מקוללים

חיים כפולים

22 באפריל, 1996

טונקס לא נהנתה באותו הערב בחברתן של פולי ושרה. 

הן יצאו ביחד לבר בלונדון, אחרי שטונקס אמרה לבנות הדודות שלה שנמאס לה ממועדון הלילה הצפוף והרועש; אבל מסתבר שהאווירה בבר לא הייתה שונה בהרבה, עם רבבות צעירים שיכורים וגברים שניסו להתחיל עם כל דבר שזז.

היא ישבה בשולחן עם כוס בירה בזמן שמצעד של גברים עבר על פניהן, כל אחד מהם מנסה את מזלו בדרך אחרת. שרה ופולי נהנו מזה - מבחינתן זה היה ספורט לבחון את כשירותם של המחזרים האלה ולבסוף לדחות אותם. פעם גם טונקס הייתה נהנית מזה. אבל עכשיו היא גילתה פתאום שאין לה סבלנות לזה בכלל.

היא ויתרה על השמלה הקצרה והמחשוף באותו הערב, בוחרת ללבוש ג׳ינס וגופייה פשוטה מתחת לג׳קט עור שחור. השיער שלה היה וורוד וקצר. אם היא חשבה שההופעה שלה תרתיע מחזרים ותגרום להם להתמקד בבנות הדודות שלה במקום, היא טעתה טעות מרה. 

היא מצאה את עצמה דוחה חצי תריסר גברים בשעמום, עד שאחד, שיכור במיוחד, הסתכל על השיער שלה ושאל אותה אם, ״הוילונות תואמים לשטיח״. היא התנפלה עליו ועיקמה את הזרוע שלו עד שהוא צווח והתחנן שהיא תשחרר אותו. 

שרה ופולי צפו וצחקו בהנאה עד שטונקס החליטה לחוס עליו, מאפשרת לו לברוח בחזרה אל החברים שלו בבושת פנים. 

״זה היה מדהים!״ שרה קראה בזמן שטונקס חזרה למקומה. ״איפה למדת לעשות את זה, דורי?״

״חבר לימד אותי,״ טונקס השיבה בקצרה ולקחה לגימה מהבירה שלה.

״האם זה אותו חבר מהעבודה שראינו לפני חג המולד?״ פולי שאלה בגבות מורמות, בוחנת את טונקס בעניין רב.

״כן,״ טונקס השיבה בשלווה. או שלפחות, כך היא התכוונה. ״ולא, שום דבר לא קורה בינינו.״

אחרי שהיא ראתה איך רמוס הכניע את האול בידיין חשופות לפני המשימה שלהם בתחילת פברואר, טונקס ביקשה ממנו ללמד אותה כמה מהלכים שימושיים. באקדמיה להילאים לא למדו אותם איך להגן על עצמם במקרה שלא תהיה להם גישה לשרביט שלהם; פעם אחת, בשנה הראשונה, טונקס שאלה את אחד המדריכים מה הם אמורים לעשות במקרה כזה, אבל הוא ביטל אותה וענה שזה לעולם לא יקרה. 

רמוס הסכים ללמד אותה ללא היסוס, ואפילו ציין שזה רעיון מצוין שהיא תדע להגן על עצמה טוב יותר, במיוחד לאור כל המשימות החשאיות שהיא עושה בשביל המסדר. טונקס שכנעה את עצמה שזאת הייתה הסיבה היחידה לכך - הרי רמוס תמיד אמר שאין דבר שחשוב לו יותר מאשר שהיא תהיה מוגנת. הוא בטח לא הסכים רק כדי שיהיה לו תירוץ לבלות עוד זמן איתה ולהיות קרוב אליה, ואולי אפילו לגעת בה לפעמים, כמובן אחרי שהוא קיבל את רשותה המפורשת בכל פעם.

״זה ממש חבל,״ פולי אמרה, בוחשת את הקוקטייל שלה בחיוך שובב. ״אני חושבת שאתם תהיו ממש חמודים ביחד…״

״איכס, פולי,״ שרה אמרה לה, ״הוא בן חמישים או משהו.״

״הוא בן שלושים ושש,״ טונקס מלמלה.

״בדיוק, הוא עתיק!״

״זה לא צריך להיות דבר רע,״ פולי אמרה בסיפוק. ״הוא בטח מאוד מנוסה, אם אתן מבינות מה אני אומרת…״

טונקס הרגישה את הפנים שלה בוערות, והחליטה להסתיר אותן מאחורי כוס הבירה שלה בזמן שלקחה לגימה ארוכה במיוחד. היא לא חלקה עם פולי ושרה את העובדה שהיא חשבה על הנושא הזה לא מעט בשבועות האחרונים; אחרי המשימה בפאב בפברואר נותר בינה לבין רמוס מתח עז, חם ומפצפץ, כמותו היא מעולם לא הרגישה קודם. 

להקלתה, שרה שינתה את הנושא והתחילה להתלונן על החבר שלה לשעבר, ואף אחת לא העלתה שוב את נושא חיי האהבה של טונקס באותו הערב. 

זמן מה אחרי זה טונקס מצאה תירוץ כדי לסיים את המפגש ולעזוב את שרה ופולי לבד בבר. היא הרגישה אשמה בזמן שיצאה מהחלל החנוק אל אוויר הלילה העירוני הקריר, אבל גם הקלה גדולה. 

