בן פריאפוס, בן קיאונה ובת מטיס

אכלתי לאט מאוד, כדי להאריך את ההנאה מהאוכל ואת הזמן שבו אצטרך לחזור לכיתה לבסוף, וכששבעתי והקופסה הייתה שוב סגורה בתיק, שתיתי מים ואז התחלתי להשתזף. תמיד ניצחתי בקרבות שלי נגד יובל. קיוויתי שאני בת האדס, אם כל האלים בפרסי ג'קסון למרבה האירוניה אמיתיים, כי ידעתי שניקו חכם מאוד. נכון, זה בא לו עם השנים, אבל…עדיין. גם לי זה בא עם השנים, לצערי. אולי זה אומר משהו? הלכתי לפינה מוצלת לבסוף כשהרגשתי כבר כמו טוסט, ועצמתי עיניים מתחת לעץ זית, שם תמיד הרגשתי הכי מוגנת. כן, כן, חכמה, אתנה, זית, מוגנת. קיוויתי שאתנה היא לא האמא האלוהית שלי. אם כן, אני מה זה הולכת לרתוח עליה כשהיא תראה סוף סוף את פניה. היא השאירה אותי עם מלכת הקרח ועם מלך האש, "ההורים" שלי, ועם הבריונים האלה ובלי שום כוחות חוץ מיכולת להתגבר על הדיסלקציה שלי החצויית שלי וחוכמה טיפשית שלא הובילה לכלום חוץ מלחרם שכבתי עליי. בכיתי עכשיו כשהייתי לבד למחשבות האלה. העץ הזה היה היחיד שקיבל את הדמעות שלי וגם האמין לי ולא שפט אותי, כמו שריק ריירדן אוהב לומר, וגם אני, בעקבותיו. תהיתי בכעס למה המורים מתעלמים ממני. בית הספר לא אמור לקבל עונש כלשהו על חרם שעובר תלמיד באופן כזה ברור? אפילו היו לנו מצלמות במפלס. אם כי הן נראו ענתיקות, בטח כמו המצלמות ב ' קזינו לוטוס.' רק ששם הן לפחות עבדו ושיגעו אנשים להישאר שם לנצח נצחים עד שהעולם יתפוצץ בתוך השמש. ידעתם שיום אחד, בעוד אלפי זמן שנים, ככה קיוויתי, השמש תבלע אותנו ואת שאר הכוכבים במערכת שלנו עד שבסוף, צחוק מרושע, גם היא תעלם? איזה מפחיד זה. קיוויתי שכבר נגור אז עם החייזרים שנגלה בכל מאודי.

עוד סיבה לזה שהתיק הסגול שלי היה כבד היום: ספר החלל האהוב עליי היה איתי. עכשיו קראתי בו לניחום. כולם זלזלו במי שאוהב לקרוא ואת החלל….עד שהגיע הרגע שמי שאהב את זה התחיל להשתמש בזה לטובת האנושות, או שהוא נהיה סופר אמיתי, ואז כולם התחילו לבקש דברים ממנו. איזה צבוע העולם. נשכתי שפתיים בכעס למחשבה. אני יודעת לזהות חרם כשאני רואה אותו, ובקשות צבועות, עקב כך שאני בעצמי עוברת חרם. רשמתי לעצמי בלב גם לתת רק למי שתמיד יהיה והיה נחמד אליי דברים עקב כך בעתיד, כדי לנסות לשפר את העולם, למען עוד כמוני בעתיד. ' אז את חושבת שאת גלילאו? שאת מקדימה את זמנך עם המחשבה הזאת? ' זה מה שיובל הייתה אומרת על הניסיון שלי בעתיד. העפתי אותה ממני במחשבה נכון לעכשיו. כשחזרתי לבסוף לכיתה, ולמזגן הקריר והנעים, היחיד שאמר לי שלום, וגם זה בדממה, כי, נו, הוא מזגן, התיישבתי ויובל נכנסה איתי. בחילה מילאה אותי. לא ציפיתי להתמודד איתה שוב כל כך מהר. אפילו אין לי תכנית עדיין! בסדר…זה הכי היה משפט אנבת'י. התעודדתי למחשבה הזאת והסתכלתי. המורה הנהן אליי לצערי. הבחילה חזרה. יובל משכה אותי הצידה. נרתעתי לאחור כשראיתי טפרים יוצאים מהידיים שלה. "אז את המפלצת שרודפת אחריי! בגלל זה את כל כך אכזרית ויודעת עליי את הכל!" צווחתי. יובל - הספינקס - היא הפכה לאריה, מה שהסביר למה השיער שלה כל כך מתולתל וארוך וגרם לי לחשוב תמיד על מופסה - בסדר, עוד דמות חכמה - חייכה אליי. "לקח לך זמן להבין את זה. בתור אחת שקוראת את הסדרה, ועוד חכמה כזאת, הייתי מצפה שתעלי עליי די מהר. אבל, נו, טוב," היא משכה בכתפיה המרושעות הקטנות. "תמיד יש יוצאי דופן. אני מרגלת אחרייך כבר שנים, ילדונת, כשאני עוקבת אחרי הריח שלך. אין לך מושג כמה הוא טעים." היא נאנחה בעונג. ' טעים,' חשבתי לעצמי. ' תודה באמת, נבלה.' עכשיו הבנתי כמה המחשבה ' נבלה ' אמיתית לגביה, וגיחכתי. ' טעים מאוד. זה אומר כנראה שאני גם חזקה מאוד.' התעודדתי מזה, לפחות עד שהיא זינקה עליי. רצתי בבהלה החוצה עם התיק שלי.

הערת הכותב:

דיעות? הארות לגבי הפרק שיש לכםן? רעיונות ותהיות מה יקרה בהמשך ושאלות שעלו בכםן במהלך שני הפרקים שהעליתי?

ואני ממשיך(:כי לא תמיד יש, חח, וזה בסדר, אבל אז תתנו לי תגובות מוטיבציה חמודות, כמו שאני קורא לזה, כדי שאדע שאני יכול להמשיך כי כולם קראו^_^

אגב, אני מרגיש לפעמים בן אתנה, אז האופי של ג'ויי הוא עליי. רק כבת. ויהיו עוד דברים מענייניםםםםםםםםם אז פליז תגיבווווווווווווווווווווו כדי שאני אוכל וכי אני רוצה להמשיך לכתובבבבבבבבב(להוכחה, אני אפילו בריינבקלו כאן באתר)

הפרק הקודם		הפרק הבא