הארי פוטר ואוכל המוות(8)

הארי חלם את החלום שחלם כבר,
שהוא מנהל הוגוורטס.
זו היתה הפעם הראשונה שהארי הודה על כך שקוסמים חולמים במשך חצי שעה, ולא 6 שניות כמו המוגלגים.

זה היה קצת מוזר.
הארי פשוט ידע שזה חלום, לא כדרכו של כל חלום.
הוא החליט לנצל את 30 הדקות שנותרו לו, ולבדוק את עתידו או את הזייתו.

דבר ראשון-
הוא החליט לראות מי הוא צוות המורים.
הארי יצא החוצה, ושמע צעקות:
"פרופסור מקגונגל חולה! פרופסור מקגונגל חולה!".
הארי הלך בעקבות ההמון שפינו לו דרך כמובן, היישר אל המרפאה.
שם ראה הארי את פרופסור מקגונגל שוכבת על המיטה הלבנה. היא לא נראתה טוב, כלל לא.
קודם כל, היא נראתה קצת כמו בת תשעים פלוס. הארי הרגיש נורא להסתכל בפניה.
היא היתה רזה יותר מתמיד, חיוורת כסיד. נראה שהיא היתה נדיבה מאוד בקמטים.
הוא שאל מישהו מבוגר, בערך בגילו, שכנראה היה אחד מצוות המורים מה קרה.
הוא פתח ואמר:
"ידוע לך שמקגונגל היתה חולה מאוד, המנהל פוטר".
"כן", שיקר הארי. וכי מה כבר יענה? מהיכן ידע שפרופסור מקגונגל תחלה בעוד הרבה שנים?
"אז לפני דקות מספר", המשיך המורה, "היא נתקפה בהתקף לב. קצת מוזר, לא? מצבה לא היה עד כדי כך גרוע. אבל מה שהכי מוזר, זה שההתקף לב הוא מסוג מוגלגי! לוֹמְבּ מנסה כעת לחקור כיצד זה יכול להיות. חכה רגע, הוא מנסה לשדר לי משהו בקולות המוח", והמורה שם את שתי ידיו מסביב לראשו וניסה להתרכז.
'לא ידעתי שיהיה דבר כזה', חשב הארי, 'מגניב'.

"שלום, המנהל פוטר", שמע קול מוכר, "נו, אז מקגונגל סיימה מהר מדי, לא?".
הארי הסתובב אחורה, לשמוע מה מקור הקול. כמעט שלא זיהה אותו. זה היה סנייפ.
הוא היה רזה, מעט מאוד ממקגונגל. הוא נמך בשני סנטימטר או שלושה, פניו היו כחושות וצמוקות. אפילו היה לו זקן שחור. הארי זיהה אותו רק בזכות שערו השמנוני שעוד נשאר לו.
הארי לא הבין מה פירוש 'מקגונגל סיימה מהר מדי', אבל כנראה זהו משפט של מבוגרים.
"לא", ענה לו הארי, "בהחלט לא", כי חשב שסנייפ התכוון לחייה של מקגונגל...
סנייפ חייך.
"אתה עדיין צעיר, המנהל פוטר. אבל כשתגדל, תבין מה המשמעות של החיים. לא, אין להם משמעות. למה אתה מפחד מהמוות, המנהל פוטר?", ואת המילה 'פוטר' הוא הדגיש בזלזול.
"סוורוס, מספיק ודיי שמעתי, ואני לא מוכן לשמוע יותר. עכשיו, תגיד ל... תגיד לו שיחזיר את את הבית שלו לחדר המועדון. הם מפריעים פה", הארי אמר. הוא אמר 'תגיד לו' בגלל שלא ידע מה שמו של ראש הבית של הפלפאף...
"אם כך אתה רוצה, המנהל פוטר", חייך סנייפ חיוך מסתורי, "אז בבקשה". אמר וקרא: "מט'י, תחזיר אותם לחדר המועדון שלהם. הם עושים חורים באוזניים".

הארי נאנח. אם הוא חשב שסנייפ השתנה, הוא טעה. אפילו שהיה זקן, הוא נשאר סוורוס סנייפ.
"איי!", פילח כאב חד בראשו את מחשבתו, "אח!".
לאחר שהמשיך הכאב, הבין שזה כנראה שידור בעזרת קולות המוח.

'שלום פוטר', שמע קול במוחו.
'מי זה?' שאל הארי במחשבה.
'מאלפוי. כבר 26 שנים לא דיברנו. אתה לא חושב שהגיע הזמן?'
'אה..'
'מה אתה מגמגם, פוטר?'
'המנהל פוטר.'
'כן, הוד מלכותו. אולי לקרוא לך הנסיך? שחצן קטן. מעולם לא השתנית.'
'שקט, מאלפוי. גם אתה לא השתנית מעולם.'
אווו. כבודו עצבני. אפילו אלבוס לא היה כך.'
'דראקו!! די!!! שקט!!!'
'אתה יודע שאבי מת.'
'לא.'
'נו, אז כך קרה. צריך להתמודד, לא?'
'אני באמת מצטער, מאלפוי. אבל אני צריך להפסיק בהשתדרות.'
'ענייני הוגוורטס, מה?'
'כן.'
'אתה יודע שאני תמיד אשמח ללמד בהוגוורטס, אם תזדקק  לעזרה.'
'בחיים לא, מאלפוי. דראקו מאלפוי לעולם לא ילמד בתור מורה אצלי בבית הספר הוגוורטס!!!'
'בחיי שאתה עצבני, פוטר. אבל תזכור שאתה תמיד יכול להתחרט.'
'תאמין לי שאני אזכור. להתראות.'
ובכך נגמרה השיחה.

"אהההה!", צרחה לפתע מקגונגל. הארי סובב את ראשו אחורנית.
"מה קרה?", שאל את ראש המרפאה שלא הכיר.
"היא... היא ברגע זה מתה". אמר.
ואכן, מקגונגל שכבה על המיטה ללא כל רוח חיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא