בנו של לורד וולדמורט

לורנט ומייקל השתופפו על יד החומה. "את מי אתה מתכנן לתקוף? מתי?"
לורנט חשף שיניים. "עשיתי ביאור הכרה לאחד התלמידים- כידוע לך בני מיננו מאד מוכשרים בזה- והחדרתי לו לראש את הרעיון להתגנב למדשאות ולחגוג. הוא יביא איתו כמעט את כל תלמידי גריפינדור. אנחנו נאכל קצת, ננשך קצת ונסתלק עם השלל."

מייקל הזדעף. "רק גריפינדור?"

לורנט צחקק. "לאמיצים יש טעם נפלא והם משרתים טובים."

מייקל הנהן. "אתה בטוח שהם לא יכניסו אחרים?"

לורנט חשב. "אולי, אבל אין הרבה סיכוי."

לאדוארד סוף-סוף היה חבר. וזה היה האחרון העולה על הדעת.

ככלות הכל, מי היה מאמין שבנו של לורד וולדמורט יתחבר עם בנו של הארי פוטר?

אבל אלבוס פוטר ואדוארד רידל התחברו. הם גילו תחומי עניין משותפים רבים. אלבוס הפגין להט רב ללמוד כשפי מלחמה ואדוארד שמח ללמד אותו. אלבוס למד את קללת "לוקומוטור מורטיס", קללת נעילת הרגליים, בניסיון השמיני. אדוארד החל לעבוד איתו על לחשי עזר, כגון "אקספליארמוס" ואימפידימנטה"- שני לחשים שהם לא ממש קללות אך נחשבים כשפי מלחמה. הוא שקל להתחיל לעבוד איתו על שיתוק, אך החליט שלא- לאור העובדה שבקושי הצליח בעצמו. ואז ההזדמנות להראות לבית הספר את כישוריו החדשים של אל הופיעה- מועדון דו קרב.

"הפגישה הראשונה מחר. שנלך?" אדוארד שאל בחיוך.

"נו, אי אפשר." אל חייך חיוך גדול.

"למה לא?" אדוארד היה מבולבל.

"שכחתי לומר לך- מחר יש מסיבה לרגל סיום המשחק. כל תלמידי גריפינדור."

"זה בסדר. אני אלך למועדון לבד," אמר אדוארד, מאוכזב.

"מפגר, נראה לך שאני אתן לך להישאר במועדון? רק בזכותך ניצחנו!"

אדוארד חייך. "תודה רבה, אל."

אלבוס סנט בו, מעמיד במבחן את אומץ ליבו. "זה מאוחר. במדשאות. ללא אישור המורים."

"אני כבר אפגוש אותך באולם הגדול," אמר אדוארד והתרחק משם. תלמידי גריפינדור לא ירקו עליו אותו היום.

הערב ירד. תלמידי גריפינדור הגיעו למדשאות, מצחקקים. אחד התלמידים הבוגרים דקלם לחש והאוויר סביבם רטט. עד שלא התקרבו למרחק עשר מטרים מהם, הם היו בלתי נראים.
לורנט עקב אחריי ארבעה תלמידים מצחקקים, שהתקרבו אליהם, רחוק מעיני השאר. לורנט היה עטוף בגלימה שחורה וברדס, כך שהיה כמעט בלתי נראה לאור הירח המלא. "מוכן?" לחש למייקל.

מייקל לא ענה. כעבור רגע לורנט הבין מדוע והתרחק מעט.

מייקל כרע על ארבע. גלימתו השחורה והזולה (מסיבה זו בדיוק) נקרע לגזרים תחת לחץ השרירים התופחים. עורו התעוות ושריריו רטטו. בלוטות העור שחררו זיעה כשמתוכן עלו שערות חומות. עמוד השדרה התפתל והתעוות כשהפך כלבי והחוטם התארך הניבים נשלפו ואדם הזאב נעמד על רגליו. מייקל לקח שיקוי אל זאב (שהיה יקר ביותר והושג במאמץ רב) ושמר על שיקול דעתו.

