קסם הוא מגיפה

פרק 7 – תגליות

בימים שלאחר מכן , טום רידל ישב בספרייה אף זמן רב יותר מהרגיל. כעת, לאחר שראה מה דעתם של קוסמים עליו ועל בני מינו, אסור היה לו לנוח על זירי הדפנה. "זה אנחנו או הם, זה אנחנו או הם." המשיך לומר לעצמו שוב ושוב, מזכיר לעצמו כי קוסמים באמת ובתמים רואים את עצמם כנעלים על שאר האנושות – מחשבה מגוחכת, כמובן. לקוסמים אין טכנולוגיה, הם לא יודעים אפילו מהו מטוס , שלא נדבר על רובה. הם חושבים כי באמצעות מקל עץ ודקלום כמה מילים, יוכלו לשעבד את שאר האנושות. אך טום רידל ידע כעת את האמת – המוגלגים חייבים לחסל את הקוסמים, עד האחרון שבהם, אחרת גורלם יהיה עבדים במקרה הטוב , ומתים במקרה הרע.

הוא ישב וחשב איך יוכל לגבש תוכנית שאפתנית שכזו. טום רידל לא השלה את עצמו, הוא לא יוכל לממש את מזימתו לבד. ללא צבא המאבק נגד הקוסמים יהיה חסר סיכוי. אך כדי לגבש צבא, הוא חייב קודם כל לגבש נתינים נאמנים. טום נזכר בארגוס פילץ'. ארגוס היה מועמד טבעי למזימתו. אימו האיומה, הקנאה שהספיקה לשכוך באחיו, כל אלו היו זרזים טובים מספיק כדי לרתום את ארגוס למזימתו. ואולם, טום רידל לא הכיר עוד חסרי קסם שהכירו את עולם הקוסמים.

הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה שש בערב, כלומר בינס מחכה לו במשרדו. טום סגר את 'הוגוורטס תולדות', והחזיר אותו למקומו המדויק. כשיצא מן הספרייה לא שכח להביט בעיניה של מדאם אלקטרה ולהניד את כובע הברט שחבש לעברה.

הספרנית הצעירה רטטה בהתרגשות. טום חייך לעצמו, כמה קל להקסים מישהי באמצעות מחווה שולית וחסרת כל היגיון. ועדיין, פעולות כאלה עבדו היטב בשבילו. לא רק עם מדאם אלקטרה, אלא גם עם ויקטוריה לייסטרנג', שלאחר המפגש הקודם בבקתה שלו, שבה לבקר אותו כעת כבר מספר פעמים.

הוא למד ממנה רבות על עולם הקוסמים, ובעיקר על התככים בין משפחות טהורי הדם. טום רצה לשנוא אותה – הרי היא מכשפה, אך ויקטוריה לייסטרנג' הייתה כלי שימושי והיא נראתה כאילו היא באמת ובתמים מנסה לפצות על העוול שעשו הקוסמים לבני מינו, ולכן טרם החליט מה דעתו עליה.

טום צעד במסדרונות בית הספר, מביט באיורים המכושפים שעקבו במבטיהם אחריו. הוא הרגיש כמו נטע זר. אדם חסר קסם סביב כל כך הרבה קסם. זה גרם לו לצמרמורת. הוא כבר חלם כיצד העלה על מוקד את הטירה הארורה הזו, על כל יושביה הסוטים. אם רק היה יכול לבצע זאת...

טום הגיע אל הדלת ונקש בה קלות, ממתין למענה.

"יבוא." נשמע קול רועד לאחר רגעים מספר. טום פתח את הדלת וראה את פרופסור בינס מרחף אל מה שהיה כיסא עץ רעוע וללא ספק שבור. לא היה שום צורך לתקן את הכיסא – בלאו הכי פרופסור בינס לעולם לא יתיישב עליו.

"ערב טוב , פרופסור." אמר טום בנימוס, ובינס חייך אליו בחום. "היכנס נא נערי, היכנס." אמר בינס.

"מה שלומך, טום היקר?" שאל פרופסור בינס והחווה בידו על קערת עוגיות. טום סירב לעוגיות העבשות והמצחינות כמו בכל פעם. מסתבר שרוחות רפאים מסוגלות ל"טעום" מזון ברמה מסוימת, כל עוד המזון עבש ומלא ברימות – אף אדם חי לא יעז לגעת בו.

"שכחתי , כמובן.. " אמר בינס והתנצל,

"אין לך על מה להתנצל. זה אצילי מצידך להמשיך ללמד עשרות שנים גם לאחר מותך. דורות רבים של קוסמים חייבים להם את השכלתם על עולמנו וההיסטוריה העשירה שלנו בזכותך." דקלם טום אוטומטית. מילותיו כצפוי גרמו לבינס להתמוגג. כמה יעילה החנופה, חשב טום.

