עשרה בקבוקים של אמת

הארי התעורר למחרת בעיניים טרוטות. היו לו חלומות זוועה שבהם הוא ורון נלחמו יחד בזירת קרב. רון רדף אחריו עם סכין נוטפת דם והרמיוני עודדה אותו מהקהל.

חדר השינה היה שקט ודומם. הארי ורון היו הבנים היחידים מגריפינדור שנשארו בהוגוורטס בחופשה. מיטתו של רון הייתה ריקה. הארי נאנח אנחה כבדה. הוא החליף את בגדיו מיום האתמול שכעת, לאחר שישן איתם, היו נראים כמו דף מקומט. צמוד למיטתו הוא ראה ערימת מתנות קטנה אך סמוך לערימת המתנות נחו קרעי נייר מתנות ויצרו יחד את המילה 'ב ו ג ד'.

הארי רכן אל הכתובת ובחן אותה מקרוב. הוא הבחין שלא קרעי נייר היו מגובבים יחד לאותיות, אלא גם קרעים של בד צמר ירוק. הארי שלף את שרביטו. “רפארו,” הוא מלמל.

קרעי הנייר והצמר התאחדו לכדי חבילה גבשושית עטופה. הארי קרע את הנייר. סוודר ירוק, סרוג במלאכת יד נח על זרועותיו. במרכז הסוודר היה רקום סניץ זהוב גדול. גוש גדול ומחניק טיפס בגרונו של הארי. הוא בלע אותו בכוח וניגב בכעס את עיניו. הוא דחף את הסוודר מתחת למיטתו וירד לחדר המועדון.

חדר המועדון חיכה לו ריק ושקט, מלבד לבנדר שישבה לבדה מול האח ובידה טוסט חצי אכול ועל הרצפה מתחתיה נחה צלחת ועליה ערימת חביתיות.

"הם ירדו למטה,” היא אמרה בלי להביט עליו. “ל..לא יכולתי להישאר שם.” היא הוסיפה בקול רוטט.

"תודה,” אמר הארי. הוא פנה לצאת אבל אז נעצר ואמר: “א..אני ממש מצטער ו...” הוא חייך חיוך מר. “חג מולד ש..שמח.”

"גם לך,” היא השיבה ולקחה ביס מהטוסט.

הארי ירד במהירות לאולם הגדול. שולחנות הבתים נעלמו ובמקומם ניצב רק שולחן אחד ארוך. בראשו ישבו המורים והתלמידים המועטים שנשארו בהוגוורטס ישבו מפוזרים לאורכו. הארי הבחין ברון ובהרמיוני יושבים יחד בקצה הרחוק של השולחן במרחק קטן מפרופסור מקונגל.

טעם חמוץ עלה בפיו והוא התיישב גם הוא ליד השולחן בקצה השני, שקרוב לדלת. שני תלמידי שנה שניה מבית הפלפף בהו בו בעיניים פעורות והצביעו על הצלקת שלו.

הארי התעלם מהם ומזג לעצמו כוס מלאה במיץ דלעת. לא היה תיאבון לאוכל מוצק. הוא לא יכל להתאפק והציץ אליהם כל כמה רגעים. בפעם הרביעית הרמיוני הצביעה עליו ודיברה עם רון בלהט. הארי ראה את פרופסור מקונגל מביטה בעניין ברון ובהרמיוני ואז מסתכלת עליו. הוא מהר להסיט את מבטו. הוא לקח עוד מספר לגימות של מיץ דלעת, תחב לפיו מספר חביתיות ויצא בצעדים מהירים.

הוא זכר היטב את התקופה שבה רון לא דיבר איתו אך עכשיו זה היה גרוע פי אלף. המבטים שהרמיוני ורון נתנו בו אתמול לא נתנו לו מנוח. החלום שהוא חלם בלילה נראה לו כעת מוחשי מתמיד ואז הוא התעורר ומצא את הסוודר הקרוע שיצר את הכתובת שהמשיכה להבהב מול עיניו.

אך מה שהפריע להארי יותר מכל היה תחושת האשמה. הוא לא חש שום כעס על הרמיוני ורון. למעשה הוא אפילו די הבין אותם. הוא היה בטוח שאם המצב היה הפוך הוא היה מתנהג בדיוק כמוהם.

הוא גרם להכל. בטמטום שלו הוא הצליח להכריח אותם לשחק ולחשוף את האמיתות הכי מכאיבות.

ברור שהם כועסים עליו. זה מאלפוי! דראקו מאלפוי! אפילו הארי כועס על עצמו. מתחילת שנה הוא מצא את עצמו בוהה במאלפוי, חולם עליו חלומות שגרמו לקום עם פרפרים בבטן. אך הארי הדחיק את כל התחושות האלה, תירץ אותן בעובדה הפשוטה שמאלפוי הוא פשוט בחור יפה תואר. הארי בהחלט שם לב לעובדה שמאלפוי נהיה ממש פופולרי בקרב הבנות וגם בקרב הבנים.