היא לא הצליחה להבין מה לא בסדר איתה. עד לא מזמן היא נהנתה לבלות עם בנות הדודות שלה עד השעות הקטנות של הלילה, אבל עכשיו היא לא הצליחה לשהות בחברתן יותר משעה קלה לפני שהיא הרגישה דחף עז לעזוב. היא אהבה אותן כל כך - הן היו החברות הכי טובות שלה - אבל כבר לא היה לה חשק לצחוק ולרכל ולרקוד איתן. בלי מעורבות של אלכוהול במפגשים, היא לא ידעה האם היא הייתה מצליחה לשרוד אותם בכלל.

היא שיתפה את רמוס בתחושות שלה - היא מצאה את עצמה משתפת אותו כמעט בהכל באותם ימים - והוא הרגיע אותה ואמר שזאת תוצאה טבעית של הפעילות שלה במסדר. אחרי הכל, היא חיה חיים כפולים; ביום היא הייתה הילאית מתחילה, עוד מכשפה מן השורה, אבל בלילה היא הייתה יוצאת להשתתף במשימות סודיות, מרגלת אחרי קוסמים אפלים, מתחזה לקונה בסמטת דיאגון או למלצרית בפונדק ראש החזיר או לקבצנית בסמטת נוקטורן. לא משנה כמה היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה לא עניין גדול והיא יכולה להתמדוד עם זה, באופן בלתי נמנע, אחרי חודשים החיים הקשים האלה כבר נתנו בה את אותותיהם.

הוא הציע לה לקחת צעד לאחור, לצמצם מעט את הפעילות שלה במסדר, רק עד שהיא תמצא את עצמה שוב; היא סירבה בתוקף, מזכירה לו שבזכות המשימה המוצלחת שלהם בקרב חברי הלהקה הצעירים של גרייבק המסדר השיג את המודיעין הכי משמעותי שהיה לו מאז הקיץ. עכשיו הם ידעו שוולדמורט מתכנן משהו במשרד הקסמים - השאלה היחידה הייתה מה, ומתי.

היא חמקה לתוך סמטה מבודדת והתעתקה. היא הלכה אל המקום אליו היא מצאה את עצמה נמשכת בכל פעם שהיא הרגישה עצובה או חסרת נחת - אל כיכר גרימולד.

הבית היה חשוך ושקט לחלוטין, מלבד פצפוץ הגחלים באח שבטרקלין. טונקס ניגשה לשם בתחושת ציפייה. היא חשה אכזבה קלה לראות את סיריוס יושב לבד מול האח, בחברת בקבוק וויסקי חצי ריק וכוס מלאה. 

כשהוא ראה את טונקס הוא חייך חיוך רחב וכנה.

״למה אתה כל כך מרוצה?״ טונקס שאלה אותו בחשד.

״היה לי יום טוב,״ סיריוס אמר בזמן שהיא התיישבה בכורסא סמוכה ולגמה מהוויסקי שלו, ישירות מהבקבוק. ״הארי יצר קשר דרך הפלו. היו לו שאלות על אבא שלו. אני וירחוני דיברנו איתו, ואני חושב שזה עשה לו טוב… אחרי שהוא הלך אני וירחוני העלינו זכרונות, והוא סוף- סוף היה מוכן לספר לי למה הוא מתחמק ממני כבר חודשים…״

״באמת? מה הוא אמר?״ טונקס שאלה בעניין. מאז חג המולד סיריוס התלונן לעיתים דחופות שרמוס מתייחס אליו בקרירות, וגם טונקס שמה לב להתנהגות הלא אופיינית הזאת.

״את לא תאמיני,״ סיריוס אמר בחדווה. ״הוא חושב שאת דלוקה עלי!״

״מה?!״ טונקס קראה בתדהמה ועלבון. ״למה שהוא יחשוב משהו כזה?!״

״קודם כל, אני אשתדל לא להיעלב,״ סיריוס השיב בקלילות, לא נראה נעלב בכלל. ״ובתשובה לשאלה שלך - ירחוני אולי חכם ברוב התחומים, אבל כשזה מגיע למערכות יחסים, הוא טיפש כמו קומקום. הוא ראה אותנו מתחבקים פעם אחת ומאז התעקש לפרש כל התנהגות שלנו כרמז לכך שאנחנו מנהלים רומן סודי.״

״אז אמרת לו שזה לא נכון?״ טונקס שאלה אותו במתח. ״כלומר, אנחנו קרובי משפחה, אחרי הכל…״

״אמרתי לו,״ סיריוס השיב בקצרה, ובחן אותה במבטו בזמן שלקח לגימה מהוויסקי.

״טוב מאוד,״ טונקס אמרה במבוכה, מבינה שהוא לא מתכוון לומר משהו נוסף, אלא מתכוון רק להמשיך להסתכל עליה בצורה מוזרה.

״למה כל כך אכפת לך שירחוני חושב שאנחנו ביחד?״ הוא שאל אותה פתאום. היא התחילה לגמגם, אז הוא המשיך, ״לא משנה - אני כבר יודע בדיוק למה. בואי ניגש ישר לעניין - למה את לא עושה משהו בקשר לזה? את לא מסוג הנשים שישבו ויחכו שהגבר יעשה את הצעד הראשון.״

טונקס שקלה להכחיש בתוקף את מה שסיריוס רמז בברור, אבל אחרי רגע של מחשבה הבינה שאין בכך טעם.