"ובכן נערי, שנמשיך?" שאל בינס, וטום הנהן.

"היינו בשנת 1612, כאשר מרד הגובלינים הראשון החל בהוגסמיד.." התחיל לומר בינס, " נכון, טוגק השני הנהיג את מרד הגובלינים נגד הקוסמים, לאחר שאחיו גורקוס נהרג בידי כנופיית קוסמים. הם שדדו ממנו את חרב הגובלינים עם אבני הספיר המשובצות לנדנה." אמר טום ובינס פער את עיניו בהתרשמות, "ומדוע אבני ספיר , נערי?"

"החרב הייתה אמורה להוות אנטיתזה לחרבו הגנובה של רגנוק הראשון." אמר טום ובינס חייך , "אתה מדבר כמו גובלין. קוסמים יגידו מיד כי מדובר בחרבו של גודריק גריפינדור."

"אה כן, אך ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, לא כך פרופסור? מאין לנו שגריפינדור אכן ביקש מרגנוק הראשון לייצר עבורו את החרב, ואז רגנוק קינא וניסה לגנוב אותה בחזרה. בכל מקרה מהספר "כל מה שרציתם לדעת על גובלינים ולא העזתם לשאול," נכתב כי הגובלינים רואים ביצירותיהם שייכות למי שייצר, ולא למי שקנה אותם. כך שגם אם גריפינדור ביקש לקנות את החרב מן רגנוק, הרי שבעיני הגובלינים חרבו של גריפינדור מעולם לא הייתה שייכת לו." אמר טום , ובינס מחא כפיים , עד כמה שיכל במצבו, "יפה מאוד נערי! יפה מאוד. אני מצר על כך שאתה לא תלמיד שלי טום, יכולת להצטיין בהיסטוריה של הקסם..."

"פרופסור, אוכל לשאול אותך שאלה?" שאל טום, ובינס הביט בו בחיבה, "שאל בני... שאל..."

"פרופסור... רציתי לדעת מה אתה יודע על אבי, טום רידל האב? אני רק יודע שהוא קוסם, ושהוא למד כאן... אבל למרות זאת לא מצאתי את שמו ברישומי בית הספר... אני לא מצליח להבין למה."

בינס בחן את טום, ולבסוף דיבר, "צר לי טום, אך מעטים התלמידים שזכרתי את שמותיהם במשך השנים הרבות שאני מלמד כאן... לצערי ההיסטוריה של הקסם איננו מקצוע נחשק בבית הספר. רבים מן התלמידים מעדיפים את עבודת השרביט על פני להשכיל ולהרחיב את אופקיהם."

"זאת אומרת שאינך יודע מי היה אבי?" שאל טום בתסכול.

"למען האמת... לא. אם אביך הוא שושלת לקוסמים, למה שלא תחפש את משפחת רידל ברישומי בית הספר? אולי שם תמצא מה שאתה מחפש? או, אפשרות נוספת היא חיפוש בחדר המדליות. אולי מישהו מבני משפחתך זכה בפרס כלשהו בימי בית הספר, וכך תוכל לקשר בינו לבינך."

טום ידע שהצדק עם בינס, אך לא יכל להסתיר את אכזבתו מן המורה הוותיק. הוא היה בטוח כי הוא בניגוד למורים האחרים, יעזור לו. טום הודעה לבינס וחזר אל הבקתה שלו. הוא הכין לו כריך לארוחת ערב, לאחר שפספס את ארוחת הערב באולם הגדול, וחיכה להזדמנות שלו ללכת לחדר המדליות. הוא העדיף לעשות זאת סמוך לחצות – כאשר תלמידים חטטנים לא יראו אותו – ובראשם חבורת הסלית'רנים של סרפנוס מאלפוי. לא שפחד להתעמת איתם, אך הוא העדיף בכל אשר קשור לאביו ומוצאו – להיות חשאי. כאשר השעה הייתה קרובה לחצות , הוא יצא מן הבקתה וצעד חזרה אל עבר הטירה. ההליכה הייתה שקטה, ולמעט היתקלות אחת עם פיבס המפחידן, לא נתקל באף איש סגל. פיבס ניסה לעשות על טום את אחד מתעלוליו האינפנטליים בימיו הראשונים שלו בבית הספר. אך טום רידל הבהיר מהר מאוד למפחידן שהוא בניגוד לתלמידים, לא מפחד ממנו. המפחידן עד מהרה החליט להתעלם מטום רידל.

טום כבר חשב שכל הטירה תהיה לרשותו הלילה, וכשעבר במסדרון המוביל חדר המדליות הבין שהלילה, הוא לא לבד. צללית גדולה של אדם נראתה מבעד לאור אחד הלפידים הסמוכים לכניסה אל חדר המדליות.

