שני עולמות, מימד אחד.

"ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, קבלו בברכה – נבחרת הקווידיץ' הלאומית של בולגריה! קבלו את – "
האיש ההוא, לודו, צעק כמו משוגע והזכיר לי למה אני שונאת ספורט.
הקהל צרח בטירוף ודמות בגלימה אדומה הגיחה לאוויר רכובה על מטאטא.
נרעדתי.
רנסמיי צעקה לי משהו אבל הקהל צרח חזק מדי.
אליס העבירה את רנסמיי אלי דרך אדוארד. רנסמיי קפצה במהירות ערפדית ונחתה על ברכיי.
אדוארד נאנח אי שם מאחור.
נסי נגעה בפניי.
הוא עף באמת?
חייכתי אליה באהבה. "נראה לי שכן."
מה? אני לא שומעת אותך, אמא.
הנהנתי בחיוך.
היא נראתה מבולבלת.
אין דבר כזה.
"מה?"
לעוף. אין דבר כזה.
צחקתי. "ויש ערפדים?"
מה? אמא, אני לא... עזבי.
צחקתי שוב. "נדבר אחר כך." ליטפתי את שערה.
אדוארד טפח על כתפי בלי מילים.
הבטתי בו, הוא הצביע על המגרש ואמר, "נראה לי שתעדיפי את אלה."
העברתי את מבטי למגרש. שבע צורות ירוקות חסרות משמעות מרוב מהירות הקיפו כעת את המגרש.
הסתובבתי אחורה בחיוך. "איך ידעת?"
הוא החזיר לי חיוך. "כי חשבתי על אותו הדבר בדיוק."

***

"וכעת, כל הדרך ממצרים, קבלו את השופט שלנו, חסן מוסטפה!"
את קריאתו מחרישת האוזניים של לודו בגמן אפשר היה לשמוע בכל האצטדיון.
אל המגרש יצא קוסם קטן ודק, קירח לגמרי אך בעל שפם שהשתווה לזה של הדוד ורנון, עטוי גלימת זהב שהלמה את צבעי האצטדיון. משרוקית כסף הזדקרה מתחת לשפמו. בזרועו האחת הוא נשא ארגז גדול, ובשנייה המטאטא שלו.
הארי סובב את מחוג הכלמשקפת בחזרה למהירות נורמאלית, והסתכל בעניין על מוסטפה שעלה על המטאטא ופתח את הארגז בבעיטה – ארבעה כדורים זינקו לאוויר: הקואפל האדום, המרביצנים השחורים, וגם (הארי ראה אותו לחלקיק שנייה לפני שטס ונעלם) הסניץ' המוזהב הזערורי, בעל הכנפיים.
מוסטפה שרק במשרוקית הכסופה שלו ובגמן צרח:
"והם יוצאים! הכדור אצל מאלט! טרוי! מוראן! דימיטרוב! חוזר אל מאלט! טרוי! לבסקי! מוראן!"
משחק קווידיץ' ברמה כזאת הארי לא ראה מעולם. הוא הצמיד את הכלמשקפת כל כך חזק אל עיניו, עד שהמשקפיים כבר חתכו את אפו. מהירות הטיסה של השחקנים הייתה מדהימה – הרודפים זרקו זה אל זה את הקואפל במהירות כזאת, שבגמן הספיק להגיד רק את השמות שלהם. הארי סובב את מחוג הכלמשקפת בחזרה ל"האט", לחץ על כפתור תיאור המהלכים, ומיד צפה במשחק בהילוך איטי, שעה שאותיות סגולות זוהרות מרצדות בתוך העדשות, ותשואות הקהל רועמות על עור התוף שלו.

