בומבאדיל

בשחר, עת הנץ רק אור אפור, חבורת הטבעת החלה לעשות את דרכה מחוץ לברי, עם מעט מזון ומים, ומעט מדי שעות-שינה. אחרי כמעט שעה של צעדה, רכן הלברד לארץ בחשש. "האויב," לחש. "אלו טביעות רגליהם של אורקים מן הצפון."

   "אורקים? בארץ ברי?" נבהל גנדלף. "אתה בטוח?"

"במאת האחוזים, אלופי מיתרנדיר."

"אם כן, עלינו לחוש." אך היה מאוחר מדי. שאגת קרב מוות! מכוערת מאוד הידהדה במישור. וחמישים אורקים פגולים זינקו מכל עבר, מנופפים בחרבותיהם המעוקלות. גנדלף פקד על כולם, מלבד ההוביטים להתארגן למעגל, שבתוכו היו ההוביטים, על מנת להגן על החלשים. לגולס וגלורפינדל שלפו פיגיונות וחרבות קצרות, גימלי קרדום, גנדלף והלברד חרבות. הם עמדו בקרב דקות רבות, אך בסופו של דבר שוסע גבו של גימלי המסכן, והאורקים פרצו למעגל. הם קראו "הוביטים!" בתאוות דמים, והמ"פ צעק: "אל תפצעו את השבויים!" הם התחילו לחטוף את ההוביטים ולהימלט, אך בזכות תושייתם של גנדלף, לגולס, גלורפינדל והלברד הם ברחו ונלקח נקם, אך מרי ופיפין, חרף כל ניסיונותיהם, נשהו ביד הצורר האורקי.

המפקד האורקי תחב אותם לשק בגיחוך זדוני, מסופק ומטריד. "הוביטים נחמדים!" צחקק בהנאה. "אנחנו האורקים של קרן דום! וודאי שמעתם על סבי: אזוג." הוא השיב אותם לשק, מבלי לחכות שיענו לו, והחיש את חייליו. "לרוץ רציף את חורבות פורנוסט!" צרח. ההוביטים תיעבו אותו בכל נפשם עד יום מותם, ונרדמו והתעוררו לסירוגין, למרות ובגין המצב הלא נוח.

כעבור שש שעות הם התעוורו, מחמת זה שנזרקו מן השק אל סלע גדול. "אנו בפורנוסט!" צחק המפקד בקולו הצורם. "עוד זמן קצר נסמם אתכם, כדי להביאכם בבטחה אל קארן דום." הוא רמז לאחד מחייליו, שכבל אותם, והמפקד שלל מהם את גלימותיהם וחרבותיהם הקטנות. הם הותרו באחת מפינות החורבות ללא שמירה, מותרים משלשלאות.

אחרי כמה שעות, הם שמעו קולות קרב: "דון! דון!" היו אלה רועי צאן מארץ דון. כהי עור כשאר עמם, אך ליבם נכון לולאר ולאחד. הם הבחינו באורקים מתהוללים בחורבות פורונסט וקצפו מאוד, נטשו הצאן על שומר, ותקפום בעוז. הם היו מאה וחמישים רועי צאן, שלא בחלו בקרבות, למול שלושים אורקים, לא ממשמעתו של סארומאן: הקרב הוכרע תוך כמה דקות. הם שיחררו את ההוביטים, השקו אותם מעט מים, ובגלל שלא הצליחו לדבר, נתנו להם מעט שיכר וכמה צימוקים, ורוחם שבה אליהם.

"תודה, אדוני," מילמל מרי.

"מה אתם ומה מעשיכם בזו הארץ?" שאל הזקן שברועים, איש בעל עיניים, שיער וזקן עבות שחורים כעורו, שזורים בשיערות לבנות. עיניו היו נבונות ועמוקות מני-חקר. הוא היה ידידותי, אך הם חשדו בו קלות.

  " אנו הוביטים," אמר פיפין.

"הוביטים?" תמה. "מה פשרו של זה?"

"זוטונים, כך דומני שאנו בלשונכם," השיב מרי.

"זוטונים?!" הופתע האיש מאוד. "כלום באגדה אינכם מהלכים?"

"לא," השיב פיפין. "נשבינו ביד אורקים בדרכנו מן ברי ליער העתיק."

"הגעתם מרחוק," אמר הרועה הזקן.

"כדברך כן הוא," השיב מרי, "מה נעשה?" הרועה לאט את פניו בכפות ידיו בייאוש.

"איני יודע,ידידיי," השיב, "אך המתינו. הדרך עודנה רחוקה." והוא רץ ושב עם קולמוס וקלף, ועל הקלף היה שירטוט של צפון ומערב הארץ התיכונה, ובקולמסו התווה קו בין פורנוסט לברי. "אנו לא נוכל ללוותכם, לצערי הרב. אך נכין לכם צידה לדרך ונדריך אתכם לפני." "

אין בפינו מילים להודות לך," קרא פיפין.

"אל תודו לי," ביקש הרועה, "מילאתי חובה מוסרית בסיסית. אשלח עתה כמה מאנשיי אל הצאן על מנת שיכינו לכם צידה, אך אנו נאלץ להסתלק באשמורת הבוקר. הישארו כאן כמה שתחפצו," והוא הגיש להם את המפה.

הפרק הקודם		הפרק הבא