טום התחבא בין שני שריונות אבירים וחיכה שהדמות תלך. כאשר היה נראה שהדמות הולכת אל כיוונו, הוא התכווץ וקיווה שלא יבחין בו – הוא בהחלט התעניין מי זה שמנסה בניסיון נואש שלא יבחינו בו- כנראה תלמיד. ותלמידים סוררים בלילה אולי יפיקו לו תועלת. טום חיכה בסבלנות שהדמות תחלוף על פניו, אך לא ציפה לראות את מי שראה. רובאוס האגריד צעד במסדרון בניסיון להיות חשאי- ניסיון שהיה מוצלח כמו של פיל שמנסה להסתיר את עצמו מאחורי שיח.

טום רידל הסתקרן – מה יש להאגריד לחפש הרבה מעבר לשעות המותרות לשוטטות בלילה? הוא החליט לוותר על חדר המדליות – תמיד יוכל להגיע לשם בלילה אחר. הזדמנות לראות מה מעשיו של האגריד אולי לא תחזור. הוא נזכר בדבריו של הוליסטר כשהלכו להוגסמיד , "הדבר הזה שלך.." מה היה הדבר הזה?

טום עקב בחשאיות אחרי האגריד. הוא חשב שהאגריד יצעד לכיוון המרתפים אולי, או לאחד מן המעברים הסודיים, אבל כשהאגריד יצא מן הטירה וצעד לכיוון הבקתה שלו , הוא נדהם. האם האגריד רוצה לבקר אותו? ואם כן, יבחין מיד שהוא לא נמצא בבקתה.. אבל אז האגריד עקף את הבקתה של טום והמשיך אל תוך היער האסור. טום נדהם מתעוזתו של האגריד. נכון, תלמידי גריפינדור אמורים להיות אמיצים, אבל טום לא היה בטוח אם האגריד באמת אמיץ או סתם מטומטם. האגריד הביט לכל עבר, מוודא כי הוא לבד, אך לא הבחין בטום שהתחבא מאחורי עץ ומשגיח עליו.

ואז אחרי שווידא שהוא לבד, האגריד לחש, "הרעגוג! הרעגוג! פה אתה? הבאתי אוכל טעים לך  , חמוד! "

אז  טום הבחין שהאגריד אוחז בדבר מה בידו, היה זה נראה כמו גוש בשר.

לפתע נשמע רחש בין השיחים, ואז מתוך השיחים יצא הדבר האחרון שטום ציפה לראות. עכביש מפלצתי, בגודל של כדור כדורסל, עיניו הנוצצות באור הירח הביטו בהאגריד. העכביש הבריש את רגלותיו השעירות, מרקד הנה והנה כאשר האגריד משליך לעברו את נתח הבשר שהביא עבורו.

טום התחלחל כאשר העכביש זלל בראוותנות את נתח הבשר.

"מה לעזאזל אתה מגדל פה , האגריד?" לחש לעצמו טום. הוא עוד יתעמת עם הנער המגודל בעתיד, אבל בינתיים העדיף לשמור את המידע הזה לעצמו.

טום לא הצליח להירדם בלילה. מדוע רובאוס האגריד מגדל עכביש מפלצתי, ומאכיל אותו בבשר? מה מטרתו של האגריד? האם ייתכן שהאגריד לא תמים ורפה שכל כמו שחשב? ייתכן שהסיבה שהוא מגדל עכביש פשוטה יותר ולא מסיבה אפלה כלשהי?

טום כבר החליט אמש לא לדווח על האגריד ועל מעלליו, יהיו כוונתיו אשר יהיו. כל עוד הוא מחזיק בחיה בשולי היער האסור, ודואג להשביע אותה, לא נשקפת לו סכנה. באשר לשאר התלמידים , חייהם היו חשובים לו כקליפת השום. דם קוסם שנשפך היה דבר מבורך, אחרי הכול.

טום לא שכח גם מדוע יצא אמש החוצה. המטרה האמיתית שלו הייתה אחרי הכול למצוא מידע על אביו. הוא ייצא הלילה שוב, מתוך הנחה שהאגריד לא יסתכן לילה אחרי לילה לצאת החוצה. הוא לא חשש מהאגריד , אבל לא רצה שהאגריד יידע שגילה את סודו.

לאחר שטום סעד בארוחת הבוקר, תוך כדי הקפדה של שליחת מבט פלרטטני לויקטוריה לייסטרנג' שישבה לבדה הפעם בשולחן של סלית'רין, הוא הלך אל עבר החממות, על מנת לעזור לפרופסור גרניום בטיפוח הצמחים הרבים שלה.

פרופסור גרניום התמוגגה מטום רידל, שהרי טיפול בצמחי קסם לא היו חלק ממשרתו, ואולם תמיד מועיל לעזור לסגל המורים, מי יודע מתי יזקק למשהו מצידם?

טום עסק בשלל עבודות משעממות לאורך היום, וכאשר ראה כי יום עבודתו הסתיים, החליט לחזור אל הבקתה שלו. אך לפני שהספיק לעשות זאת, נתקל בויקטוריה לייסטרנג' בכניסה אל עבר הספרייה.

"היי טום , אני מקווה שאני לא מפריעה." אמרה בביישנות.

"לעולם לא, אני תמיד שמח לראותך." אמר טום אוטומטית.

" אני יכולה לדבר איתך? בפרטיות?" שאלה ויקטוריה תוך כדי שהביטה לכל עבר על מנת שלא יוכלו לראות אותם. "אולי, בפנים?" שאלה והצביעה אל הכניסה אל הספרייה.

טום משך בכתפיו, "בוודאי."

כאשר נכנסו לספרייה, מדאם אלקטרה הזעיפה פנים כאשר ראתה שטום הפעם מלווה בלווייתה של ויקטוריה לייסטרנג'.

הם בחרו באחד השולחנות המבודדים יותר שהיו באחת מפינות הספרייה. השעה הייתה שעה בה תלמידים רבים פוקדים את הספרייה, אך טום כבר ידע שזהו הזמן הטוב ביותר להיטמע – כשיש תלמידים רבים כל כך , לא מבחינים בך.

"מצטערת שאני ככה חשאית, אבל רק ככה אני יכולה לוודא שאף אחד מהבית שלי לא ישים לב שאני מדברת איתך," אמרה ומיהרה להוסיף כשראתה את הבעת פניו של טום, "לא בגלל מי שאתה! אלא בגלל שזה נוגע אליך..." אמרה ויקטוריה במבוכה.

"המשיכי." אמר טום בקור, הוא עדיין כעס על דבריה של ויקטוריה.

"טוב, אתמול בלילה ישבתי בחדר המועדון. סרפנוס מאלפוי ישב עם אייברי, גרגור ורודולף. הוא סיפר להם שאתה והוא הלכתם מכות ליד איש החזיר... זה נכון?" היא שאלה בדאגה.

טום הנהן, לא היה טעם לשקר כעת. "הייתה לי הרגשה שזה נכון... טום, הם מתכננים לנקום בך. אני לא יודעת מה בדיוק הם רוצים לעשות, אבל הם אמרו שהם יגרמו לך לעזוב את הוגוורטס."

"אני לא מבין למה את מספרת לי את זה ויקטוריה. חשבתי שאת וסרפנוס חברים..." אמר טום, שוקל מה מטרתה האמיתית של השיחה הזו.

ויקטוריה הסמיקה קשות והביטה על כפות ידיה, "אני וסרפנוס התרחקנו האמת. אני חושבת שהוא יודע שביקרתי אותך בבקתה שלך. וחשבתי.. חשבתי שאנחנו חברים." אמרה ויקטוריה בשקט.

טום הופתע, הוא לא ידע שויקטוריה רואה בו חבר. האם היא יודעת מה דעתו עליה ועל שאר הקוסמים? ברור שכן.

"אני לא דואג מסרפנוס. אם הוא ינסה משהו, הוא ישלם ביוקר." אמר טום בביטול.

"אבל טום! הוא קוסם! הוא יכול להטיל עליך קללה או משהו... אתה לא תוכל להגן על עצמך!"

טום הביט בעיניה של ויקטוריה, "את באמת חושבת שבגלל שאני סקיב אני חסר אונים?"

"ברור שלא, אבל..."

לפתע שמעו השניים בכחכוח גרון, מעליהם עמדה מדאם אלקטרה , משלבת את זרועותיה ומביטה בזעם בשניים.

"זו ספרייה! הדיבור אסור כאן!" אמרה נחרצות, "החוצה! מיד!"

"אז מה? כולם מדברים פה תמיד בשקט, לא הפרענו לאף אחד..." התרעמה ויקטוריה.

"החוצה!!!"

טום וויקטוריה עזבו את הספרייה, בעוד טום מנסה להתנצל בפני מדאם אלקטרה, שכנראה המראה שלו ושל ויקטוריה יחד הכעיס אותה יותר מדי.

כשיצאו מן הספרייה, טום הופתע לראות את ויקטוריה מצחקקת.

"בחיים לא ראיתי את מדאם אלקטרה מגיבה ככה לאנשים שמדברים! מה עובר עליה?"

טום חייך אל ויקטוריה, "יש לי הרגשה שזה קשור אליי."

"בכל מקרה, תודה שאמרת לי ויקטוריה. אין לך מה לדאוג, אני לא מפחד מסרפנוס או משאר החברים שלו."

ובדיוק שטום חשב שלא יקרה עוד דבר מעניין באותו יום, כשחזר אל עבר הבקתה שלו ראה ינשוף העומד על אדן החלון, ומכתב קשור לרגלו של הינשוף.

טום הסיר את המכתב מרגלו של הינשוף, וקרא:

בוא הערב אל משרדי, עלינו לשוחח

פרופ' אלבוס דמבלדור.

