עולם מקביל

ויתור זכויות לג'יי.קיי.רולינג

ביום היציאה לסימטת דיאגון, רון העורר בקפיצה ומיהר להתלבש ולאכול את ארוחת הבוקר שלו. בשעה 10:30 בדיוק רון כבר עמד ליד הדלת, מתכונן לפותחה בכל רגע שמקגונגל תדפוק. הוא קיווה שהיא תדייק. בשעה 10:31 נשמעה הדפיקה המיוחלת. רון מיהר לפתוח, ומקגונגל חייכה למראהו.

"אתה כבר מוכן?" שאלה. רון הנהן. "והוריך?"

"כמעט." ואכן, לאחר מספר דקות הופיעו גם מולי וארתור ברחבת הכניסה.

"שנצא?" שאלה מקגונגל, וארתור הנהן, והארבעה יצאו אל הרחוב ההומה.

"איך נגיע?" שאלה מולי.

"עד לונדון זה יהיה בדרך רגילה - אין לכם מה לדאוג. אנחנו ניסע ברכבת התחתית," ענתה מקגונגל.

"גם קוסמים נוסעים ברכבת התחתית?" התפלאה מולי.

"בדרך כלל לא," ענתה מקגונגל, "אבל היום כן, כי אני נוסעת איתכם."

...

"עכשיו נלך לפונדק הקלחת הרותחת," אמרה מקגונגל, לאחר שירדו בתחנה הקרובה ביותר לסימטת דיאגון, "הוא נמצא בדיוק שם - רון, רק אתה ואני מסוגלים לראות אותו - כישפו אותו כך שמוגלגים לא יוכלו לראות שהוא קיים, אפילו אם הם עוברים ממש על ידו..." רון הפנה את מבטו. הוא ראה את הפונדק, והחל ללכת לכיוונו. הוריו הלכו אחריו, מעט נבוכים.

מקגונגל פתחה את דלת הזכוכית של הפונדק. רון בא מייד אחריה, אך מולי וארתור לא נכנסו כל כך מהר. הם עמדו ליד הדלת והביטו סביבם במבטים מבולבלים.

"אבא, אמא, אתם באים?" הוא הרגיש מטופש מעט להחזיק את הדלת פתוחה כך מדי הרבה זמן.

"לאן בדיוק?" שאלה מולי בתסכול.

"לכאן," רון שלח יד ומשך אותם אליו. מולי וארתור נראו נדהמים למראה הפונדק שבכלל לא ראו שהוא קיים, אך בכל זאת היו כעת בתוכו. מקגונגל חייכה."בואו," היא אמרה והובילה אותם לחצר הקטנה של הפונדק. לא היה שם דבר מלבד פח אשפה גדול ומעט זבל מפוזר סביבו. מאחורי הפח ניצבה חומת אבנים גבוהה. מקגונגל נעמדה מול החומה ושלפה את שרביטה. בעוד הוויזלים נראו מעט מבולבלים, היא הכתה באבן נמוכה בחומה בעזרת שרביטה. לנגד עיניהם הנדהמות של הוויזלים נפער חור גדול ועגול בחומה, ומאחוריו נראה רחוב הומה אדם ועמוס בחנויות משני צידיו. מקגונגל עברה דרך החור, ואחריה ארתור, מולי ורון, עדיין מביטים סביבם בעיניים קרועות לרווחה.

"בואו, נתחיל בגרינגוטס," אמרה מקגונגל, והם הלכו אחריה במעלה הרחוב עד שהגיעו לבניין לבן וגבוה. הם טיפסו במעלה המדרגות הלבנות עד שהגיעו לשער הברזל הלבן גם הוא.

שני גובלינים זעופים למראה עמדו על המשמר משני צידי השער, אך לא נראה שהם התכוונו לעצור בעדם מלהיכנס.

"בוקר טוב," אמרה להם מקגונגל, והם קדו קידה קלה ופתחו עבורם את השער.

הם עברו עוד גרם מדרגות אחד, ואז נכנסו לתוך הבניין עצמו. לפניהם נגלה אולם גדול, ובו שולחן ארוך מאוד שמאחוריו ישבו מאות גובלינים, שמשום מה נראו גם הם, כמו הגובלינים שבכניסה, עייפים וזעופים.

הארבעה מצאו גובלין אחד שהיה פנוי, וניגשו אליו.

"בוקר טוב," אמר הגובלין שישב מאחורי הדלפק, בקול חורק מעט. היה לו עור לבן-צהבהב ומשקפיים מרובעות. "מה אתם צריכים?"

"רק להמיר כספים," ענתה מקגונגל בנחת. הגובלין, כך נראה, רק עכשיו הבחין בנוכחותם של הוויזלים. הוא בחן אותם מכף רגל ועד ראש, ואז שאל:

"בן מוגלגים? הוגוורטס?"

רון הינהן בחשיבות עצמית.

הגובלין הנהן בביטול, והעביר את מבטו לעבר מולי.

"כמה כסף את רוצה להמיר?"

"אה- כסף- אה- של מוגלגים?" שאלה. הגובלין הנהן שוב, ומולי הוציאה מתיקה ארנק בצבע ורוד-לבן והגישה אותו לגובלין.

"הכל?" הוא שאל.

"אה- אם אתה מתכוון לשאול אם- להמיר את כל מה ש- שיש בארנק אז- כן, תמיר הכל," היא גמגמה. הגובלין שפך את תכולת הארנק על הדלפק, ובחן היטב כל מטבע ושטר אל מול האור.

"תרצו את הכל עכשיו, או שתעדיפו לשמור חלק בכספת?" הוא הרים את מבטו לעבר מולי.

"כמה כסף קוסמים זה יצא?" הגובלין עשה חישוב מהיר, ואמר:

"50 אוניות, 7 חרמשים ו-14 גוזים"

"אז נראה לי שניקח את הכל כרגע," היא אמרה, ובליבה חשבה כי אפילו אם יוותר לה כסף מהיום, היא תעדיף לשמור את הכסף אצלה ולא להצטרך לבקר שוב בגרינגוטס בפעמים הבאות שתבוא לסימטת דיאגון כדי לקנות משהו לרון.

"ובכן, הא לכם -" הוא אמר תוך שפתח מגירה בשולחנו וחיטט בה עד שמצא כספת קטנה שהכילה מספר רב של כסף קוסמים. הוא הוציא ממנה סכום כסף כלשהו, והכניס אותו לתוך הארנק שהגישה לו מולי קודם לכן.

"-50 אוניות, 7 חרמשים ו-14 גוזים. אתם מוזמנים לספור." את כסף המוגלגים הוא הכניס לכספת אחרת שהונחה במגירה העליונה.

מולי לקחה ממנו את הארנק, והארבעה יצאו מן הבניין אל הרחוב ההומה ושטוף השמש.

הפרק הקודם		הפרק הבא