תולדות העתיד

השניים נדרו את הנדר הכובל בזהירות, ולאחר מכן שחרר אלבוס את הזר מכבליו והנחית אותו ברכות על האדמה.

אוכל המוות נראה כאילו איבד שנים מחייו באותם רגעים גורליים. הוא היה כבול לנער, ללא יכולת לפגוע בו, או לברוח. הוא היה כלוא. 

הם התקדמו ביער בשקט. 

אלבוס הציג את עצמו בשם דילן. הוא צלצל טוב בפה שלו כשאמר אותו בקול. 

"חשבתי ששמך הוא סוורוס" אמר הזר, ופניו של אלבוס האדימו. "זה אחד משמותיי" השיב, "אתה יכול לקרוא לי דילן".

הזר הנהן, ונראה שהתשובה ריצתה אותו.

"למה אתה בורח?" שאל אלבוס בתמימות שרק ילד יכול לשאול.

"הקעקוע שלי לא ענה על השאלה שלך?" שאל דוקאר בסרקזם.

"אה, נכון" השיב אלבוס, ופניו האדימו מעט.

"איך הגעת ליער הזה?" שאל דוקאר.

אלבוס משך בכתפיו. "אני לא יודע".

זו הייתה האמת, אך לא כל האמת. ביום האחרון ללימודים, אלבוס הלך לפאתי היער כדי להגיד להאגריד להתראות. באותה הזדמנות, גם חשב למתוח את ג'יימס, ואסף בידו כמה חרקים קסומים, אותם התכוון לשלשל לחולצתו ברכבת.

הוא לבש את גלימת ההיעלמות כדי שלא יתגלה, ופסע מעט לתוך היער. יותר מכך הוא לא זכר. הוא התעורר במעבה היער, ללא שום מושג היכן הוא נמצא ובאיזה כיוון נמצא בית הספר.

"מה אתה עונד?" שאל אוכל המוות, והצביע על צווארו של הנער. 

אלבוס הידק את ידו סביב השרשרת. היה זה תליון זהב שנתנה לו אמו, שהכיל את תמונות הוריו. אלבוס ידע שאם יגלה הזר מה מוסתר בתליון, הדברים יסתבכו.

"זה שלי" הוא אמר, "זה לא עניינך".

דוקאר, שמעבר להיותו פושע שאין לו דבר כמעט להפסיד, הסתקרן.

אם מדובר בתליון מזהב, הוא יוכל לגנוב אותו כשהילד יישן, ולמכור אותו למרבה במחיר.

הוא יוכל לקנות אוכל, ולישון במיטה אמיתית זה חודשים. רק המחשבה על כך כמעט גרמה לאצבעותיו לנטות לכיוונו של הילד.

דילן קלט את מבטו החומד והחיש את צעדיו.

"אתה בטוח שאתה יודע לאן אנחנו הולכים?" שאל.

למען האמת, דוקאר לא ידע. הוא רק חיפש קרחת יער אחת כדי שיוכל ללמד את הילד להתעתק.

הוא היה צריך את שרביטו בחזרה, והנדר הכובל מנע ממנו לפגוע בנער לשם כך.

הילד היה חכם כשדרש שיישבע. הוא ידע עם מי הוא מתעסק.

ללא ספק הוא היה הורג אותו ברגע שהיה משתחרר מכבליו, ולוקח את כל חפצי הערך של הילד איתו, בלי להביט לאחור.

לבסוף הגיעו למקום שסיפק את דוקאר. קרחת יער לא גדולה, בין כמה שורשים של עצים גבוהים.

הם נחו במשך כמה דקות על אדמת היער, ולאחר מכן הביטו בשמים השחורים, מלאי הכוכבים.

"מחר בבוקר נתחיל את השיעור הראשון. אתה לא רוצה לעשות את זה בחשיכה, האמן לי. זה יכול לגרום להרבה בלאגן לא נעים".

אלבוס חשב שקולו של דוקאר היה יכול לגרום גם לצמר גפן מתוק להישמע לא נעים.

"בסדר" הסכים, ולאחר שמצא פינה נוחה, נשכב בגבו אל הזר. בשקט, הטיל סביבו קסמי מגננה.

הוא היה מותש, ושמח שאוכל המוות הנאלח לא יכול לפגוע בו בלי לפגוע בעצמו, ובכל זאת תמיד כדאי להיזהר. תוך דקות ספורות הוא נרדם, והחל לנחור בעדינות. 

דוקאר, שהמתין כל הזמן הזה כמשחר לטרף, התקרב אליו בזהירות, ותלש במיומנות את השרשרת מצווארו של הנער הישן.

בסקרנות, הוא פתח את התליון.

ליבו החיש באחת את פעימותיו.

"שמים גדולים" לחש בתדהמה.

מהתמונה ניבטו אליו פנים שהוא לא היה יכול לשכוח.

הארי פוטר. הילד שהרג את אדון האופל. הילד שנשאר בחיים. הילד עם צלקת הברק.

"אבא שלי תמיד אמר לי לא לסמוך על זרים. הוא צדק".

קללה פגעה באוכל המוות, והוא נפל ארצה, מדמם. התליון נשמט מידו, ואלבוס נמלט מהמקום.

* * *

ביל הוביל אותם להוגוורטס. הם התעתקו במהירות ונכנסו לשטחי הטירה בסערה.

"מכאן" אמר ביל, ושם פעמיו לכיוון היער.

האגריד ליווה אותם אל שוליו.

"לומוס" אמרו הארבעה בו-זמנית. אור נדלק מארבעת השרביטים. האור היה עמום וחלש בגלל אפלת היער שהקיפה כל דבר אחר במרחק של קילומטרים, אך הם בכל זאת הבחינו בחבורה של קוסמים מחכה להם כעשרים מטרים לפניהם, במעבה היער. הארי הנהן לקינגסלי שאקלבולט, שבירך אותם לשלום בקולו האיטי והמרגיע.

"כאן העקבות של אלבוס נעלמו" אמר שאקלבולט, והחווה סביבו, "וזה קצה החוט שמצאנו".

כולם התקרבו כדי לראות מה מצא ההילאי הוותיק, אך פינו דרך להארי כשנדחף קדימה בעיוורון. היה זה התליון של אלבוס.

הארי הרגיש כאילו פגע כישוף משתק בבטנו. הוא צנח על ברכיו.

הוכחה שבנו היה כאן, בחיים.

לרגע שמח, אך שמחתו נמהלה בעצב כשהבין שעכשיו אלבוס לא יכול לראות אפילו את תמונות הוריו.

הוא רק ילד!!! איך הוא ישרוד כל כך הרבה זמן ביער? מה אם הוא נפצע? מה אם מישהו חטף אותו?

סרטים איומים על גורל בנו דהרו בראשו וגרמו לו לכאב ראש נוראי, שהזכיר לו את הצלקת המשוננת שעל מצחו.

"זהו קצה החוט היחיד שיש לנו, הארי. נעשה ככל שאפשר כדי למצוא אותו. אם הוא עוד בחיים – הוא בעצמו יעשה את כל המאמצים כדי לחזור אליכם. אני בטוח".

אך אפילו קולו השקט והמרגיע של קינגסלי לא הצליח להשקיט את הסערה שגעשו בבטנו של הארי ואיימה לפוצצו מבפנים. בנו. בנו האהוב. היקר.

אלבוס סוורוס. הוא נקרא על שם שני האנשים הכי אמיצים שאני מכיר.

חייב להיות קשר בין השמות לבין אומץ הלב שלו!

"חפשו בכל פינה ביער" אמר הארי בקול קשה, "אם הוא כאן, נמצא אותו".

הפרק הקודם		הפרק הבא