פרק 7 – תגליות

בימים שלאחר מכן , טום רידל ישב בספרייה אף זמן רב יותר מהרגיל. כעת, לאחר שראה מה דעתם של קוסמים עליו ועל בני מינו, אסור היה לו לנוח על זירי הדפנה. "זה אנחנו או הם, זה אנחנו או הם." המשיך לומר לעצמו שוב ושוב, מזכיר לעצמו כי קוסמים באמת ובתמים רואים את עצמם כנעלים על שאר האנושות – מחשבה מגוחכת, כמובן. לקוסמים אין טכנולוגיה, הם לא יודעים אפילו מהו מטוס , שלא נדבר על רובה. הם חושבים כי באמצעות מקל עץ ודקלום כמה מילים, יוכלו לשעבד את שאר האנושות. אך טום רידל ידע כעת את האמת – המוגלגים חייבים לחסל את הקוסמים, עד האחרון שבהם, אחרת גורלם יהיה עבדים במקרה הטוב , ומתים במקרה הרע.

הוא ישב וחשב איך יוכל לגבש תוכנית שאפתנית שכזו. טום רידל לא השלה את עצמו, הוא לא יוכל לממש את מזימתו לבד. ללא צבא המאבק נגד הקוסמים יהיה חסר סיכוי. אך כדי לגבש צבא, הוא חייב קודם כל לגבש נתינים נאמנים. טום נזכר בארגוס פילץ'. ארגוס היה מועמד טבעי למזימתו. אימו האיומה, הקנאה שהספיקה לשכוך באחיו, כל אלו היו זרזים טובים מספיק כדי לרתום את ארגוס למזימתו. ואולם, טום רידל לא הכיר עוד חסרי קסם שהכירו את עולם הקוסמים.

הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה שש בערב, כלומר בינס מחכה לו במשרדו. טום סגר את 'הוגוורטס תולדות', והחזיר אותו למקומו המדויק. כשיצא מן הספרייה לא שכח להביט בעיניה של מדאם אלקטרה ולהניד את כובע הברט שחבש לעברה.

הספרנית הצעירה רטטה בהתרגשות. טום חייך לעצמו, כמה קל להקסים מישהי באמצעות מחווה שולית וחסרת כל היגיון. ועדיין, פעולות כאלה עבדו היטב בשבילו. לא רק עם מדאם אלקטרה, אלא גם עם ויקטוריה לייסטרנג', שלאחר המפגש הקודם בבקתה שלו, שבה לבקר אותו כעת כבר מספר פעמים.

הוא למד ממנה רבות על עולם הקוסמים, ובעיקר על התככים בין משפחות טהורי הדם. טום רצה לשנוא אותה – הרי היא מכשפה, אך ויקטוריה לייסטרנג' הייתה כלי שימושי והיא נראתה כאילו היא באמת ובתמים מנסה לפצות על העוול שעשו הקוסמים לבני מינו, ולכן טרם החליט מה דעתו עליה.

טום צעד במסדרונות בית הספר, מביט באיורים המכושפים שעקבו במבטיהם אחריו. הוא הרגיש כמו נטע זר. אדם חסר קסם סביב כל כך הרבה קסם. זה גרם לו לצמרמורת. הוא כבר חלם כיצד העלה על מוקד את הטירה הארורה הזו, על כל יושביה הסוטים. אם רק היה יכול לבצע זאת...

טום הגיע אל הדלת ונקש בה קלות, ממתין למענה.

"יבוא." נשמע קול רועד לאחר רגעים מספר. טום פתח את הדלת וראה את פרופסור בינס מרחף אל מה שהיה כיסא עץ רעוע וללא ספק שבור. לא היה שום צורך לתקן את הכיסא – בלאו הכי פרופסור בינס לעולם לא יתיישב עליו.

"ערב טוב , פרופסור." אמר טום בנימוס, ובינס חייך אליו בחום. "היכנס נא נערי, היכנס." אמר בינס.

"מה שלומך, טום היקר?" שאל פרופסור בינס והחווה בידו על קערת עוגיות. טום סירב לעוגיות העבשות והמצחינות כמו בכל פעם. מסתבר שרוחות רפאים מסוגלות ל"טעום" מזון ברמה מסוימת, כל עוד המזון עבש ומלא ברימות – אף אדם חי לא יעז לגעת בו.

"שכחתי , כמובן.. " אמר בינס והתנצל,

"אין לך על מה להתנצל. זה אצילי מצידך להמשיך ללמד עשרות שנים גם לאחר מותך. דורות רבים של קוסמים חייבים להם את השכלתם על עולמנו וההיסטוריה העשירה שלנו בזכותך." דקלם טום אוטומטית. מילותיו כצפוי גרמו לבינס להתמוגג. כמה יעילה החנופה, חשב טום.

"ובכן נערי, שנמשיך?" שאל בינס, וטום הנהן.

