שושלת הדורות

נרקיסה מאלפוי לא ידעה דבר על המזימה. אם מישהו היה מזהיר אותה על כך היא בוודאי הייתה צוחקת בפניו.

וכאשר דראקו מאלפוי ישב לבדו בחדרו במשך כמעט חמש שעות ולא יצא היא חשדה קצת, רק קצת.

הכל התחיל כשהקרב על הוגוורטס החל, מההתחלה היא ידעה שאין ברצונה להשתתף בקרב אבל היא גם ידעה שאין ביכולה לסרב לפקודה ישירה מוולדמורט, לכן היא השתתפה. אכן זה היה מזוויע ממש. אבל הרגע ששינה את הכל היה כאשר פוטר הצעיר הגיע אל קרחת היה שבה הם חיכו לו. וכאשר לורד וולדמור ציוו עליה לבדוק אם הארי חי או מת.

היא שיקרה.

ברגע שהרגישה שהוא חי נגולה אבן מליבה, יהיה לה עתיד. במחשבתה המילה הזאת נשמעה משונה מאוד, עתיד, עתיד, איך יהיה לה עתיד אם וולמורט יהיה בשלטון? אך לאחר ניצחונו של פוטר היה לוציוס ודראקו הלכו האלאה אל חיים חדשים!

ככה היא חשבה. וזה לא היה נכון.

כאשר היא שיקרה לוולדמורט היא סיכנה את חייה ואת חיי משפחתה, והייתה בה תקווה שאולי פוטר יזכור לה את זה ויחזיר לה טובה משלו. דראקו סיפר לה שכבר מספר פעמים הוא פגש את פוטר ובקולם ללא יוצא מן הכלל פוטר ממש התעלם ממנו... האם וא שכח את מה שקרה שם? בקרחת היער? כשנרקיסה מאלפוי הצילה את חייו? היא לא ידעה, אך היא קיוותה שהוא יזכור. 

אבל היה עוד פרט בסיפור, שאולי שכחו לספר האולי לא רצו לספר אותו... נרקיסה מאלפוי הייתה שם כל הזמן, והיא ידעה את סודותיה של אבן האוב וכן, היא ידעה שהאבן נמצאת אצל פוטר...

וברגע שהאבן נפלה היא ראתה זאת, אבל היא לא רק ראתה זאת יותר מזה, היא הרגישה זאת. כי היה לה סוד שגם היא לא הבינה איך הוא קרה, 

כי נרקיסה ראתה אותם, היא ראתה את כל האנשים יחד עם פוטר, היא לא ידעה איך זה איפשרי הרי ידוע שרק האדם שמשתמש באבן יכול לראות את האנשים שהוא מזמן...

אבל היא ראתה אותם, ולזה לא היה ניתן להתכחש.

                                                                                                 ***

אריאנה עמדה דוממת וכך גם הארי ואברפורת', התזוזה היחידה שהייתה בחדר הייתה של נרקיסה מאלפוי, שנדמה שממש קפצה בבהלה כאשר הילדה הקטנה הופיעה מולה אפורה כולה מביטה אל אחיה.

אברפורת' חייך אך אריאנה לא, נראה ששרירי הפנים שלה אים מסוגלים לזוז בצורה הנכונה, היא פשוט עמדה שם קפואה.

לראשונה לאחר דקה שנראתה כמו נצח הסתובב אברפורת' את הארי בעינייו עמדו דמעות, לאחר מכן היא התקופף מעט אל אחותו הנמוכה ממנו בראש, וחייך אלייה חיוך מאושר הוא נגע בלחייה וחיכה שתשיב לו חיוך. אך הילדה הקטנה לא זזה כאילו היא אינה מכירה את האדם שמולה.

''אחותי'' מילמל אברפורת' בקול שלא היה שלו הקול היה חנוק מדמעות, של עצב או של התרגשות או של שנייהם יחדיו.

''אחותי'' הוא אמר בשנית, ולראשונה לאחר שנים ארוכות סובבה אריאנה את ראשה אך כעת במבט לא היה קפוא הייתה בו הבעה, בילבול. אריאנה הביטה אל אחיה ופתחה את פיה בניסיון לומר דבר מה, ''אחי?'' היא מילמלה לבסוף.

אברפורת' הנהן, וחיבק את הילה הקטנה בזרותיו העבותות, ''סליחה שלא שמרתי עלייך.'' הוא אמר כשדמעויו נוצצות על לחייו.

ואחותו החזירה לו חיבוק ולחשה ''אני סולחת''.

היי אני אשמח לתגובות!:)

הפרק הקודם		הפרק הבא