לורנט סינן לחישה נוקשה משפתיו. באותו רגע הגיעו שני משרתיו. הגברים השריריים שטבח ברכבת המתינו לפקודתו. "שנו צורה לערפילים," פרד לורנט.
ערפדים הם בעלי כוחות רבים. אך יכולתם המוכרת ביותר היא שינוי צורה. מעבר לצורתם הראשונית יש להם צורת זאב (עם פרווה ומבנה גוף התואמים אופי), צורת עטלף וצורה של ערפל.

שלושת הערפדים נעלמו. ואז קולו של לורנט נשמע, הרגע שהתלמידים היו במרחק מספיק גדול מהשאר. "הסתער."

מייקל זינק במהירות אדירה לעבר אחד הילדים והסתער על גרונו. הילד צרח ונדם. מייקל רצה לקרוע אותו לגזרים, אבל ילד אחר ירה עליו לחש קלוש. זרועו של מייקל התעוותה, אך הוא ניער אותה והסתער לעבר הילד. הוא נשך וניפץ את שרביטו וקרע את גרונו מעליו. הילד מת.

שלושה זאבים, אחד שחור ושניים חומים, עשו את העבודה לידו. הילדים היו חיים, נעים חלושות. הזאב השחור השתנה לערפל (ערפדים חייבים לעבור דרך ערפל בכל שינוי צורה) שהתגבש ללורנט. לורנט נשכב על הילד המוחה חלושות והצמיד את שפתיו לגרונו. צליל של חרב נשלפת מנדנה ופוגעת בבשר נשמע. הניבים של לורנט חוררו את הדרך לווריד הראשי והוא לגם ארוכות. עבדיו התקוטטו על השני ולבסוף הצמידו את ניביהם לשני צידי צווארו.

בעוד לורנט שותה, הוא הבחין בתנועה- הילד הצליח לתפוס באחד בפגיונותיו של לורנט וכוחו הנחלש הספיק כדי לנעוץ אותה בזרועו. לורנט ניתק לרגע את שפתיו והשלף את הפגיון מבשרו. הפצע בעורו של לורנט היה חיוור וחסר דם. לא בקע ממנו הנוזל האדמדם.

לורנט לחש "אני ערפד. הפכתי לכזה כיוון שכל דמי נמצץ..." רק באותו רגע הבין הילד את גורלו ואזר כוח לצרוח. הוא צרח הכל כוחו.

"מפלצת!!!" נשמעה הצרחה.

תלמידי גריפינדור פסקו והביטו. אחד התלמידים רץ לראות מה קורה וצרח גם הוא. אדוארד לאלבוס, מלווים ב רוזלי וויזלי, מיהרו לראות מה קורה. שלושה אנשים חיוורים וזאב ישבו ליד גופות ילדים קרועות. ואחד האנשים השקה שתיים מהגופות בנוזל אדום כהה. לאדוארד היתה הרגשה שלא מדובר במיץ פטל.

המפלצות קמו על רגליהן ולאור הירח המלא הסתדרה זהותו של הזאב במוחו של אדוארד. "אדם זאב!"

הזעקה מצאה לעצמה הדים בקמה מקומות ואז תלמיד שביעית צעק "יש ערפדים!" והכל התפשט. שלושת הערפדים נעלמו והזאב רץ חזרה ליער. לאדוארד הייתה הרגשה לא נעימה שעיני הארבעה היו נעוצות בו.

"הרגשת את זה?" שאל לורנט בהתרגשות. "אני מרגיש שהוא בלתי ניתן לשינוי."

ראשו של מייקל הנהן.

"שניכם," לורנט הצליף לעבר המשרתים. "תזרעו בהלה שם. תנשכו ותשתו. מלאו לי בקבוק. ומהר, עוד כמה דקות מורים יגיעו." השניים הנהנו וחזרו למסיבה.
לורנט שלף פגיון כס עם להב באורך שלושים סנטימטרים ביד ימין ושלף שרביט ביד שמאל. "בוא נתפוס את התלמיד הזה."

הם הסתערו.

אדוארד ראה את האדם זאב ואת הערפד המוביל רצים אליהם. "הם באים אלינו!" אמר לרוז ולאל. "בואו נלך!"