"היינו בשנת 1612, כאשר מרד הגובלינים הראשון החל בהוגסמיד.." התחיל לומר בינס, " נכון, טוגק השני הנהיג את מרד הגובלינים נגד הקוסמים, לאחר שאחיו גורקוס נהרג בידי כנופיית קוסמים. הם שדדו ממנו את חרב הגובלינים עם אבני הספיר המשובצות לנדנה." אמר טום ובינס פער את עיניו בהתרשמות, "ומדוע אבני ספיר , נערי?"

"החרב הייתה אמורה להוות אנטיתזה לחרבו הגנובה של רגנוק הראשון." אמר טום ובינס חייך , "אתה מדבר כמו גובלין. קוסמים יגידו מיד כי מדובר בחרבו של גודריק גריפינדור."

"אה כן, אך ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, לא כך פרופסור? מאין לנו שגריפינדור אכן ביקש מרגנוק הראשון לייצר עבורו את החרב, ואז רגנוק קינא וניסה לגנוב אותה בחזרה. בכל מקרה מהספר "כל מה שרציתם לדעת על גובלינים ולא העזתם לשאול," נכתב כי הגובלינים רואים ביצירותיהם שייכות למי שייצר, ולא למי שקנה אותם. כך שגם אם גריפינדור ביקש לקנות את החרב מן רגנוק, הרי שבעיני הגובלינים חרבו של גריפינדור מעולם לא הייתה שייכת לו." אמר טום , ובינס מחא כפיים , עד כמה שיכל במצבו, "יפה מאוד נערי! יפה מאוד. אני מצר על כך שאתה לא תלמיד שלי טום, יכולת להצטיין בהיסטוריה של הקסם..."

"פרופסור, אוכל לשאול אותך שאלה?" שאל טום, ובינס הביט בו בחיבה, "שאל בני... שאל..."

"פרופסור... רציתי לדעת מה אתה יודע על אבי, טום רידל האב? אני רק יודע שהוא קוסם, ושהוא למד כאן... אבל למרות זאת לא מצאתי את שמו ברישומי בית הספר... אני לא מצליח להבין למה."

בינס בחן את טום, ולבסוף דיבר, "צר לי טום, אך מעטים התלמידים שזכרתי את שמותיהם במשך השנים הרבות שאני מלמד כאן... לצערי ההיסטוריה של הקסם איננו מקצוע נחשק בבית הספר. רבים מן התלמידים מעדיפים את עבודת השרביט על פני להשכיל ולהרחיב את אופקיהם."

"זאת אומרת שאינך יודע מי היה אבי?" שאל טום בתסכול.

"למען האמת... לא. אם אביך הוא שושלת לקוסמים, למה שלא תחפש את משפחת רידל ברישומי בית הספר? אולי שם תמצא מה שאתה מחפש? או, אפשרות נוספת היא חיפוש בחדר המדליות. אולי מישהו מבני משפחתך זכה בפרס כלשהו בימי בית הספר, וכך תוכל לקשר בינו לבינך."

טום ידע שהצדק עם בינס, אך לא יכל להסתיר את אכזבתו מן המורה הוותיק. הוא היה בטוח כי הוא בניגוד למורים האחרים, יעזור לו. טום הודעה לבינס וחזר אל הבקתה שלו. הוא הכין לו כריך לארוחת ערב, לאחר שפספס את ארוחת הערב באולם הגדול, וחיכה להזדמנות שלו ללכת לחדר המדליות. הוא העדיף לעשות זאת סמוך לחצות – כאשר תלמידים חטטנים לא יראו אותו – ובראשם חבורת הסלית'רנים של סרפנוס מאלפוי. לא שפחד להתעמת איתם, אך הוא העדיף בכל אשר קשור לאביו ומוצאו – להיות חשאי. כאשר השעה הייתה קרובה לחצות , הוא יצא מן הבקתה וצעד חזרה אל עבר הטירה. ההליכה הייתה שקטה, ולמעט היתקלות אחת עם פיבס המפחידן, לא נתקל באף איש סגל. פיבס ניסה לעשות על טום את אחד מתעלוליו האינפנטליים בימיו הראשונים שלו בבית הספר. אך טום רידל הבהיר מהר מאוד למפחידן שהוא בניגוד לתלמידים, לא מפחד ממנו. המפחידן עד מהרה החליט להתעלם מטום רידל.

טום כבר חשב שכל הטירה תהיה לרשותו הלילה, וכשעבר במסדרון המוביל חדר המדליות הבין שהלילה, הוא לא לבד. צללית גדולה של אדם נראתה מבעד לאור אחד הלפידים הסמוכים לכניסה אל חדר המדליות.

טום התחבא בין שני שריונות אבירים וחיכה שהדמות תלך. כאשר היה נראה שהדמות הולכת אל כיוונו, הוא התכווץ וקיווה שלא יבחין בו – הוא בהחלט התעניין מי זה שמנסה בניסיון נואש שלא יבחינו בו- כנראה תלמיד. ותלמידים סוררים בלילה אולי יפיקו לו תועלת. טום חיכה בסבלנות שהדמות תחלוף על פניו, אך לא ציפה לראות את מי שראה. רובאוס האגריד צעד במסדרון בניסיון להיות חשאי- ניסיון שהיה מוצלח כמו של פיל שמנסה להסתיר את עצמו מאחורי שיח.

טום רידל הסתקרן – מה יש להאגריד לחפש הרבה מעבר לשעות המותרות לשוטטות בלילה? הוא החליט לוותר על חדר המדליות – תמיד יוכל להגיע לשם בלילה אחר. הזדמנות לראות מה מעשיו של האגריד אולי לא תחזור. הוא נזכר בדבריו של הוליסטר כשהלכו להוגסמיד , "הדבר הזה שלך.." מה היה הדבר הזה?

טום עקב בחשאיות אחרי האגריד. הוא חשב שהאגריד יצעד לכיוון המרתפים אולי, או לאחד מן המעברים הסודיים, אבל כשהאגריד יצא מן הטירה וצעד לכיוון הבקתה שלו , הוא נדהם. האם האגריד רוצה לבקר אותו? ואם כן, יבחין מיד שהוא לא נמצא בבקתה.. אבל אז האגריד עקף את הבקתה של טום והמשיך אל תוך היער האסור. טום נדהם מתעוזתו של האגריד. נכון, תלמידי גריפינדור אמורים להיות אמיצים, אבל טום לא היה בטוח אם האגריד באמת אמיץ או סתם מטומטם. האגריד הביט לכל עבר, מוודא כי הוא לבד, אך לא הבחין בטום שהתחבא מאחורי עץ ומשגיח עליו.

ואז אחרי שווידא שהוא לבד, האגריד לחש, "הרעגוג! הרעגוג! פה אתה? הבאתי אוכל טעים לך  , חמוד! "

אז  טום הבחין שהאגריד אוחז בדבר מה בידו, היה זה נראה כמו גוש בשר.

לפתע נשמע רחש בין השיחים, ואז מתוך השיחים יצא הדבר האחרון שטום ציפה לראות. עכביש מפלצתי, בגודל של כדור כדורסל, עיניו הנוצצות באור הירח הביטו בהאגריד. העכביש הבריש את רגלותיו השעירות, מרקד הנה והנה כאשר האגריד משליך לעברו את נתח הבשר שהביא עבורו.

טום התחלחל כאשר העכביש זלל בראוותנות את נתח הבשר.

"מה לעזאזל אתה מגדל פה , האגריד?" לחש לעצמו טום. הוא עוד יתעמת עם הנער המגודל בעתיד, אבל בינתיים העדיף לשמור את המידע הזה לעצמו.

טום לא הצליח להירדם בלילה. מדוע רובאוס האגריד מגדל עכביש מפלצתי, ומאכיל אותו בבשר? מה מטרתו של האגריד? האם ייתכן שהאגריד לא תמים ורפה שכל כמו שחשב? ייתכן שהסיבה שהוא מגדל עכביש פשוטה יותר ולא מסיבה אפלה כלשהי?

טום כבר החליט אמש לא לדווח על האגריד ועל מעלליו, יהיו כוונתיו אשר יהיו. כל עוד הוא מחזיק בחיה בשולי היער האסור, ודואג להשביע אותה, לא נשקפת לו סכנה. באשר לשאר התלמידים , חייהם היו חשובים לו כקליפת השום. דם קוסם שנשפך היה דבר מבורך, אחרי הכול.

טום לא שכח גם מדוע יצא אמש החוצה. המטרה האמיתית שלו הייתה אחרי הכול למצוא מידע על אביו. הוא ייצא הלילה שוב, מתוך הנחה שהאגריד לא יסתכן לילה אחרי לילה לצאת החוצה. הוא לא חשש מהאגריד , אבל לא רצה שהאגריד יידע שגילה את סודו.

לאחר שטום סעד בארוחת הבוקר, תוך כדי הקפדה של שליחת מבט פלרטטני לויקטוריה לייסטרנג' שישבה לבדה הפעם בשולחן של סלית'רין, הוא הלך אל עבר החממות, על מנת לעזור לפרופסור גרניום בטיפוח הצמחים הרבים שלה.

פרופסור גרניום התמוגגה מטום רידל, שהרי טיפול בצמחי קסם לא היו חלק ממשרתו, ואולם תמיד מועיל לעזור לסגל המורים, מי יודע מתי יזקק למשהו מצידם?

טום עסק בשלל עבודות משעממות לאורך היום, וכאשר ראה כי יום עבודתו הסתיים, החליט לחזור אל הבקתה שלו. אך לפני שהספיק לעשות זאת, נתקל בויקטוריה לייסטרנג' בכניסה אל עבר הספרייה.