***

דמבלדור רכן קדימה אל השורה שמאחורינו וצעק לקרלייל, "הכול בסדר איתכם?"
קרלייל הנהן לעברו בחיוך.
רנסמיי התפעלה מאוד מהמשחק ושאלה אותי אם היא גם תוכל לעוף אחר כך.
צחקתי ואמרתי לה שאולי.
אחד מבעלי הגלימות הירוקות שהחזיק את הכדור האדום (אדוארד הסביר לנו שלכדור קוראים קואפל ולאיש קוראים טרוי), טס למעלה וגרם לאישה באדום (איוונובה, לדברי אדוארד), לעלות אחריו, אבל בעצם הוא הפיל את הכדור לאישה אחרת בירוק (מוראן). רנסמיי צעקה בבהלה וכיסתה את עיניה כשאיש אדום עם מחבט בייסבול בידו (וולקוב), חבט בעוצמה בכדור שחור (מרביצן), לכיוונה של האישה ההיא – מוראן. נסי הציצה מבין אצבעותיה בדיוק בזמן כדי לראות את מוראן סוטה ממסלולה כדי לחמוק מהמרביצן, אבל היא הפילה את הכדור האדום. איש אדום אחר (לבסקי או משהו כזה), שריחף מתחתיה תפס אותו ומסר אותו לאיוונובה, אבל איש ירוק אחד (מאלט), זינק ותפס את הקואפל בעודו באוויר. מאלט מסר לטרוי, שמסר למוראן, שמסרה בחזרה לטרוי...

***

"וטרוי קולע!" שאג בגמן, והאצטדיון רעד מרוב תשואות וקריאות הידד.
"מה?" צעק הארי, מביט סביב דרך הכלמשקפת. "אבל הקואפל אצל לבסקי!"
"הארי, אם לא תצפה במהירות אמת, אתה תפסיד את כל המשחק!" צעקה הרמיוני.
מלא כעס על עצמו, סובב הארי את מחוג המהירות בחזרה למהירות אמת, והמשחק נמשך.

***

תוך עשר דקות אירלנד היו ביתרון של שלושים-אפס, מה שגרר נחשול רועם של שאגות ותרועות ניצחון מאוהדי הירוקים.
אחרי זמן מה איוונובה הצליחה לעבור את האיש שעמד ליד החישוקים (ראיין), ואוהדי בולגריה האדומים שאגו באושר.
"לסתום אוזניים!" צעקתו של האיש הג'ינג'י מהשורה הראשונה הגיעה אלי יחד עם ריקוד הניצחון של הוויליות.

***

הארי גם עצם את עיניו; הוא רצה להתרכז במשחק בלבד. כעבור כמה שניות הוא הסתכן בהצצה לכיוון המגרש. הוויליות כבר חדלו לרקוד, והקואפל היה שוב בידי הבולגרים.
"דימיטרוב! לבסקי! דימיטרוב! איוונובה! – וואי!" שאג בגמן.

***

שני האנשים היחידים שבקושי נראו עד עתה במשחק צללו כעת, זה לצד זה, במהירות כזאת עד כי נראה כאילו קפצו ממטוס ללא מצנחים.
"הם עומדים להתרסק!" צרחה הילדה שלוציוס מאלפוי כינה בוצדמית.
היא כמעט צדקה – בחלקיק השנייה האחרון יצא האיש בגלימה האדומה מהצלילה והתרחק משם. בעל הגלימה הירוקה, לעומתו, פגע בקרקע בחבטה שנשמעה בכל האצטדיון.

***

"טיפש!" גנח אדון וויזלי. "קרום עשה את זה בכוונה!"
"פסק זמן!" קרא קולו של בגמן, "חובשים כושפים מאומנים ייכנסו כעת אל המגרש כדי לבדוק את מצבו של איידן לינץ'!"
"הוא יהיה בסדר, הוא רק בהלם." הסביר צ'ארלי כדי להרגיע את ג'יני, שנתלתה על מעקה התא והבעת אימה על פניה. "וזה, כמובן, מה שקרום רצה..."

***

לבסוף קם לינץ' על רגליו לקול תשואותיהם של האוהדים בירוק, עלה על אש-המחץ שלו והמריא בחזרה לאוויר.
כעבור רבע שעה כבר הובילה אירלנד בעשרה שערים נוספים. מצב הנקודות היה כעת מאה-שלושים – עשר, והמשחק נעשה מלוכלך עוד יותר.
"ומוסטפה נוזף בשומר הבולגרי על אלימות יתר – שימוש מוגזם במרפקים!" הודיע לודו לקהל. "כדור עונשין לאירלנד!"
הלפריקונים התגודדו יחד כדי ליצור את המילים "חה! חה! חה!"
נסי משכה בשרוולי והניחה את אצבעותיה על לחיי.
מה כתוב שם?
"חה חה חה," הקראתי לה.
מה זה אומר?
"הלפריקונים צוחקים."
למה?
"כי אירלנד מנצחת."

***

הוויליות קפצו על הרגליים, הניפו את שערן והתחילו שוב לרקוד.
בני משפחת וויזלי והארי סתמו את האוזניים כאיש אחד, אבל הרמיוני, שלא טרחה לעשות זאת, התחילה למשוך בזרועו של הארי. הוא פנה אליה, והיא שלפה את אצבעותיו מאוזניו בקוצר רוח.
"תסתכל על השופט!" היא אמרה, מתפוצצת מצחוק.

***

אדוארד הצביע על השופט.
"תראי אותו."
חסן מוסטפה עמד מול הויליות המרקדות, והפגין התנהגות מוזרה ביותר. הוא עשה להן שרירים והחליק את שפמו בהתרגשות.
"לא, לא, זה לא בא בחשבון!" אמר לודו בגמן, אם כי הוא נשמע משועשע ביותר. "שמישהו ייתן סטירה לשופט!"
אחד החובשים נכנס למגרש בריצה, ידיו צמודות לאוזניו, והכניס למוסטפה בעיטה חזקה בירך. מוסטפה חזר לעצמו.
מוסטפה התחיל לצעוק על הויליות, שחדלו לרקוד ונראו כעת מרירות מאוד.
קולו של לודו בגמן צעק ברקע: "אם אינני טועה, מוסטפה מנסה – "

***

" – להעיף מהמגרש את המעודדות של נבחרת בולגריה!" נשמע קולו של בגמן. "זה חסר תקדים... או, וזה יכול להתפתח למשהו מכוער..."
החובטים הבולגרים וולקוב ווולקאנוב נחתו משני עבריו של מוסטפה והתחילו להתווכח איתו בקולי קולות, תוך שהם מצביעים לכיוון הלפריקונים, שיצרו בחדווה את המילים "חי! חי! חי!".
מוסטפה לא התרשם מטיעוני הבולגרים; הוא החווה תנועות נמרצות באוויר והורה להם לחזור למשחק, וכשסירבו תקע שתי שריקות קצרות במשרוקית שלו.
"שני כדורי עונשין לאירלנד!" צעק בגמן, והאוהדים הבולגרים שאגו בכעס. "וכדאי לוולקוב ולוולקאנוב לחזור למטאטאים, כי אחרת... כן... הם חוזרים למשחק... וטרוי לוקח בידו את הקואפל..."

***

המשחק נמשך ונמשך, וכבר כמעט נרדמתי משעמום, כשהילדים מהשורה הראשונה התחילו לצעוק בהתרגשות.
"הם עומדים להתרסק!" צווחה הילדה.
"לא, הם לא!" שאג הילד הג'ינג'י.
"רק לינץ' יתרסק!" צעק הילד ההוא, הארי פוטר.
הוא צדק.
האיש בגלימה הירוקה, לינץ', פגע שנית בקרקע.
"הסניץ', איפה הסניץ'?" קרא אחד הג'ינג'ים.
"זה אצלו – אצל קרום – הכול נגמר!" צעק הארי פוטר.
כעבור שתי שניות הירוקים התחילו לצרוח באושר ולהתחבק.
לא הבנתי למה, הרי האדומים תפסו את הכדור הזהוב.
"את גם לא תביני לעולם." צחקקה אליס לצידי.

ת-ג-ו-ב-ו-ת-?

הפרק הקודם