וכך למרות כל התחושות הקשות שהתחללו בקרבו של הארי, הוא מצא את עצמו משחזר שוב ושוב את הנשיקה שהוא ומאלפוי חלקו אתמול בערב, על רצפת חדר הנחיצות.

לפתע הוא הרגיש ברטיבות שחודרת לנעליו ופתיתים קטנים וקפואים ולבנים טשטשו את ראייתו ונתחו ברכות על ראשו וכתפיו. בלי לשים לב הוא יצא החוצה, אל המדשאות. הוא המשיך ללכת באותו מסלול שהוא, רון והרמיוני אהבו כל כך. אותו מסלול שהוא צפה במאלפוי עושה אתמול בערב.

הוא הידק את גלימתו לגופו ונעצר על שפת האגם הקפוא, מתחת לכיפתו הלבנה של עץ האשור.

קולות של גריסת שלג נשמעו לפתע מאחוריו. הארי סובב את ראשו. דראקו מאלפוי הלך לקראתו במהירות, גלימתו מתנופפת ברוח ופניו ורדרדים מהקור.

"מאלפוי?” מלמל הארי. “מ..מה אתה עושה כאן?”

"כש..שעליתי לאולם הגדול ראיתי אותך יוצא החוצה א..אז – עקבתי אחריך,” אמר מאלפוי בשיניים נוקשות ובשפתיים סגולות.

"מ..אמלפוי - “ החל הארי לומר שוב בלי שיהיה לו מושג איך להמשיך את המשפט.

אך מאלפוי צעד אליו בהחלטיות, אחז בדש גלימתו של הארי ומשך אותו אליו. “תקרא לי דראקו,” הוא אמר בקול צרוד ונישק אותו ארוכות.

אותה תחושה מוכרת מליל האתמול של התנדפות כל מחשבותיו שטפה כעת את הארי שוב. ידיו טיפסו מאליהם אל צווארו של מאלפוי ועטפו אותו. הוא התמסר לנשיקה. הוא חש כיצד היא שולחת קרני חום כמו שמש וממיסה את גופם הקפוא. הארי הכריח את עצמו להתנתק. הקור חזר ועטף אותו כאשר הוא נשען על גזע העץ הקפוא.

“מאלפוי.. - דראקו – אנחנו לא יכולים ל - “

"אל תחשוב,” מלמל דראקו. עיניו האפורות היו שחורות כמעט לגמרי כשהוא התקרב אל הארי באטיות. “אל תחשוב הארי, אם תתחיל לחשוב, זה ייהרס.”

כשעיניו של דראקו היו קרובות כל כך להארי וטעם שפתיו עדיין נח על פיו, היה קשה להארי לחשוב בצורה מסודרת. הוא פלט אנקה ומשך את דראקו אליו בחזרה.

"תשכח מהמשחק הארי,” מלמל דראקו בין נשיקה לנשיקה. “תשכח מהכל.”

"זה חייב להיות הדדי, מאלפוי,” השיב לו הארי.

מאלפוי התנתק ממנו באחת. “אמרתי לך לא לקרוא לי בשם הזה, אני שונא אותו.” הוא אמר בהתנשפות.

"דראקו,” אמר הארי באטיות. “אף פעם לא ידעתי שאתה שונא השם מאלפוי.”

"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי, פוטר,” אמר דראקו בקול אפל.

"אם אתה דראקו אז אני הארי,” אמר הארי. “כמו שאמרתי, זה חייב להיות הדדי.”

דראקו הנהן ללא אומר. מבטו נעשה מרוחק.

"ואני יודע יותר ממה שאתה חושב,” הוסיף הארי. “אני יודע שאתה חושב שאתה אוכל מוות, אבל אתה לא בטוח בזה לגמרי, נכון? לכן כשרון שאל אותך אמרת שאתה לא יודע. אני גם יודע שיש לך משימה כלשהי שאתה צריך לעשות ו...” הארי היסס. “אני כמעט בטוח שיש לך קשר לענק המקולל שקייטי בל קוללה על ידו, למרות שבאותו הזמן היית בכלל בהוגוורטס.”

דראקו נסוג אחורנית באיטיות, הוא נשך את שפתיו והעביר את אצבעותיו בשערו הבהיר, פתיתי השלג שדבקו בו נשרו על כתפיו. “לעזעזל, פוטר, אמרתי לך לא לחשוב,” הוא מלמל.

"אז זה נכון?” הארי הביט בפניו של מאלפוי וליבו הלם בחוזקה.

"תעזוב אותי,” מאלפוי דחף את הארי והלך במהירות בחזרה לטירה בלי להביט בהארי אפילו פעם אחת.

הפרק הקודם		הפרק הבא