"היי טום , אני מקווה שאני לא מפריעה." אמרה בביישנות.

"לעולם לא, אני תמיד שמח לראותך." אמר טום אוטומטית.

" אני יכולה לדבר איתך? בפרטיות?" שאלה ויקטוריה תוך כדי שהביטה לכל עבר על מנת שלא יוכלו לראות אותם. "אולי, בפנים?" שאלה והצביעה אל הכניסה אל הספרייה.

טום משך בכתפיו, "בוודאי."

כאשר נכנסו לספרייה, מדאם אלקטרה הזעיפה פנים כאשר ראתה שטום הפעם מלווה בלווייתה של ויקטוריה לייסטרנג'.

הם בחרו באחד השולחנות המבודדים יותר שהיו באחת מפינות הספרייה. השעה הייתה שעה בה תלמידים רבים פוקדים את הספרייה, אך טום כבר ידע שזהו הזמן הטוב ביותר להיטמע – כשיש תלמידים רבים כל כך , לא מבחינים בך.

"מצטערת שאני ככה חשאית, אבל רק ככה אני יכולה לוודא שאף אחד מהבית שלי לא ישים לב שאני מדברת איתך," אמרה ומיהרה להוסיף כשראתה את הבעת פניו של טום, "לא בגלל מי שאתה! אלא בגלל שזה נוגע אליך..." אמרה ויקטוריה במבוכה.

"המשיכי." אמר טום בקור, הוא עדיין כעס על דבריה של ויקטוריה.

"טוב, אתמול בלילה ישבתי בחדר המועדון. סרפנוס מאלפוי ישב עם אייברי, גרגור ורודולף. הוא סיפר להם שאתה והוא הלכתם מכות ליד איש החזיר... זה נכון?" היא שאלה בדאגה.

טום הנהן, לא היה טעם לשקר כעת. "הייתה לי הרגשה שזה נכון... טום, הם מתכננים לנקום בך. אני לא יודעת מה בדיוק הם רוצים לעשות, אבל הם אמרו שהם יגרמו לך לעזוב את הוגוורטס."

"אני לא מבין למה את מספרת לי את זה ויקטוריה. חשבתי שאת וסרפנוס חברים..." אמר טום, שוקל מה מטרתה האמיתית של השיחה הזו.

ויקטוריה הסמיקה קשות והביטה על כפות ידיה, "אני וסרפנוס התרחקנו האמת. אני חושבת שהוא יודע שביקרתי אותך בבקתה שלך. וחשבתי.. חשבתי שאנחנו חברים." אמרה ויקטוריה בשקט.

טום הופתע, הוא לא ידע שויקטוריה רואה בו חבר. האם היא יודעת מה דעתו עליה ועל שאר הקוסמים? ברור שכן.

"אני לא דואג מסרפנוס. אם הוא ינסה משהו, הוא ישלם ביוקר." אמר טום בביטול.

"אבל טום! הוא קוסם! הוא יכול להטיל עליך קללה או משהו... אתה לא תוכל להגן על עצמך!"

טום הביט בעיניה של ויקטוריה, "את באמת חושבת שבגלל שאני סקיב אני חסר אונים?"

"ברור שלא, אבל..."

לפתע שמעו השניים בכחכוח גרון, מעליהם עמדה מדאם אלקטרה , משלבת את זרועותיה ומביטה בזעם בשניים.

"זו ספרייה! הדיבור אסור כאן!" אמרה נחרצות, "החוצה! מיד!"

"אז מה? כולם מדברים פה תמיד בשקט, לא הפרענו לאף אחד..." התרעמה ויקטוריה.

"החוצה!!!"

טום וויקטוריה עזבו את הספרייה, בעוד טום מנסה להתנצל בפני מדאם אלקטרה, שכנראה המראה שלו ושל ויקטוריה יחד הכעיס אותה יותר מדי.

כשיצאו מן הספרייה, טום הופתע לראות את ויקטוריה מצחקקת.

"בחיים לא ראיתי את מדאם אלקטרה מגיבה ככה לאנשים שמדברים! מה עובר עליה?"

טום חייך אל ויקטוריה, "יש לי הרגשה שזה קשור אליי."

"בכל מקרה, תודה שאמרת לי ויקטוריה. אין לך מה לדאוג, אני לא מפחד מסרפנוס או משאר החברים שלו."

ובדיוק שטום חשב שלא יקרה עוד דבר מעניין באותו יום, כשחזר אל עבר הבקתה שלו ראה ינשוף העומד על אדן החלון, ומכתב קשור לרגלו של הינשוף.

טום הסיר את המכתב מרגלו של הינשוף, וקרא:

בוא הערב אל משרדי, עלינו לשוחח

פרופ' אלבוס דמבלדור.

הפרק הקודם		הפרק הבא