ויהי בימי שפוט הפלישתים

"הצילו!" צעקה שרה ועזרה לאיש הלא מת לקום.

אחוזת לקח את אדם, עלה על החמור, וצעק:"דהיריה, דהיריה, חמרי!"

החמור דהר במהירות.

פתאום התעורר אדם. "מ..מ...מה קרה? אחוזת? שרה?"

"פלישתים מאחורינו!" הסבירה לאדונה.

הוא קרא את קריאת קרבו, שם השם, והניף חרבו.

"חלש אתה, אדוני!" נזפה בו.

"לא!" קרא. "מייל אחד למשכן!"

"עזבי אותו," אמר לה אחוזת. "רוצה להלחם הוא."

החמורים דהרו כמו סוסים. הוא קרא בשם ה', והסתער על החיל.

"שלא יפגע" התפללה שרה.

מטר חצים נורה לעברו. שלוש מאות לוחמי חניתות עמדו מולו, נחושים לחסל את העבד הסורר. "אחוזת! הושיעה רעי!"

לפתע חץ תמים אחד פגע ברגלו.

ויזעק בכאב: "אחוזת! חץ רעיל!"

"אוי לי!" זעק אחוזת ומיהר אליו. "שה׳ יצילך!"

" קחני מכאן, אל חמורך. עוד חצי מייל מגיעים לשילה. הילחם נגדם."

"מה שאדוני יגיד." מיהר אחוזת לעשות כדברו.

ו...אדם התעלף בפעם השנייה.

"מה אעשה..." יבבה שרה.

אחוזת צעק לעברנו, " רבע מייל!"

"בסדר," ענתה.

לאחר שני דקות הם הגיעו לשילה, ואדם ניעור.

"האם אדוני בסדר?" שאלה שרה בעייפות.

"אכן."

"אני שמחה," אמרה, וקרסה מעייפות.

הפרק הקודם		הפרק הבא