״אני חושבת שיש לי רגשות כלפיו,״ היא הודתה בפני בן דודה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הודתה בכך בקול רם. ״אבל זה לא משנה - הוא הבהיר לי שהוא לא מעוניין להיות איתי.״

סיריוס פלט נביחת צחוק מחרישת אוזניים.

״את חושבת שהוא לא רוצה להיות איתך?״ הוא אמר בקול. ״אין שום דבר בחיים האומללים שלו שהוא רוצה יותר!״

התגובה של סיריוס הביכה והכעיסה את טונקס.

״אז למה הוא מתנהג כאילו הוא רוצה שנהיה רק חברים?״ היא שאלה בעצבנות.

״כבר אמרתי לך, רמוס מאז ומתמיד חשב שהוא צריך להרחיק את עצמו מאנשים אחרים, לטובתם,״ סיריוס השיב במשיכת כתפיים. ״שנים ניסינו לשכנע אותו שזה לא נכון - אבל הוא עקשן.״

״אז הוא אידיוט,״ טונקס אמרה בטינה.

״אני אשתה לחיי זה,״ סיריוס אמר בעליזות ולגם מהוויסקי.

טונקס חייכה אליו בחיבה. היא לא ראתה אותו מאושר כל כך מאז חג המולד. זה חימם את הלב שלה.

שניהם קפצו כשדלת הכניסה נפתחה פתאום וקולות רמים נשמעו במבואה, מעירים את הדיוקן של גברת בלק. סיריוס מלמל קללה וקם כדי להשתיק אותה. טונקס הלכה בעקבותיו לראות על מה המהומה.

במבואה עמדו שלושה חברי מסדר שטונקס לא הייתה מצפה למצוא ביחד באמצע הלילה. היא הבחינה מייד ברמוס, שכנראה בדיוק חזר מעוד ערב בחברת קורבין האול וחבריו, וכעת התאמץ לסגור את הווילונות על הדיוקן של גברת בלק. שני חברי המסדר הנוספים היו מנדנגוס פלצ׳ר וסנייפ.

״׳ני אומר ׳כם,״ מנדנגוס אמר ברגש אחרי שרמוס וסיריוס הצליחו להשתיק את גברת בלק. ״משו קורה אצל מאלפוי בבית בשבוע הבא. הגמדון ש׳להם הזמין חמש ארגזים של יין גובלינים מהחבר ש׳לי ארצ'י, עם משלוח מיוחד ישר לבית. וכשאו שאל ׳תו לכבוד מה, הגמדון אמר שאסור לו ל׳ספר.״

״ללוציוס מאלפוי יש הרבה חברים רבי השפעה. הוא ואשתו מארחים אותם באופן קבוע בבית שלהם כבר שנים. זה לא אומר כלום,״ סנייפ ביטל אותו.

״׳תה אומר את זה רק כי הם לא שיתפו ׳תך,״ מנדנגוס אמר בביטחון לא אופייני. ״אני יודע מה ׳ני אומר. מאלפוי עושה מסיבות כל הזמן, אבל לא ככה.״

״לא יזיק לבדוק במה מדובר,״ רמוס אמר. ״כבר יש לנו נקודת תצפית טובה על הבית - ״

״מתי כבר תבינו שהתצפיות שלכם הן בזבוז של זמן?״ סנייפ קטע אותו בזלזול. 

טונקס החליפה מבטים יודעים עם סיריוס, שגם הקשיב לשיחה בעניין. סנייפ תמיד התנהג כאילו הוא חבר המסדר היחיד שמביא תועלת כל שהיא, וכל השאר סתם משחקים במרגלים.

״מה אתה מציע שנעשה, סוורוס? נשב ונחכה שאתה תביא לנו מודיעין שימושי לפעול לפיו? עד היום לא הבאת לנו אף קצה חוט.״

רמוס דיבר בשלווה מקצועית, אבל סנייפ עדיין נראה נעלב וכועס. סיריוס גיחך בסיפוק.

״אדון האופל מקפיד למדר את המידע בקרב מעגל התומכים שלו,״ סנייפ הסביר, כפי שהוא טרח להזכיר לכולם בכל ישיבת מסדר כמעט. ״הוא יודע שהמסדר מחפש פרצות כדי לסכל את התוכניות שלו.״

״זאת בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים לראות מה מאלפוי זומם,״ טונקס התערבה. ״אמרת שהחבר שלך צריך לספק להם את היין עד הבית, דנג? אני אוכל להתחזות לשליח מטעמו ולהסתנן לתוך הבית - ואל תגיד לי שזה מסוכן מידי!״

היא הסתכלה על רמוס בחדות. האופן בו הוא השתתק מייד במבט זועף הבהיר שטונקס חזתה בדיוק את מה שהוא התכוון לומר.

״את אוהבת את משימות הריגול הקטנות שלך, נכון?״ סנייפ אמר לה בבוז. ״תני לי לנחש - בטח יש סיבה מצוינת לכך שגם לופין יצטרף ואתם תצטרכו להעמיד פנים שאתם זוג?״

המבוכה שנשארה בסיום דבריו של סנייפ הייתה כל כך סמיכה שאפשר היה לחתוך אותה בסכין. אפילו מנדנגוס התנדנד מרגל לרגל באי נוחות. רמוס העמיד פנים שהוא מתעניין מאוד בוילונות שעל הדיוקן של גברת בלק.

״זה היה הכרחי בשביל המשימה,״ טונקס השיבה, מסתכלת היישר לתוך עיניו השחורות של סנייפ ומתאמצת לשמור שקולה לא ירעד מזעם. 

״ואל תשכח שאנחנו הבאנו מודיעין מבוסס יותר במשימה הזאת ממה שאתה הבאת כבר חודשים,״ רמוס חיזק אותה, אבל הסתכל רק על סנייפ. 

״אתה פשוט מקנא שהזוגיות המזויפת שלהם יותר אמיתית מכל קשר שלך אי פעם היה,״ סיריוס עקץ לסיום.

״זה לא נחוץ, סיריוס,״ רמוס אמר לו בזמן שסנייפ תקע בו מבט של שנאה, אבל בקושי הצליח להסתיר חיוך משועשע.

״תעשו מה שאתם רוצים,״ סנייפ חתם את השיחה ופנה לעבר הדלת. ״תתפסו, תמותו - לי זה לא משנה.״

״מישו פה רגיש,״ מנדנגוס העיר אחרי שהדלת נסגרה מאחורי סנייפ. ״אז מה אתם אומרים, חברל'ך?״

״נראה שיש לנו משימת ריגול לתכנן,״ רמוס אמר בחיוך, ולראשונה מאז תחילת השיחה הביט בטונקס. 

משהו רפרף בתוך הבטן שלה. היא חייכה אליו בחזרה.

״אני אכין קפה,״ סיריוס התנדב, פונה לכיוון המטבח. ״זה הולך להיות לילה ארוך.״

27 באפריל, 1996

אישה דקיקה צעדה במורד דרך מבודדת בלב מחוז וילטשייר, עקבי מגפייה לא משמיעים קול כנגד האדמה. היא לבשה גלימת קוסמים עשויה קטיפה שחורה עשירה רקומה חוטי כסף, ושמלה שחורה עם צווארון גבוה ושרוולים ארוכים שכמעט כיסו את ידיה. היה לה שיער זהוב ארוך, משוך לאחור בתספורת אלגנטית, מדגיש פנים חיוורות בצורת לב ועיניים מוזרות, בצבע כמעט שקוף.

הלילה האביבי היה בהיר וצח. ירח מתמעט גדול זרח נמוך בשמיים מחוסרי העננים, מעל אחוזה רחבת ידיים שעמדה הרחק בקצה הדרך. בצד הדרך עמד עץ אשור גדול - האישה מצאה תחתיו מחסה מפני החלונות המוארים של אחוזת מאלפוי.

״שלום, דריידה.״

טונקס קפצה בהפתעה. היא לא ציפתה שרמוס יהיה שם עדיין; היא הקדימה, אבל כנראה שגם לו היו מחשבות דומות. הוא נשען על העץ באפלה מוחלטת, ואם הוא לא היה פוצה את פיו, היא לא הייתה מבחינה בו בכלל.

״אני לא דריידה! אני לא דומה לה בכלל,״ טונקס טענה, מניפה את שיערה הבהיר תוך כדי סיבוב חינני כדי להדגיש את ההבדל בהופעתה לעומת הדמות האחרת שלה.

״את בהחלט נראית כמו עלמה טהורת דם מהמעמד הגבוה ביותר,״ רמוס הסכים. 

הוא התרחק מהגזע וניגש לעבר המקום בו טונקס עמדה, שם אור הירח הצליח להסתן מבעד לעלווה ולהאיר אותו מעט. טונקס שמה לב מייד שלכבוד המשימה הוא בחר לגלח את הזקן שהוא גידל בשביל ההסתננות אל קרב אנשי הזאב. קודם היא לא הייתה בטוחה אם הזקן הזה מוצא חן בעיניה או לא, ועכשיו היא לא הייתה בטוחה שהוא לא יחסר לה.

״מזל שסיריוס החליט לשמור חלק מהבגדים הישנים של אמא שלו.״

״אז אם את לא דריידה, איך נקרא לך? לא חשבנו על שם בשבילך.״

רמוס חייך אליה בחום, והאור הכסוף של הירח גרם לעיניים שלו להיראות כמו זהב חיוור. טונקס הסתכלה לתוכן וחשבה ששניהם נהנים מהמשימה המסוכנת הזאת קצת יותר מידי.

״בוא נחשוב… דריידות הן הנימפות של העצים… ניאדות הן הנימפות של הנהרות… אז מה דעתך על ניאדה?״

״זה שם יפה מאוד, והולם,״ רמוס אמר בקול רך.

טונקס חייכה בשביעות רצון ועברה לצפות לעבר האחוזה, אבל מבלי באמת להתרכז בה. 

מאז המשימה המשותפת שלהם בפברואר, אחריה רמוס הסכים לחזור לחיק המסדר והפסיק להתחמק מטונקס, הוא פיתח הרגל מוזר; כששניהם היו לבד לחלוטין, עד כדי כך שהיה אפשר לומר בביטחון שאף אחד לא שומע אותם בטעות, לפעמים הוא היה מפלרטט איתה. 

