המעטפה המסתורית

בפתח עמדה ילדה עם שיער חום ונפוח שדיברה מהר מאוד ואני רק הצלחתי להבין שקוראים לה הרמיוני גריינג'ר

נראה שגם רון והארי לא הבינו כלום כי חזרה על דבריה "הי, אני הרמיוני גריינג'ר, ראיתם קרפדה? נוויל איבד אחת! גם אתם עברתם על הספרים בבית???

מזל שלמדתי אותם בעל-פה.... אתם יודעים כבר לעשות כשפים? אני כן! כדאי שתתלבשו עוד מעט מגיעים ו-"

היא עצרה לנשום, זה היה יותר מידי אפילו בשבילה. היא התכוננה להמשיך אבל רון אמר- די בחוצפה, "כן, כן, תודה על העיצות אנחנו צריכים להתלבש, אם תואילי לצאת בבקשה?!"

היא נראתה נעלבת, אבל רון סגר אחריה את הדלת

"אה... רון, נראה לי שהיא קצת נעלבה...." אמרתי. "בסך הכל היא נראית די נחמדה, היא רק רצתה לעזור-" "אוי נו, אל תתחילי גם את..." קטע אותי רון בגסות "עכשו- צאי מכאן, אנחנו צריכים להתלבש!"

"כמה שאתה נחמד" הערתי בציניות. "בי!" לקחתי את המזוודה  והכלוב של התנשמת שלי, סנדי.

רון ניסה להראות אדיש והארי גלגל עיניים לעברי מאחורי גבו, חייכתי. "טוב בי הארי! אני מקווה שאליך הוא יתייחס נורמלי"  "אוך, מור, מה כבר קרה?!" הוא שאל. התחממתי. "כלום!"

יצאתי מהתא בזעם, משאירה אותם פעורי פה.

עד מהרה מצאתי את התא של  הרמיוני. על פניה היו סימני הדמעות...

"מה את עשית להם?" שאלה. נאנחתי, "אפשר לשבת פה?" "כן בטח."

"לאיזה בית את רוצה ללכת?" היא שאלה, "אה?" "אהה...את לא קראת משהו על הוגוורטס לפני שהגעת לכאן נכון? הוגוורטס מחולק ל-4 בתים: גריפינדור- בית האמיצים, סלית'רין- אומרים שמשם יוצאים כל הרעים...הפאלפאף- טובי הלב ורייבנקלו- בית החכמים"

לא ידעתי מה להגיד, אבל הרמיוני אמרה "תלבשי מהר את הגלימה! תכף מגיעים."

התלבשתי בזריזות ושתינו נפנינו להביט בחלון, הנוף כלל יערות עבותים, נהרות זורמים בשצף והרים ענקיים מלאי סלעים.

לאחר רבע שעה ראינו אותה- גבוהה, תמירה, מתנשאת- הטירה. היו לה 4 צריחים ובינה לבנינו הפריד אגם שחור וחלק שרק אדוות מים קטנות ונדירות הפרו את שלוותו התמידית... המראה היה מיירא!

ירדנו מהרכבת בזריזות ושמענו קול קורא "תלמידים חדשים, לכאן, הנה, לכאן..."

מיהרנו לעבר מקור הקול, ענק בגובה 3 מטר וברוחב 2 מטר, היה לו פרצוף שעיר ו-2 עיניים קטנות ושחורות, בניגוד מושלם לשאר הגוף שלו....

"הי!" הוא שמח לראות אותנו "אני האגריד, עוד תכירו אותי, בואו לבנתיים, כאן לסירה." הוא הראה לנו סירה שחורה קטנה, נכנסנו אליה ועד מהרה הצטרפו אלינו נוויל, ועוד איזה ילד שחום.

אט-אט נכנסו ילדים נוספים לשאר הסירות והאגריד נכנס לסירה הראשונה לבדו (טוב, הוא בכל זאת...)

"קדימה שנה ראשונה 3, 4, ולחתור!" קרא האגריד והתחלנו לנוע.

לאחר חצי שעה הגענו לצד השני.

עלינו על מעין מדריגת אדמה ומשם על שביל עפר שהפך לבוץ בעקבות הגשם המוקדם שירד.

הגשם של ה-31 באוגוסט...

התחלנו ללכת בכבדות בעקבות העששית הענקית של האגריד כשפתאום נוויל עשה תנועה מגושמת שגרמה לו להשתטח על הבוץ שדבק בו.

הרמיוני הקימה אותו ואני הגשתי לו מעט נייר, זה לא עזר כל כך.

ואז שמעתי מאחוריי צחוק מרושע, הסתובבתי, מאחורינו עמדו ילד רזה עם שיער וגבות בלונדיניים במיוחד ומשני צדדיו שני בריונים שהגיעו בערך לגודל של האגריד.

"מה אתן עוזרות לו, הא? לבוגדי דם לא עוזרים, אבל אוי, שכחתי, גם לא לבוצמיות....חחח.."

"סתום ת'פה יא חתיכת---" הרמיוני תפסה אותי בשניה האחרונה. התנשמתי בכעס, מצאתי מישהו שאני יותר שונאת מרון והארי....

ראיתי שמצדה השני של הרמיוני עומד נוויל, אדום, מזיע ומתנשף במהירות. האגריד התעורר- "ילדים, קדימה, מה קורה שם?.."

המשכנו ללכת עד שנגמר הבוץ.

מסביב נשמעו קריאות התפעלות, עמדנו בראש שביל עשוי מיליוני יהלומים קטנים ונוצצים.

וואו, ממש ארוך! *תופחת לעצמי על השכם*

תגובות..?

הפרק הקודם