"אבל ג'יימס!" קרא אל, פוחד להשאיר את אחיו מאחור.

"אל תדאג," אמרה רוז. "הוא היה בין אלה שרצו לטירה להזעיק עזרה. פשוט בוא!"

והשלושה רצו להוגוורטס. איש הזאב, מהירותו חייתית ומוגברת, צמצם את הפער ועמד בקצב שהכתיב הערפד בעל המהירות העל האנושית. הם צמצמו את הפער במהירות אדירה.

"אימפידימנטה!" שאג אל מעבר לכתפו. איש הזאב נהדף.

"שתק!" הקללה של אדוארד פגעה לערפד ישר בלב. הוא נעצר.

"נצחנו!" צעקה רוז בשמחה.

"ממש לא," אמר לה אדוארד. "ערפדים מתאוששים מקסמים ממש מהר והקסם שלי היה חלש מאד. בנוגע לאיש הזאב, הקסם של אל יעכב אותו רק לזמן מועט."

הם המשיכו לרוץ. הדלתות האדירות של הוגוורטס מולם! הם נכנסו לחצר-
סילון אור אדום חלק לאדוארד מעל הראש.

הם הסתובבו. הערפד ואיש הזאב התאוששו. ליד היער האסור המסיבה שיצאה משליטה געשה. הוא ראה את המדריכים והתלמידים יורים קללות בערפדים. הוא ראה גם כמה מורים והבחין שפליטיק בדיוק פוצץ את אחד הערפדים ברקן אור. הם ינוטרלו ברוב והמורים יצאו לחפש את האחרים.

אל פתח את הדלתות והם נכנסו. הם עברו למסדרון צדדי והחלו לרוץ לכיוון חדר מורים כאשר הדלת נפתחה והם שמעו את הערפד צועק משהו. סילון אש סגולה חלק על פניהם, מפספס אותם במעט. ואז הם הגיעו לדלת. הם שמעו את הערפד צועק משהו והדלת ננעלה. הוא הסתובבו.

הם היו במבוי סתום.

לורנט התקדם מעט. "אל תפחדו. לא נפגע בכם עד שנקבל תשובות."

איש הזאב נהם בהסכמה.

"תשובות?" אדוארד החל לעבוד במוחו על תוכנית.

"אני רוצה לדעת למה אני מרגיש שהנתיב לשנות אותך לערפד חסום."

אדוארד נלחץ לדלת. "על מה אתה מדבר?"

"ענה לי!" צעק הערפד בכעס. "לגילימנס!"

זיכרונות עלו בראשו של אדוארד. דמבלדור, רטוב מדמעות בתוך הדיוקן; סלזאר מרצה לו על תולדות הקסם; ילד מגריפינדור יורק עליו...

פתאום אדוארד שמע בראשו קול. קול מלחש בעדינות, גבוה וקר. אני איתך...

"אני לא יודע למה!" צעק אדוארד. "עזוב אותי!"

הוא אימץ את מוחו וגירש את מגעו המטמא של הערפד. הוא שמע את הערפד זועק ונכנס עמוק. הוא ראה קורבנות, ראה דם, את פניה של אשתו הטבוחה של לורנט ואת קול רוצחה, אדונו: הילחם בקוסמים...

אדוארד הרפה.

הערפד- לורנט, ידע אדוארד- ישב מכווץ על הרצפה. "אדוני..." מלמל.

איש הזאב הסתער. הוא שמע את רוז ואל צורחים קללות אך כולו התרכז בזיכרון האחרון שקלט מלורנט.

איש בגלימות שחורות, פניו לבנים כעצם וחסרי שיער, שטוחים ונחשיים, עם חריצים כנחיריים ואישונים אדומים וחתוליים.

הוא ראה את לורנט קם על רגליו לעזור לאיש הזאב- שמו מייקל, נזכר אדוארד מזיכרונות הערפד- והרים את שרביטו ואת הפגיון הארוך שלו. "אקספליארמוס!" קרא אדוארד.

שרביטו של לורנט הועף מידו. הוא שלף פגיון נוסף והסתער במהירות אדירה, שני פגיונותיו מצליפים.