זה לא היה פלרטוט בוטה. זה היה עדין וג׳נטלמני, כמו להגיד כמה יפה השם שהיא בחרה לדמות שהיא מעמידה פנים שהיא, כדרך לומר שהשם שלה עצמה יפה. וכמו הזקן שלו, טונקס לא הצליחה להחליט האם זה מוצא חן בעיניה או לא; מצד אחד, תשומת הלב שלו הייתה נעימה לה, ומצד שני, זה גרם לה להרגיש מאוכזבת ועצובה מכך שהיא לעולם לא תוכל לקבל מעבר לכך.

״כמה זמן יש לנו?״ היא שאלה כדי להפר את השתיקה.

רמוס הציץ בשעון שלו ואמר, ״בערך חצי שעה. רוצה לחזור שוב על התוכנית?״

הם העבירו כמה דקות ארוכות בשחזור התוכנית שהם רקמו בקפדנות במשך שבוע והציגו לאישור המסדר. 

הם חטפו קצת אש אחרי המשימה הקודמת שלהם, אותה הם הוציאו לפועל בלי אישור, אז רמוס התעקש שהפעם הם צריכים לשחק לפי החוקים ולקבל אישור לפני שהם פועלים. טונקס חשבה, וסיריוס הסכים איתה, שזה מגוחך שהם צריכים ללכת להתרפס בפני המסדר כדי שיאשר להם להוציא לפועל את התוכנית שלהם, כשהם אלה שמסכנים את עורם כדי להביא לו מידע. רמוס הסביר להם שכל הרעיון מאחורי המסדר הוא להסדיר את המאבק מול וולדמורט, אבל הם לא בדיוק השתכנעו מהטיעון שלו.

לאחר שהם סיימו לעבור על התוכנית הם שקעו שוב בשתיקה. רמוס הוציא משקפת מכושפת, מהסוג שהיה אפשר להשיג במשחקי קווידיץ׳, וסקר את החזית האחורית של אחוזת מאלפוי. 

טונקס הסתכלה בצד פניו, בוחנת את התווים המרוכזים ואת הקמטים הראשוניים הרכים שבזוית עינו. כבר שבוע שהיא חיכתה להיות איתו לבד כדי להעלות את הנושא, אבל עכשיו היא לא הייתה בטוחה מה לומר.

בעודה נאבקת במילים, מילה אחת נפלטה מפיה לפני שהיא הספיקה לעצור את עצמה, ״סיריוס - ״

רמוס הסתכל לעברה, קצת יותר מידי בחדות.

״מה לגביו?״

טונקס נשכה את שפתה בהיסוס. אך סקרנותה גברה עליה.

מודעת לכך שזה מעט מרושע, היא אמרה, ״הוא עדיין די נאה, גם אחרי אזקבן, לא?״

היא בחנה את השינוי בשפת הגוף של רמוס בריכוז. היא בהחלט ציפתה ממנו לתגובה כל שהיא, אבל היא לא חשבה שהיא תהיה עד כדי כך צפויה, כמעט קומית; ידיו התהדקו מסביב למשקפת והוא הסיט את מבטו, פיו נתון בקו דק וכתפיו נמתחות.

״טוב, מובן מאליו שהתאהבת בו,״ הוא אמר בקול קר, ״סיריוס תמיד השיג את הבנות…״

טונקס פרצה בצחוק. היה עליה לכסות את פיה בידה כדי שקולה לא יהדהד בשדה הפתוח.

״מה כל כך מצחיק?״ רמוס שאל בעלבון.

״רמוס, אם לא היית כל כך עסוק בלרחם על עצמך, היית שם לב בדיוק במי התאהבתי.״ 

עניו של רמוס התרוצצו על פניה לרגע, כאילו הוא ניסה לפענח אם היא לועגת לו. אור הירח האיר מה שנראה כמו זיק של תקווה בעיניו; אבל אז הוא חרק את שיניו והסתתר מאחורי המשקפת, ממשיך לתצפת על האחוזה כאילו היא לא אמרה דבר.

טונקס חזרה גם היא לצפות על האחוזה, מנסה לשכנע את עצמה שהיא לא נפגעת מהתגובה שלו. אם כבר, היא הייתה לא בסדר פה; הם היו בעיצומה של משימה חשובה, זה לא היה הזמן לווידויים של אהבה. רמוס צודק בכך שהוא מסרב לפתוח את הנושא עכשיו.

הם עמדו בצל העץ בשתיקה מתוחה במשך זמן שהרגיש כמו שעות, אבל בעצם היה רק כמה דקות. לבסוף אור נדלק מעל הגדר החיה שסביב הגן של אחוזת מאלפוי, מהבהב שלוש פעמים. זה היה הסימן.

מבלי לומר מילה הם יצאו ממקום המסתור וצעדו במהירות לעבר האחוזה. טונקס התאפקה שלא לפצוח בריצה, יודעת שאם מישהו מסתכל במקרה מתוך אחד החלונות באחוזה, המחזה יהיה חשוד.

הם הגיעו אל הגדר החיה, שהייתה גבוהה וסמיכה. הם המתינו לרגע במתח, עד שהעלווה נסוגה הצידה, מפנה להם מעבר צר לחמוק דרכו לתוך שטח האחוזה.

