגן. זה היה בדיוק מה שחיפש. הוא ניגש לשם בצעד מהיר והחל לנבור. הספר מוכרח להיות כאן. הם לא היו משאירים את הספר במקום אחר. לא. טמטומם לא מגיע לכזו רמה. הוא כאן. הוא מוכרח להיות.

ידיו פעלו במהירות, מזיזות ספר לכאן וערימת גליונות לשם. הוא ידע: אם החבורה תקלוט שהוא לא מגיע, היא תחזור למגדל גריפינדור, וזה מה שהיה חסר לו.

"חבל על המאמץ שלך."

הקול הפתאומי גרם לדמו לקפוא בעורקיו ולכפות רגליו לעקצץ.

"זה לא פה."

הוא הסתובב באיטיות. דמות ניצבה בסמוך לקיר, יד אחת טמונה בכיס גלימתה ויד אחת אוחזת בשרביט המופנה לרצפה.

הוא לא חשב פעמיים, בן רגע זינק, ובאחיזת חנק קיבע את הדמות לקיר.

"סנייפ!" חרחור צרוד.

"מה אתה עושה פה?" אחיזתו של סוורוס התהדקה. "אתה אמור להיות למטה עכשיו!"

פניו של לופין היו חיוורות לאור הירח, או אולי היה זה חוסר החמצן שהחוויר אותן.

"אני-" הוא ניסה לדבר, אצבעותיו רוחשות בחיפוש אחר שרביטו שנפל.

"תענה לי!" נענע אותו סוורוס. "הם בדרך לפה?"

אך רק הברות חסרות פשר נשמעו מפיו של לופין. סוורוס הסיר את ידיו, לא לפני שהעיף בבעיטה את השרביט.

"איפה הם?" שאל שוב.

לופין נשם בכבדות, וידיו עיסו את גרונו. "לא הלכתי איתם." הסביר לבסוף, קולו צרוד.

"אז הם עדין למטה?"

"לא. הם לא הלכו לפגוש אותך."

"מה?"

"עבדו עליך."

"אני לא מבין." חולשה פתאומית פשטה ברגליו.

"הם לא באמת התכוונו להפגש איתך. הם אמרו לך לחכות להם ליד התמונה של קוסם העטלפים ותכננו שבזמן שתהיה שם, רחוק מהחדר הם יגנבו את הטיוטות שלך."

"הם גנבו את הטיוטות שלי? מה- למה?"

"פחדו שתסדר אותם, אז החליטו לפעול לבד."

הם צדקו. הוא סידר אותם, אבל גם הם סידרו אותו. הפוך על הפוך. מצב ביש מקולל.

"אז איפה הם עכשיו?"

עיניו של לופין קפצו בחוסר נוחות בולט בין השרביט המכוון לעברו לבין פניו של סוורוס. "כנראה בדרך לכשף את אוונס."

ברגע שיצאו המילים מפיו של לופין, התרסקו תוכניותיו של סוורוס למאות חתיכות קטנטנות. כמו פסיפס שנופץ ופוזר ברוח.

כל המאמץ הנפשי שהשקיע במרד הקטן שלו, השעות שלא ישן בהן, הזמנים שעמל על פיתוח הקללה ואז הזמן שהצליח להאריך בשביל לגנוב את הספר, ולמנוע מהם את הקללה, הכל התעופף ברוח, לא שווה כלום.

כל האנרגיה שהייתה בו עד לפני כמה דקות, התמוססה והשאירה אותו מרוקן לחלוטין. הוא כשל לאחור וקרס על המיטה הסמוכה.

"הספר," אמר, ידיו תומכות בראשו. "איפה הספר?"

לא נשמעה תגובה, רק ידיים רוחשות על הרצפה.

"איפה הספר?" שאל שוב ומבטו נישא.

לופין הפסיק לחפש את שרביטו והרים עיניים כבויות לעבר סוורוס. "זה פטיגרו..." הוא אמר, והשפיל שוב את מבטו, ממשיך למשש בחשיכה. "הוא איבד אותו."

"איבד אותו?" צעק סוורוס וקפץ ממקומו. "איבד אותו??"

"ששש... אנחנו יכולים למצוא אותו." ניסה לופין.

"אתה משקר, הוא פה איפשהו. תן לי אותו." השרביט נופף באיום.

"זאת האמת, סנייפ. הוא איבד אותו כנראה באחת מכיתות הלימוד."

"אתה משקר. קום!"

"זה לא פה."

"לא. זה פה." מוחו של סוורוס סירב לקבל את המציאות. הוא הניף את שרביטו כשרעיון עלה למוחו. איך לא חשב על זה קודם? "אציו ספר השיקויים שלי!"

אך כלום לא קרה. הוא ניצב שם בדממה, מסרב להאמין. "אציו ספר השיקויים שלי." ניסה שוב, קולו רועד.

"קסם נעילה." אמר לופין בשקט.

"אני ארצח אותו." לחש סוורוס.

הייתה שתיקה, ואז לופין הוסיף: "כדי שאחר כך ג'יימס ירצח אותך?"

"סתום, חתיכת-"

לופין הרכין את ראשו והמשיך לחפש את השרביט.

"כל השנה אתה משתף איתם פעולה, מה קרה פתאום?" דיבר סוורוס במרמור.

לופין הופתע. "אני לא-"

"אתה אף פעם לא אומר כלום כשהם יורדים על תלמידי השנה הראשונה. אתה שותק כשהם מקללים אותי, כשהם משפילים אותי. נראה לך שאם תשב בצד ותסתום, זה יספיק. אתה מוגבל, אתה חסר ביטחון עצמי, אתה מפחד להגיד מה שאתה חושב. אין לך אומץ לדבר בשביל האמת. אתה פחדן, זה מה שאתה!"

לופין נראה חיוור מתמיד.

"אם אתה בצד שלהם לפחות תהיה שם עד הסוף. למה אתה חושף בפני את כל התוכניות שלהם? תחליט איפה אתה."

"אתה לא מבין-"

"בוגד!"

"אני לא יכול פשוט-"

"לא יכול? כן, נכון," לגלג סוורוס בכאב. "לא יכול לקום ולומר להם להפסיק? לא יכול לעצור אותם ולומר להם שהם חבורת מפגרים מטונפים? ומה עם הפעם ההיא שכן הערת להם? לא יכול, אה? אתה לא שונה מהם." הוא ירק לרצפה. "עוד חתיכת טינופת."

לופין לא ניסה להכחיש הפעם. בעיניים עצובות הוא אמר: "עוד שבע דקות חצות, סנייפ."

לרגע קטן הוא הספיק לשכוח. ברגע קטן הספיקו כתיפיו להשמט, מבטו להכבות, והחשק שבו להיעלם, אבל שתי דברים עדין היו קיימים בו: האהבה לאוונס והרצון לנקום בפוטר.

"אתה יכול לעצור אותם. אולי עוד תספיק."

הוא אפילו לא הביט בלופין כשהתחיל לרוץ. אם לא כדי להציל את אוונס, יהא זה לשם הנקמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא