All the Young Dudes

יום רביעי, 15.9.1971

בבוקר לאחר מכן ג'יימס וסיריוס בקושי יכלו להכיל את ההתרגשות שלהם והאיצו בשותפים שלהם לחדר לרדת לארוחת הבוקר לפני כל שאר הגריפינדורים. הם היו התלמידים הראשונים שהגיעו לאולם הגדול, חוץ מכמה רייבנקלואים שרכנו מעל ספרי הכשיפומטרי שלהם, מצוידים בספלים ענקיים של קפה שחור.

"מושלם." סיריוס קרן כשראה את הספסלים הריקים. "מושבים בשורה הראשונה!"

"בטח אף אחד לא יגיע עוד שעות," פיטר נאנק, חצי ישן, נשען על המרפקים שלו.

"אוי, תתעודד." ג'יימס מזג לכולם ספלים גדולים של תה. "אתה לא רוצה לראות את הפירות של העבודה הקשה שלנו?"

"לא בשש בבוקר," ענה פיטר, שותה ברעש את התה שלו. 

סיריוס נרתע מהראש ודחף אליו צלחת. "תאכל קצת טוסט ותפסיק להתבכיין."

רמוס לקח טוסט גם וחתך אותו לארבעה רבעים. הוא מרח ריבה על רבע אחד, מרמלדה על רבע אחר, חמאה על השלישי וממרח לימון על האחרון. הוא התעלם מהמבט המשועשע של סיריוס. אף פעם לא היתה לרמוס הרבה בחירה, והוא היה נחוש להשיג כמה שיותר ממנה בכל ארוחה.

למרבה המזל, הם לא היו צריכים לחכות הרבה לפני שהתלמידים האחרים התחילו להגיע בטפטופים לארוחת הבוקר. הסלית'רינים הראשונים הגיעו בדיוק כשרמוס סיים את הטוסט שלו. הם הלכו לשולחן שלהם, לא ממש מודעים לארבעת הגריפינדורים הנלהבים שצפו בהם. לכמה רגעים נראה ששום דבר לא היה שונה. סיריוס נאנח באכזבה. אבל אז. הנער הגבוה מביניהם זע בכיסאו, משפשף את הזרוע שלו. אחד אחר נראה כאילו הוא מחפש משהו בכיס שלו, אבל מאיפה שרמוס ישב, הוא בבירור גירד את הרגל שלו בקדתחנות. השלישי כל הזמן השתמש בשרביט שלו כדי לגרד מאחורי האוזן.

"זה עבד!" ג'יימס לחש, קצר נשימה מרוב התרגשות. אפילו פיטר נראה מעודד עכשיו.

כשיותר ויותר סלית'רינים נכנסו, הבעיה הפכה ליותר ברורה - והרבה יותר מצחיקה. עד השעה שבע שולחן סלית'רין היה מלא בתלמידים מתפתלים, מתעוותים ומתגרדים. לבסוף אמיקוס קארו, תלמיד שנה שישית חסון, קרע את הגלימה שלו, הסוודר והעניבה כדי לגרד את החזה שלו, שרמוס ראה שכבר היה אדום. הוא כמעט ריחם עליהם.

אבל אז סנייפ נכנס. בין אם זו היתה קארמה או מזל, נראה שסוורוס הגיב רע במיוחד לזרעי הוורדים. הוא נכנס בראש מורכן, שיערו נופל על פניו, אבל האף שלו עדיין היה גלוי ובבירור אדום.

"אוי, מרלין!" סיריוס חרחר, וצחק כל כך חזק עד שהוא החזיק את הבטן שלו. "תגידו לי שהצלחנו להגיע לפרצוף שלו!"

"היי, סניוולוס!" ג'יימס קרא, פתאום, כדי להסב את תשומת ליבו של הילד השני.

סנייפ הסתובב והרים את מבטו; השיער שלו זז. הצד השמאלי של פניו היה מכוסה בפריחה אדומה, מהרקות שלו כל הדרך למטה עד צווארו, נעלמת מתחת לתלבושת שלו. העין השמאלית שלו היתה אדומה גם היא, העפעף נפוח ומגורה.

"נראה טוב!" סיריוס קרקר, וכל ארבעת הילדים ציחקקו, בזמן שסנייפ יצא בסערה מהאולם.

עד שארוחת הבוקר נגמרה, כל הטירה זמזמה שמועות בנוגע למה בדיוק עבר על הבנים בסלית'רין. סיריוס וג'יימס נראו כאילו חג המולד הקדים, ואפילו פיטר היה מאושר - והזכיר לכולם שהוא היה זה ששמר מבחוץ, ואחרי הכל, היה זה שאיפשר את כל זה.

"אבל הכל היה הרעיון של לופין," סיריוס חזר, טופח על הגב של רמוס בלבביות. "אז מה נעשה כדי לחגוג, אה? טאקי מתפוצץ? פשיטה על המטבחים?"

רמוס ניער את סיריוס ממנו, מחייך בנימוס. "טוב, מה שתעשו, תעשו את זה בלעדיי," הוא ענה. "יש לי ריתוק כפול."

"מסלגהורן?"

"כן, ומקגונגל. ופליטיק, אבל זה מחר. ואז הריתוק שלי מתורת הצמחים הוא בסוף השבוע."

"וואו," ג'יימס קימט את מצחו. "אתה מנסה לשבור שיא או משהו?"

רמוס משך בכתפיו. הוא תמיד קיבל עונשים בסנט אדמונדס - כולם קיבלו. ריתוק לא הפריע לו. למרות שטאקי מתפוצץ באמת נשמע ממש כיף.

"אולי כדאי שתתחיל לעשות את שיעורי הבית שלך?" סיריוס אמר בעדינות. 

רמוס גילגל עיניים, קם מהשולחן. "בואו," הוא אמר. "יש עכשיו התגוננות מפני כוחות האופל, חשבתי ששניכם אוהבים את זה."

***

מאוחר יותר באותו היום, רמוס היה בדרכו לריתוק עם סלגהורן, כשהוא נתקל בלילי אוונס. הוא לגמרי העדיף פשוט להמשיך ללכת, אבל היא חייכה ונעמדה בדרכו.

"היי, רמוס."

"היי."

"אתה הולך למרתפים?"

הוא הינהן.

"גם אני. אני צריכה להגיד לסלגהורן שסוורוס לא יכול להגיע לריתוק שלו."

"אה, כן."

"שמעת על מה שקרה לסלית'רינים?"

"כן." כולם שמעו - זה היה כל מה שדיברו עליו כל היום, אפילו בזמן השיעורים. למזלם, לאף אחד לא היה שמץ של מושג מי עשה את זה. זה היה רעיון טוב, לתקוף את כל הבית בבת אחת. מי יכל לדעת מי היה המטרה?

"מטורף, נכון?" לילי המשיכה. "סוו המסכן אלרגי למה שזה לא יהיה שהם השתמשו בו. מדאם פומפרי נתנה לו שיקוי שינה בזמן שהנפיחות יורדת."

רמוס גיחך, בלי לחשוב. הוא העיף מבט בלילי, שהסתכלה עליו בחזרה בעיניים ירוקות נוזפות. 

היא ניענעה בראשה. "תראה, אני יודעת שהוא לא היה נחמד אליך במיוחד. בפעם ההיא בשיקויים וגם אז ברכבת. הוא… טוב, הוא די סנוב, בסדר?"

רמוס נחר בבוז. 

"אבל רציתי להתנצל," לילי המשיכה. "אני צריכה להתנגד לו יותר. לא הייתי צריכה לתת לו להתחמק מזה. האמת היא שהוא בן אדם נחמד, כשאתה לומד להכיר אותו."

"אם את אומרת." רמוס הפסיק ללכת. הם היו מחוץ למשרד של סלגהורן עכשיו. הדלת היתה סגורה, והוא שמע קולות מורמים בצד השני שלה.

"הוראס, מי שזה לא היה, הם היו חייבים להיות סלית'רינים!" זו היתה פרופסור מקגונגל. "למי עוד יש את הסיסמה?"

"למה שסלית'רינים יתקיפו את הבית שלהם, מינרווה?!" המורה לשיקויים נשמע זועם.

"אמרת שזה היה רק במעונות הבנים. אולי זו היתה אחת הבנות."

"באמת!"

"טוב, מי עוד? פיבס? הוא אף פעם לא נכנס לחדרי המועדון, או למרתפים - הוא מבועת מהברון המגואל."

"חייבים להחרים את כל המוצרים מזונקו."

"לפי מה שפופי אמרה זה לא היה מוצר מזונקו. פקעות ורדים, מהחממות."

רמוס הרגיש טפטוף של פחד במורד עמוד השדרה שלו. אם הם ידעו את זה, הם יהיו מסוגלים לגלות מי עשה את זה?

"פקעות ורדים, הא? מאוד מחוכם." סלגהורן באמת נשמע מתרשם. 

מקגונגל נאנחה. "אני מניחה שעכשיו תאשים את הרייבנקלואים?"

"פשוט, הלוואי שידעתי עשה את זה!" הוא נאנח בכבדות. "אולי האמת תצא לאור בסוף. אני מניח שזה באמת יותר הגיוני שזו היתה אחת מהבנות בסלית'רין, מאשר…"

"מאשר כנופיה של קונדסאים שהזדחלו למרתפים בחסות חשיכת הלילה עם כוונה זדונית?"

רמוס יכל לשמוע את סלגהורן מצחקק בתגובה לזה. "כן, משהו כזה."

"עכשיו, אני חייבת ללכת," מקגונגל אמרה, צעדיה מתקרבים לדלת. "תודיע לי אם תמצא את האשם?" הדלת נפתחה. רמוס ולילי לקחו צעד אחורה באשמה. מקגונגל הסתכלה עליהם מלמעלה דרך משקפיה. "מה שני גריפינדורים עושים כל כך רחוק מהמגדל שלהם?"

