נערה ג'ינג'ית

היה זה לילה אחד, ליל אביב נעים באמצע אפריל. "ג'יני, זוכרת שסיפרתי לך שיש חדר סודי בטירה?" כתב לי טום. "כן." כתבתי בסקרנות. "את צריכה לעשות בשבילי

משהו כדי להיכנס." כתב לי טום בשפה האצילית שלו. "הכל!" כתבתי. ממש נהייתי תלותית בחברתו של טום. הבטחתי לעשות הכל כדי שימשיך לדבר איתי. הוא

אמר לי שני צריכה לכתוב על הקיר. בדם. הסכמתי- לא שמתי לב למעשיי. כאילו הפנטו אותי. לקחתי את אחת התרנגולות של האגריד. שחטתי אותה וכתבתי על

אחד מקירות הוגוורטס בדמה. "חדר הסודות נפתח בשנית. אויבי היורש היזהרו!" חזרתי לחדרי, שמחה שביצעתי את המשימה. פתחתי את היומן. "כל הכבוד ג'יני.

אני ממש גאה בך!" כתב לי טום לאחר שסיפרתי לו מה עשיתי. נרדמתי, מרגישה טוב מכך שהרגתי תרנגולת וכתבתי בדמה משהו שאמור להיות נוראי, אך אני לא

הבחנתי בשינויים. לעומת זאת, החברות שלי כן שמו לב לשינויים. הם התרחקו ממני. עכשיו, יותר מאי פעם הייתי תלויה בחברתו של טום. למחרת בבוקר, כולם

דיברו על הכתובת על הקיר. ראיתי את הילד הבלונדיני המכוער, ששמו מסתבר דראקו מאלפוי, צוחק על הארי. "פוטר. חדר הסודות נפתח. אתה בטח מת מפחד!

הרי, ברור שאתה אויבו של היורש. או, שאתה פתחת את החדר?" לגלג מאלפוי. רציתי לספר להארי את האמת, אבל טום השביע אותי שלא לספר לאיש. "ג'יני."

כתב לי טום לאחר כמה ימים. בבית הספר השתררה תחושת פחד. כולם דיברו על חדר הסודות ועל היורש. "את מוכנה לראות את החדר הסודי. אני חייב להזהיר

אותך, יהיה קשה להגיע לשם. חוץ מזה, לאחר שתיכנסי, תאלצי לשחרר מפלצת קטלנית לתוך בית הספר." כתב טום. "כמובן, טום. בשבילך, הכל." כתבתי ללא

מחשבה. הוא נתן לי את ההוראות להגעה לחדר. הצלחתי להגיע אליו, מסתתרת ממירטל המייללת שנמצאה בשירותי הבנות- הכניסה לחדר הסודות. שיחררתי

נחש גדול. התמדתי לא להסתכל לו בעיניים, טום הזהיר אותי שאני איהרג במקום. לאחר כשבועיים, אנשים התחילו להתאבן. כן, כמו ששמעתם. ממש להפוך לאבן.

נבהלתי. "טום, תפסיק. תגיד לנחש להפסיק. בבקשה!" התחננתי בפני טום. טום לא הסכים. עכשיו ממש נבהלתי. זרקתי את היומן באחד התאים של שירותי

הבנות. שמחתי להיפטר מהיומן המסוכן הזה. ואז, יום אחד גיליתי שהיומן נמצא כעת אצל הארי. "לא, זה לא קורה! לא ייתכן שזה קורה!" חשבתי. התגנבתי לחדרו,

ידעתי שכל הבנים לא נמצאים בחדר כרגע. "איפה זה?! לכל הרוחות, איפה הדבר הזה?!" הפכתי את כל החדר מבלי לשים לב. מצאתי את היומן. ברחתי מהחדר.

"טום, תפסיק, אני מתחננת!!" כתבתי בחיפזון. "ג'יני, בואי לחדר הסודות. את רוצה חבר טוב, לא? אני אהיה חבר שלך. תוכלי אפילו לראות אותי. רק בואי לחדר

הסודות ותגלי בעצמך." כתב טום. ושוב, אותה תחושת הפנוט אפפה אותי. הלכתי לחדר הסודות. החזקתי את היומן קרוב לליבי. "שלום, ג'יני." נשמע קול קפוא

בחדר. נער צעיר ויפה תואר הופיע מולי. "ט- טום?" גמגמתי. "כן." הנהן טום. זה קרה כל כך מהר. הרגשתי סחרחורת ונפלתי על הרצפה. "טום! תעזור לי! תעשה

שזה יפסיק!" קראתי. טום לא הניד עפעף. התחלתי להרגיש חלשה יותר ויותר. לפתע הכל נהיה שחור. לא ראיתי או שמעתי כלום. לאחר זמן שנראה כמו נצח,

התחילו להישמע קולות עמומים. גיששתי בחושך לכיוונם. "הארי פוטר." נשמע קולו של טום. "הארי פה?! איך הוא הגיע לפה?!" חשבתי לעצמי. לא הבנתי את כל

השיחה, הקולות היו עמומים וקשים להבנה. "אני, טום וונדרולו רידל- הלורד וולדמורט." שמעתי את טום אומר. רציתי לצעוק. ניסיתי לצרוח. לא הצלחתי. את שאר

השיחה לא שמעתי. הרגשתי ממש עייפה וכל מה שרציתי היה להירדם. לנצח. עמדתי לצנוח לשינה עולמית, כשלפתע שמעתי צרכה נוראית. זה נשמע כמו טום.

פקחתי את עיניי בפתאומיות. הארי רכן מעלי. "הארי!" קראתי בקול שבור. "זו הייתי אני, אני פתחתי את חדר הסודות... אני שיחררתי את הבסיליסק!" התחלתי

לבכות. לא ידעתי איך ידעתי את שם הנחש, כנראה אחת השיחות של הארי וטום נקלטו בראשי. "זה בסדר, ג'יני, אני יודע. הכל בסדר עכשיו." אמר לי הארי. נראה

היה שהוא סובל. "הארי! אתה פצוע!" קראתי בבהלה והצבעתי על ידו. היה תקוע בה ניב בסיליסק גדול. הארי שלף אותו מידו. לפתע עוף אדמוני נחת על הארי

והתחיל לבכות. למרבה הפתעתי, הפצע של הארי נרפא כשדמעות הציפור נגעו בו. "תודה, פוקס!" קרא הארי. "בואי, ג'יני. הכל בסדר עכשיו." אמר הארי בחיוך

והרים את היומן. רק שהוא היה הרוס. מאוד הרוס. הארי משך בידי. הגענו אל קצה המנהרה. "רון!" קראתי. למרבה הפתעתי הוא וגילדרוי לוקארט, המורה

להתגוננות מכוחות האופל חיכו שם. משום מה גילדרוי התנהג כמו ילד בן שלוש. כולנו עפנו על זנבו של פוקס, מחזיקים האחד לשני בידיים. זו הייתה אחת החוויות

המרגשות והמפחידות בחיי. כשהגענו, אני, רון ולוקארט, נשלחנו למרפאה. מה הארי עשה עם היומן, גיליתי רק מאוחר יותר.       

הפרק הקודם		הפרק הבא