״עבודה טובה, דנג,״ טונקס אמרה למנדנגוס, שעמד בשרביט שלוף בצד השני של הגדר. בעומק ליבה היא לא לחלוטין האמינה שהוא יעמוד בציפיות ויצליח להכניס אותה לתוך האחוזה לאחר שסיפק את משלוח היין בשם חברו ארצ׳י. כנראה שהוא היה קוסם יותר מוכשר ממה שכולם חשבו.

״תודה, טונקסי,״ הוא השיב בקריצה.

רמוס סקר את הגן במבט מחושב ואמר למנדנגוס, ״תזכור - תעזוב עכשיו, אבל אל תעבור דרך המטבח, שלא ישאלו מה אתה עדיין עושה פה.״

״כן, כן, ׳ני הולך… שיהיה לכם בהצלחה.״

מנדנגוס התרחק משם. רמוס מצא מחסה בגומחה בגדר החיה שהייתה נסתרת מהשביל.

״אני אחכה פה,״ הוא אמר לטונקס, ״אם את צריכה גיבוי - ״

״אני אשלח פטרונוס, אני יודעת,״ טונקס השלימה אותו כלאחר יד. היא ידעה את התוכנית היטב, הוא לא היה צריך להזכיר לה אותה שוב רק כדי להפר את המתח הברור ביניהם. ״תנסה לא להיתפס בזמן שאני בפנים.״

״אל תדאגי לי,״ רמוס השיב בזחיחות מאוד לא אופיינית.

פוקדת על עצמה להרחיק אותו ממחשבותיה, טונקס לקחה נשימה עמוקה וחצתה את הגן רחב הידיים לכיוון הבית. אורות בהירים של נברשות בדולח דלקו בכל החלונות, וקולות שיחה מרובים נשמעו. היא נכנסה ללא מפריע דרך הדלת שבמטבח, שם גמדוני בית התרוצצו הנה והנה בחרדה, ומכשפה מוזנחת למראה התלוננה בקול על כך שמשלוח יין הגובלינים הגיע באיחור; אם המכשפה או הגמדונים חשבו שטונקס לא שייכת לשם, הם לא העירו על כך.

היא יצאה מהמטבח אל מסדרון צדדי, כמעט נתקלה במגש מרחף עמוס צלחות משומשות, והצליחה למצוא את דרכה אל אולם הנשפים.

מייד כשהיא נכנסה היא הוצפה תחושת חשש כבדה. היא ידעה שהאירוע יהיה מפואר יותר מכל אירוע שהיא אי פעם השתתפה בו, אבל היא לא דמיינה שהוא יהיה עד כדי כך מפואר; רבבות של קוסמים ומכשפות לבושים בהידור ועמוסים תכשיטים עמדו מסביב לאולם המרוצף שיש וורדרד, משוחחים וצוחקים בנימוס, לאורה של נברשת כסף עצומה בצורה של נחש מכונף שהתפתל סביב עצמו. הם שתו מגביעים עשויים בדולח וטעמו שלל מטעמים אקזוטיים מצלחות עשויות זהב. 

היא לקחה לעצמה רגע לבחון את הופעתה במראה כסופה גדולה ולהיכנס לדמות החדשה שלה, ניאדה המכשפה טהורת הדם. אז היא סבה על עקביה, עוטה חיוך זחוח, לקחה גביע של יין ממגש מרחף שחלף על פניה, וצללה אל תוך הקהל.

היא ריחפה בין האורחים בצעד מדוד, מזכירה לעצמה כל העת להתנהג כאילו היא לחלוטין שייכת לשם. כמה אורחים חייכו אליה בנימוס אך לא פצחו איתה בשיחה. כמה קוסמים צעירים בחנו אותה בעניין, אז היא העמידה פנים שהיא לא מבחינה בהם וחמקה מהמקום לפני שיספיקו לגשת אליה. היא ארבה בשולי קבוצות אורחים, מאזינה לשיחותיהם, צחקה כשכולם צחקו, אבל המשיכה הלאה ברגע שהבינה שהיא לא תשיג שום מודיעין שימושי מהשיחה. 

היא זיהתה בקרב האורחים את פיוס טיקנס, סגן ראש המחלקה לאכיפת חוקי קסם בכבודו ובעצמו, ועוד כמה עובדים רמי דרג במשרד הקסמים. היא גם ראתה כמה אוכלי מוות זחוחים שהעמידו פנים שהם קוסמים מהשורה, מתחברים בהנאה עם אותם בכירי משרד הקסמים, ביניהם מקנייר, נוט, ואייברי. היא לא ראתה את מאלפוי בשום מקום, אפילו שזאת הייתה המסיבה שלו.

ככל שהזמן עבר והיא לא הצליחה להשיג שום מידע חיוני, היא התחילה להרגיש יותר ויותר לחוצה. העובדה שבכירי משרד הקסמים מתרועעים עם אוכלי מוות הייתה מסקרנת, אבל בהחלט לא מידע חדש. איך היא תראה את הפנים שלה בישיבת המסדר הבאה אם אחרי כל התכנון הקפדני, המשימה תהיה כישלון? סנייפ לא ישכח לה את זה לעולם.