"בבקשה, פרופסור, אני ורמוס רק- "

"אה!" סלגהורן קטע את הברבורים הלחוצים של לילי. "לופין, נערי - והעלמה אוונס! באת למסור את התנצלותו של סנייפ, הא? אין צורך, ילדה יקרה, אין צורך. עם כל מה שקורה היום, נראה לי שנבטל את הריתוק של הבנים, לבינתיים." הוא התקרב לדלת ונתן לרמוס מבט חמור. "זה מובן שלא יהיו עוד מריבות בשיעורים שלי, או בכל שיעור, אם כבר, הממ?"

"כן, פרופסור," רמוס הנהן בכובד ראש, מנסה לא להיראות מרוצה מדי.

"מצוין," סלגהורן זרח. "אז, אם תסלחו לי, יש לי כמה חקירות לבצע."

רמוס ולילי כמעט הגיעו לקצה המסדרון, כשלפתע מקגונגל קראה, "מר לופין?"

ליבו של רמוס שקע. "כן, פרופסור מקגונגל?"

"זה לא אומר שהריתוק שלך איתי בוטל. בוא, נוכל להתחיל מוקדם."

מקגונגל הכריחה אותו להעתיק שורות במשך שעות - לא נורא, בהתחשב בכך שהוא היה רגיל להלקאות בסנט אדמונדס. החזרתיות והעתקת השורות לא הטרידו אותו; זה היה מרגיע. אבצע את כל המשימות שנתנו לי. אולי בפעם הבאה הוא יבלע את הגאווה שלו ויעתיק את שיעורי הבית של ג'יימס. או את של פיטר, אם לא ירצה להיראות חשוד מדי. אבל הוא ידע שבסוף ג'יימס ירצה לדעת למה רמוס אף פעם לא קורא את הטקסטים שנתנו להם. ואם הוא יספר לו, הוא היה בטוח שג'יימס וסיריוס ינסו לגרום לו להסביר את זה למקגונגל - לשניהם היתה אמונה גמורה במורי הוגוורטס. רמוס, בניגוד אליהם, אף פעם לא פגש מבוגר שהוא בטח בו. היא יכולה לשלוח אותו חזרה לסנט אדמונדס ברגע. במה מועיל למישהו קוסם אנאלפביתי?

ברגע שהריתוק שלו נגמר, הוא טיפס דרך החור בדיוקן לתוך חדר המועדון, כדי למצוא את שלושת שותפיו לחדר מחכים לו. פיטר וג'יימס היו שקועים במשחק שחמט מאוד רציני למראה (וכמובן שהכלים זזו, רמוס חשב לעצמו. כל דבר בטירה הדפוקה הזאת חייב לזוז), וסיריוס הקשיב לאחד מהתקליטים שלו בזוג אוזניות חדש ומאוד יקר למראה. רמוס מת להקשיב גם, אבל עדיין לא מצא את האומץ לבקש.

הוא התיישב בשקט ליד סיריוס. הילד עם השיער הארוך הוריד את האוזניות שלו. "זה היה מהר!"

"בסוף היה לי רק אחד," רמוס הסביר. "סלגהורן שחרר אותי, היה עסוק מדי בלנסות לברר את עניין האבקה המגרדת."

סיריוס חייך חיוך רחב, נשען אחורה על הספה עם ידיים משולבות מתחת לראשו. "המתיחה הזאת היא מתנה שממשיכה לתת ולתת."

"סנייפ אלרגי והכל," רמוס אמר, מגחך. "הג'ינג'ית ההיא אמרה שהוא היה במרפאה כל היום.

סיריוס צעק אפילו יותר חזק. העיניים שלו נצצו כשהוא צחק, ורמוס אף פעם לא ראה מישהו מביע כזו שמחה טהורה. זה גרם לך לרצות בו זמנית לתת לו אגרוף ולהיות חבר שלו.

"איזו ג'ינג'ית?" ג'יימס הרים את מבטו פתאום.

שחמט!" פיטר קרא.

"אתה יודע, המעצבנת. אוונס."

"אני לא חושב שהיא מעצבנת."

"בסדר." רמוס משך בכתפיו.

"בואו לא נדבר על בנות." סיריוס גילגל את עיניו. "יכול להיות שזה היום הכי חשוב בחיינו! זה היום שבו הפכנו לאגדות; היום שבו החברות שלנו הוצתה באש האבקה המגרדת!"

"הם לא יודעים שאלה אנחנו, נכון?" פיטר שאל, לחוץ, מסדר את סט השחמט שלו.

רמוס הניד בראשו. "סלגהורן חושב שזו היתה בת מסלית'רין. או חבורה של קונדסאים."

"קונדסאים!" סיריוס התיישב פתאום. "זהו זה! הרימו את הכוסות שלכם, בנים!"

"אין לנו כוסות," ג'יימס ענה, משועשע.

"טוב, פשוט תעמידו פנים." סיריוס נענע בראשו ברוגז. "מהיום והלאה, אנחנו הקונדסאים!"

הוא אמר את זה בכזה טון דרמטי, שהיתה יכולה לבוא אחריו רק שתיקה המומה. ג'יימס חייך, פיטר מסתכל עליו ומחפש הכוונה, לא לגמרי מבין מה הולך. 

רמוס התחיל לצחוק. "איזה מין שם דבילי זה לחבורה?!"

הפרק הקודם		הפרק הבא