מזל טוב, טדי -

זה לא נתפס.

זה מרגיש כמו בימים שאחרי הרצח - אולי הפוך.

זה לא נתפס.

אני לא מצליח לקלוט.

ולא עוזר שהוא היה צריך לברוח

סיריוס, סיריוס, אתה חי!

אני אמור להרגיש שמחה עצומה, אבל…

אז לא יכולתי לבכות. עכשיו אני לא יכול לשמוח?

זו מין מגננה מרושעת שהגוף שלי מפעיל?

בעצם, אני כן מרגיש. זה כאילו הלב שלי קל הרבה יותר.

"אבן נגולה מעל ליבי", הגרשיים בכוונה. זה לא באמת מתאים, זה הכי קרוב שאני אגיע אליו.

שוב- מילים לא מתארות היטב.

סיריוס! אני חושב שאני יכול לצרוח את זה.

אני רוצה לראות אותו שוב, לראות שזה אמיתי. רק שהוא צריך לברוח.

תודה לסוורוס. לא, באמת תודה לסוורוס. אחרי האל זאב, אני לא יכול לכעוס.

ועדיין, היה נחמד לו אני וסיריוס לא היינו צריכים לברוח עכשיו, כל אחד לקצה אחר.

אז תודה סוורוס, גם בציניות וגם בכנות.

אני מחייך כמ

המילים האחרונות היו מרוחות. טדי שם לב שהוא מחייך גם. הוא התהפך על גבו, מחזיק את היומן מעליו. השמש זרחה בחוץ.

הוא לא הגיע לחצי של היומן, והוא פחד להמשיך.

הוא ידע מה קורה אחר כך. אחר כך - שנתיים? נכון? סיריוס ימות.

מה יאמר אבא אז?

הוא פחד לגלות.

שוב לאבד את כל החברים? הוא פחד שהעמודים הבאים שוב יהיו לא לגילו, כמו שנקרא.

הוא הפך דף. סקרנות, זה דבר חזק.

לא היה שם כלום.

באמת.

הוא דפדף ביומן, מבוהל קלות.

היו שרבוטים, ציורי פרחים - דווקא יפים. והוא מצא המשך אחרי כמה עמודים.

היה שם תאריך. וזה היה שנים לפני שאבא שלו היה מורה בהוגוורטס.

אבל הוא קרא.

ההורים של הנרי רבים.

ומה אני יכול לעשות? אפילו לנחם אותו יחרוג את הגבולות. נותר לי לחייך אליו ולעשות ככל שביכולתי שלא להכביד עליו.

לא אעמיד פנים שאני לא שמח שהוא נותן בי אמון מספיק לדבר איתי על זה.

הוא ילד חכם.

טוב לכתוב עליו.

כן! זה היה רעיון מעולה. תארו לעצמכם שהייתי מתקבל ללימודים באקדמיה או לכל עבודה בדרך.

לעולם לא הייתי פוגש את הילדים המקסימים האלה.

איך אני יכול להתלונן בכלל? הם אוהבים אותי. ילדים לא מסתירים זאת. ואני אוהב אותם.

קשה לשתף במחשבות כאלה. מורים אחרים יחשבו אותי למתנשא, ובצדק, ואני חושש שהם מקנאים, למרות שזה כבר נשמע מתנשא.

והתלמידים לא יבינו.

אמא אומרת שאני אחליד מחוסר שימוש בקסם, אבל כל דקה עם התלמידים שלי שווה את זה.

מי ידע שאני אמצא את עצמי מלמד מתמטיקה? לפחות המזוודה של 

המזוודה שהם נתנו לי ליומולדת. כבדיחה. מעניין אם היה משעשע אותם לגלות שאני משתמש בה.

פרופסור ר.ג'.לופין. כמה שהם צחקו.

אני צבוע. סיריוס נתן לי אותה. זה הצחיק אותו מאוד. ואם הידיעה שאני משתמש בה תעלה אפילו צל חיוך על פניו

אבל למה לכעוס? הוא לא שווה את זה.

אני אחזור לחשוב על הנרי.

לילה טוב. פרופסור ר.ג'.לופין.

טדי הפך עמוד. שוב ריק.

אבא היה פרופסור למתמטיקה? או - מורה למתמטיקה?

למה הארי לא סיפר לו?

זה באמת כל כך גרוע?

לא נראה שאבא התבייש בזה.

הוא יכתוב להארי. הוא היה רוצה להאמין שהארי מספר לו כל מה שהוא יכול על אבא.

טדי שב לדפדף ביומן.

ריק. זהו? זה כל מה שיש לאבא שלו לתת?

ומה עם מחשבות על המוות של סיריוס?

טד סגר את היומן והניח אותו מתחת לכרית.

האמת - הוא שמח שלא היו.

זה היה קשה מספיק, המוות של ג'יימס. הוא לא רצה לדעת מה אביו חווה כשגם…

זהו.

כאן זה נגמר.

רוב היומן היה ריק. זה היה כאילו-סמלי, אבל אביו היה כבר בן ארבעים? כשמת. הוא פשוט לא מאוד כתב…

וחבל.

טד… היה רוצה להכיר אותו יותר.

אם רמוס לופין בן הארבע עשרה היה משקיע יותר ביומן שלו, טד היה יכול לדעת, להכיר את אביו כשהיה בגילו.

אבל רמוס לופין בן הארבע עשרה לא היה האדם שיכתוב ביומן. אם היה כותב ביומן הוא לא היה רמוס לופין.

אם אביו היה חי… אבל לא היה טעם במחשבות כאלה.

דמעה לפתע נחתה על הכרית.

הוא חש צורך עז להכיר אותו.

לדרוש ממנו הסברים על הדפים הלא מובנים. לשמוע מפיו את ההסבר על היותו אדם זאב.

איך היה מסביר?

טדי ניסה לדמיין את זה.

מהסיפורים של הארי, וגם מהיומן, טדי ידע שאבא שלו התבייש בזה.

אבל הוא לא הכיר אותו מספיק כדי לדעת באילו מילים ישתמש.

טד התיישב בזהירות. השעה מאוחרת, ובכל זאת.

הוא שלח יד ואסף אליו תמונה מהשידה לידו.

תמונה שסבתא אנדי השיגה בשבילו.

ואז הוא הלך למלקחת.

טד הביט במראה.

הוא הצליח. זה היה קשה, אבל הנה הוא. בתלת מימד וצבע.

טד בהה בדמות אביו הנשקפת אליו מהמראה, ולא ידע מה הוא אמור להרגיש.

הוא שמח לראות אותו. אבל זה לא היה זה.

הוא שינה את עצמו חזרה, מרפה מהדמות.

הוא חזר למיטה, קבר את פניו בכרית ומירר בבכי.

אני יודעת, גם אני הופתעתי!

וזה לא הסוף - יהיה עוד פרק אחרון, כשיהיה לי מצב רוח להעלות:)

הפרק הקודם		הפרק הבא