היא נזכרה בעצה שסיריוס נתן לה לפני המשימה - המסיבות המפוארות האלה היו רק למראית עין, השיחות החשובות באמת התנהלו בחדרי חדרים. עכשיו היא רק הייתה צריכה למצוא את אותם חדרי חדרים…

היא עזבה את אולם הנשפים בגניבה והתחילה לחקור את שאר החדרים שבקומת הקרקע, מחליטה שאם תיתקל שם במישהו, היא פשוט תגיד שהיא מחפשת את השירותים. 

רבות מהדלתות היו נעולות, אבל דלת הטרקלין הייתה פתוחה לרווחה. טונקס צעדה פנימה ובחנה את החלל המעוצב בטוב טעם בעניין. לא היה בחלל אף סממן אישי של המשפחה שחייה בו - למרות כל הפאר והנוחות, הוא היה קר ומנוכר. היא הרהרה באפשרות של חיים מקבילים, בהם אמה לא הייתה בורחת כדי להתחתן עם אביה - חיים בהם היא עצמה הייתה גדלה במקומות כאלה בדיוק.

צליל חריקת עץ רם מתחת לרגליה הבהיל אותה. לרגע היא חשבה שהיא גורמת לרעש, ואז הבינה שזה משהו אחר; משהו גדול זז מתחת לרצפה המכוסה שטיח עליה היא עמדה.

לחוצה, היא קפצה הצידה ותפסה מחסה מאחורי אחת הספות הכבדות, מציצה החוצה במתח לראות מה פשר ההתרחשות. לנגד עיניה, פתח מרובע רחב בצורת דלת נסתרת נפתח בשטיח, ומתוך הפתח הגיחה אישה גרומה עם שיער שחור פראי. נשימתה של טונקס נעתקה בגרונה.

בלטריקס לסטריינג׳ קפאה על עומדה, עיניה השחורות הגדולות גולשות מייד לעבר המקום בו טונקס הסתתרה. היא נסוגה והתכווצה מאחורי הספה, מכסה את פיה בידה ועוצמת את עיניה בחוזקה, מתפללת שבלטריקס תבחר לא לחקור את הצליל ששמעה. אבל לא היה לה מזל.

בלטריקס דיברה בקול נורא, סדוק ורך, מתקרבת אל מקום המסתור בצעד חתולי, ״צא החוצה, שפן קטן… מה יש לנו פה?...״

טונקס זינקה ממקומה ורצה אל הדלת באימה. בלטריקס צעקה את הקללה ההורגת בקול צורם ואור ירוק האיר את החלל; טונקס הספיקה לעבור את הדלת והקללה פגעה במשקוף, מנפצת אותו.

היא רצה כל כך מהר שהיא החליקה ופגעה בעוצמה בקיר שבמסדרון. היא דחפה את עצמה מעליו והמשיכה לרוץ. היא הייתה בטוחה שבלטריקס רודפת אחריה, אבל ברגע שהיא הגיעה אל המסדרון שמחוץ לאולם הנשפים, בלטריקס פסקה ממרדפה; היא כנראה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להיראות על ידי האורחים.

מתנשפת בכבדות ויודעת שזה לא נגמר בכך, טונקס תפסה מחסה רגעי מאחורי שידה מגולפת והוציאה את שרביטה. בלטריקס אולי לא הייתה יכולה לרדוף אחריה בעצמה, אבל היא בטח תקרא למישהו אחר. זה היה הזמן לקבל את הגיבוי שהובטח לה.

היא הפצירה בעצמה להתנתק מהמצב המבהיל רק לשנייה אחת, מספיק כדי להטיל פטרונוס. מייד התפרץ לראשה זיכרון המשימה הקודמת שלה עם רמוס; התחושה של הזרועות שלו סביבה, החמימות של גופו, הצורה בה הוא הסיט את השיער מאחורי האוזן שלה; כמה בטוחה היא הרגישה כשהיא הניחה את הראש שלה על הכתף שלו -

ערפל אפור סמיך בקע משרביטה. הוא לא תפס את צורתו של ארנב, כמו בדרך כלל, אלא נותר בגדר עשן חסר צורה. רק זוג עיניים כסופות הבליחו מתוכו לפני שהוא נסחף משם עם ההודעה הבהולה שלה.

היא עשתה צעד אחד מחוץ למחבואה כשרחש רגליים רצות נשמע מקצה המסדרון. היא נצמדה שוב אל הקיר בלב הולם, שומעת ששני קוסמים הונחו למצוא אותה. היא המתינה שהם יתרחקו ושינתה את הופעתה. היא הסירה את הגלימה וטמנה אותה בארון המגולף ופתחה את הכפתורים העליונים בשמלה; תוך כדי שיערה כבר הפך מבלונדיני לערמוני, והיא פרעה אותו בנחישות כדי לטשטש את הדמיון בתספורת. העיניים החיוורות חזרו להיות בצבע חום עמוק.

היא יצאה מהמחבוא בדמותה של דריידה והתחילה ללכת בגוף מתוח, מחזיקה את שרביטה קרוב לגופה. היא הצליחה למצוא את דרכה בחזרה אל המטבח, ושמה לב שהמכשפה המוזנחת שעבדה שם צופה בה יוצאת מהדלת האחורית. יודעת שהיא בוודאי כבר שמעה שיש פולש בבית והיא רצה לקרוא למישהו, טונקס פתחה בריצה קלה אל תוך הגן החשוך, מביטה סביב בחשש בחיפוש אחר מקום להסתתר עד שרמוס יצליח להגיע אליה.

