יש אהבה, חברים וכמובן, פילוסופיה.

אני רוצה להודות בכל ליבי לאביגיל דוידי, שבלעדיה לא הייתם קוראים פרק זה השנה או בכלל. אז לאביגיל באהבה:

--

הרגשתי חרא. פשוט חרא.
התעצבנתי על כל הצביעות שיש בעולם ועל כל האנשים המגעילים שלא מבינים שיש דברים שלא צריך להתעסק איתם.
כמוני.
אבל אני לא מגעילה כמו... כמוהו. אני לא אתייחס אליו כאל חיה מגעילה. אבל אני לא אהיה נחמדה אליו כשיעז להוציא אפילו פיפס קטן לעברי.
התחלתי להתלבש עם בגדים שחורים, לאות הזדהות עם הרגשות שלי, גם הבנות לא לקחו את הדברים ב"איזי". הן התרגזו נורא לשמע הדברים ורק רצו להניח על כריס יד כדי לרצוח אותו מוות איטי ומענה. אבל לא נתתי להן. 'אני אעשה את זה בדרך שלי' אמרתי להן, מחייכת חיוך אווילי ומוחקת את הזכר האחרון של שובל הדמעות מעיניי. הוא לא יתחמק מזה בשלום, אני לא אהרוג אותו, אבל הוא כן יסבול ייסורים  נוראיים. לאט לאט, עד שחומר הבעירה ייגמר.

***

כריס ישב המום ליד שולחן הפלפאף בארוחת הבוקר.

הוא עדיין לא האמין שכל תכניותיו ירדו לטמיון. הוא היה צריך רק יום אחד, והיה מנצח בעסקה שעשה עם חבריו.

הוא גם התקשה מאוד להודות באמת שבעמקי ליבו הוא התחיל גם להתאהב בה, בג'סיקה.

בימים הראשונים, הוא כמעט התחרפן מכל הנחמדות הזו. לפי העסקה, הוא היה צריך להיות נחמד לאנשים שבוע שלם. שבוע שלם של סבל וייסורים ושאלות מוזרות מאנשים מופתעים.

ולאט לאט התחיל להכיר את ג'ס. ידע שכאשר היא נושכת את השפה התחתונה, היא חושבת מה לומר, הוא אהב את ריח שערה שהגיע אליו כשהתבדר ברוח הקרירה, את צחוקה המתגלגל, ופשוט אהב את מה שראה.

ורק עכשיו, שהוא חושב על זה, מחשבה שסירב לחשוב עליה ושהרחיק אותה ממוחו, שועטת שוב קדימה, כאילו רואה בעיניו כרזה: אני מאוהב בה.

וזה היה נכון. הוא אהב אותה. בכל מאודו. קצת באיחור, אבל נכון.

אהב כל מגע שהיה ביניהם. כל ליטוף, כשאצבעותיה השתעשעו בשיערו, והנשיקה- דבר כה קטן ועם זאת, כה עצום- היה דבר שלא חווה מעולם.

עכשיו, כבר היה בחצי הדרך לשיעור השיקויים. ליבו הרהר רק מחשבה אחת. שהוא יראה אותה, למרות שלא ידע איך תגיב על הופעתו.

היא כבר ישבה שם, בשורה השלישית, פניה, היה הדבר הראשון שראה שנכנס לכיתה.

את האודם השחור שמרחה על שפתייה. העיפרון השחור בעיניה, הצללית השחורה, האיילנר השחור, ולראשונה- שרשרת שחורה.

אפילו אישוני עיניה היו איכשהו שחורים. יותר מידי שחור היה בפניה. שערה היה מופנה לכל עבר, כאילו לא ישנה טוב בלילה, ולא היה לא כוח לסדר אותו.

הוא התקרב אליה, והיא הפנתה את גבה.

"ג'ס-" פתח.

"אל תחלל את שמי בפה המלוכלך שלך." היא אמרה בקול צרוד וקר.

"אבל-"

"ואל תתחיל עם ה-'את לא מבינה!' לא מעניינים אותי ההסברים שלך! אני לא אמרתי שאתה אשם, אבל אני מאשימה אותך."

"ג'ס, את-"

"מה אני?!? אהה?! לא מבינה? מתנהגת בטיפשות?! מה אני??" עכשיו, היא צעקה. "אז שתדע לך, שאני הבנתי טוב מאוד! אתה התערבת עם חברים שלך, שתצליח להישאר איתי שבוע בלי שאפרד ממך, ולקבל תשלום. אז שתדע לך, שאהבה לא קונים בכסף ואני לא הבובה שלך!"

היא סטרה לו, לכריס, והלכה לשבת במקום אחר.

כל הילדים שתקו, והפרופסור –שבדיוק נכנס לכיתה- החליט שלא כדאי להתערב, והתחיל ללמד.

כריס עמד קפוא, מול הכיסא שבו ישבה לפני רגע ג'סיקה, לא מאמין שככה נתן לאהבתו לחמוק ממנו.

כשדמעות עצב והשפלה בעיניו, הוא התיישב במחשבה שכל חייו נהרסו.

וכך, נהרסה אהבה שהייתה יכולה להגיע לממדים עצומים, עם פוטנציאל ענק והדדי משני הצדדים, וירדה לטמיון.

הפרק הקודם