"רואינוסוס!" צעק אדוארד ומכת הפגיון שכוונה לליבו נהדפה. "לנטר!" מכותיו של לורנט הואטו לקצב אנושי.

לורנט זז ממנו ופנה לרוז. היא צרחה כשפגיונו ננעץ בה. הודות לעוד לחש הדיפה של אדוארד, הפגיון הוסט וננעץ בכתפה. אך כוחו הגדול של לורנט דחף את הפגיון עד שלהבו שיפד את כתפה. לורנט עזב את הפגיון והיא נפלה.

חמתו של אדוארד התעוררה. "מה אתה רוצה?" שאג בכעס והניף את שרביטו. מפיו בקעו מילים שלא ידע את משמעותן, וקול שאג אותן במוחו במקביל: "סנקטוס לגניס!"

מטח של להבות זהב הוטחו בלורנט. הוא צרח בעודו נשרף בזוהר הבוהק. "חזור לארון המתים שלך!" שאג אדוארד.

לורנט נעלם. פרץ הכוח לא נעלם מאדוארד והוא כיוון את שרביטו למייקל, בכעס בוער. "פגעסוס!"

במייקל פגע ברק. הקול שוב חזר במחשבותיו של אדוארד על המילים הבוקעות מפיו.

מייקל נהדף. אדוארד ראה שהוא פגע באלבוס. אך הוא לא נשך אותו, רק שרט. בכל זאת, כעסו של אדוארד התעורר בשנית. "גאינום!" מטח של אש מוזרה, אפלה ומתועבת, פגעה במייקל ואיכלה אותו לחלוטין. אדוארד לא נרגע. הוא חש צורך לפרוק את זעמו על כל העולם. הוא רטט מעוצמה. הוא ביצע כרגע שלושה לחשים אבודים שרבים הקוסמים שהיו מוכנים למכור את נשמתם תמורתם. הוא הרים את ידו לבצע קסם מוכר ואפל, שימיט חורבן על הטירה ויספק את היצר הנורא, את הצד האפל של נשמתו שקיבל פתאום חיים. "פלמה דמון!"

אדוארד שיחרר שלהבת שדים.

כימרות, נחשים ודרקונים של אש אפלה זינקו מתוך שרביטו לתוך המדשאות. הוא צחק, מלא כוח ועוז-

"עצור!"

הוא הסתובב. זו הייתה רוז. "אדוארד, די." היא מלמלה.

פרץ הכוח התפוגג. אדוארד שב לחשוב. המפלצות התפוגגו. "חייבים לקחת אתכם למרפאה," אמר בקול חלש.

"אני אטפל בזה."

אדוארד הסתובב. למרבה תדהמתו, הוא מצא את עצמו מול מינרווה מקגונגל. "תקשיב טוב, רידל," היא אמרה בחומרה. "דמבלדור אמר לי שאתה עלול לעורר דברים מוזרים במשך השנה. אבל כרגע ביצעת שלושה לחשים אבודים וכמעט שילחת לחש אבדון בהוגוורטס." שפתיה התהדקו. "לך למשרדי. הסיסמא היא 'עוגיות ג'ינג'ר'. אני ממשיכה את המסורת של דמבלדור." שפתיה התרככו לרגע, אך מיד התהדקו שוב. "אני חוששת שנצטרף לדבר כשאחזור. נצל את הזמן לברר עם דמבלדור... הכל."

הוא הנהן והלך, עדיין המום.

ואז מוחו עשה קישור נוסף.

הקול שעזר לו הערב, הקול שהמתין במוחו, היה מוכר לו- וכעת הוא זכר מאין.

הקול שהציל את חייו, הרג את מייקל וגירש את לורנט היה שייך לאדונו של לורנט, שאת מראהו ושמו שלף אדוארד ממוחו של הערפד ברגעי ביאור ההכרה הבודדים שלו.
היה זה קולו של לורד וולדמורט.

_________
הערה: כל הלחשים החדשים שנכתבו בקובץ זה עובדים לפי התבנית של ג'יי.קיי רולינג.

הפרק הקודם		הפרק הבא