״טונקס,״ מישהו לחש לעברה מאחורי מזרקת שיש בצורת סיטאר. 

מוצפת הקלה, היא מיהרה אל מקום המסתור, שם רמוס המתין לה.

״הגעת מהר,״ היא ציינה בפניו, מתנשפת בכבדות באוויר הלילה הלח.

״כבר הייתי פה כשקיבלתי את המסר, חשבתי שכדאי שאני אשאר קרוב,״ הוא אמר. לראשונה בקשר שלהם היא שמחה שהוא מגונן עליה בצורה מוגזמת. ״מה קרה?״

״ראיתי את בלטריקס… והיא ראתה אותי.״

״היא מסתתרת פה, מתחת לאף של כולם?״ רמוס תהה, מסתכל לעבר הבית, ומייד עזב את הנושא. ״אין זמן, בואי נצא מפה - ״

צעדים נמהרים נשמעו בשביל סמוך ואורות הבזיקו בחשכה. טונקס משכה את רמוס קרוב אליה, כדי שהוא יסתיר את דמותה מפני העוברים בשביל. הוא הבין את הרמז וקירב את פניו אל הצוואר שלה, כדי ליצור את הרושם שהם זוג מאוהב שמחפש פרטיות בגן.

״מי שם?״ מישהו קרא לעברם בקול, ואלומה של אור כוונה אליהם ישירות, מסנוורת אותם.

״זאת לא היא,״ קול שני אמר. טונקס לא הצליחה לראות את הדובר מאחורי האור. 

״אכפת לכם?״ רמוס הפטיר בעצבנות.

השניים עזבו מייד כדי להמשיך בחיפוש אחרי טונקס, לא יודעים שהיא שינתה את הופעתה כדי לחמוק מהם. ברגע שהם התרחקו, רמוס התנתק ממנה והם הלכו במהירות לכיוון השני.

הם הצליחו לצאת מהשער הראשי במסווה של הזוג המאוהב. קוסם מפוקפק ולחוץ למראה עמד ליד שער הברזל הפתוח, והעיר עליהם בשרביטו כשהם עברו. אבל הוא כמובן הונחה לחפש אישה בלונדינית שנמצאת לבדה, לא אישה עם שיער חום שהולכת מחובקת עם גבר, ולכן נתן להם לעבור בלי עיכוב.

ברגע שהם היו מחוץ לטווח הראייה של השומר הם פתחו בריצה לעבר צילו של עץ האשור. רק כשהם הגיעו אליו, מוסתרים מחלונות הבית מאחורי הגזע, רמוס העז להציץ לעבר האחוזה.

״אף אחד לא רודף אחרינו,״ הוא דיווח, מתנשף. ״מה - ״

חושבת על כך שהיא כמעט נהרגה הלילה, טונקס לפתה את כתפיו באחיזה מגושמת והצמידה את פיה לפיו בכוח.

בשנייה הראשונה זאת לא הייתה בדיוק נשיקה, עד שרמוס התנער מההלם הראשוני. היא הכינה את עצמה לכך שהוא יהדוף אותה מעליו, אבל הוא עשה את הדבר ההפוך; הוא כרך סביבה את זרועותיו בחוזרה והצמיד אותה אליו, מנשק אותה בחזרה באותה ההתלהבות.

כל התקוות והפחדים שליוו את טונקס בחודשים האחרונים התגשמו באותה נשיקה חמה ועמוקה. היא הרגישה התעלות נפלאה, משהו שהיא אף פעם לא הרגישה קודם עם אף אחד אחר; והיא הבינה שכל נשיקה שהייתה לה בעבר, כל בחור שהיא הייתה איתו, היו לא יותר ממשחק ילדים, חיקוי חיוור של הדבר האמיתי. היא הבינה שהיא לעולם לא תוכל לחזור לאחור - שום דבר לא יחזור להיות כפי שהוא היה לפני הרגע הזה. וזה היה הדבר ממנו היא פחדה כל הזמן הזה; היא ידעה שאם רמוס ידחה אותה עכשיו, היא לעולם לא תוכל לאהוב מישהו אחר כפי שהיא אוהבת אותו.

שניהם נבהלו למשמע צליל צעדים נמהרים על השביל. הם התרחקו זה מזו בקפיצה, מכוונים את שרביטהם לכיוון הקול. נשמע רחש חרחור וקשקוש מתכתי לפני שמנדנגוס הופיע שם, מתנשף בכבדות ונושא בזרועותיו שק גדול וכבד למראה. 

״היית אמור להסתלק מפה מזמן!״ רמוס התנפל עליו בזעם לא אופייני, ועניו התמקדו בשק המקרשקש. ״אתה שדדת אותם?!״ 

״כן, אז מה? יש ל׳ם מספיק,״ מנדנגוס השיב בלי שמץ אשמה. הוא בחן את רמוס, ואז הסתכל על טונקס, ופתאום חייך בזחיחות. ״אני מפריע למשו?״ 

״לא,״ רמוס אמר ביציבות, לא מסתכל על טונקס. היא הסתכלה עליו בתקווה שהוא יתן לה רמז לכך שהוא הרגיש משהו דומה למה שהיא הרגישה לפני רגע - אך היא נחלה אכזבה. 

״בואו נחזור למפקדה.״

הפרק הקודם		הפרק הבא