איך הכל התחיל

לפני שהפרק מתחיל, אני רק רוצה להגיד תודה על התגובות החיוביות והמחזקות, הן נתנו לי הרבה מוטיבציה להמשיך ולכתוב. אז המון המון תודה! מקווה שתהנו,

בידל

~~~~

״מיס אוונס, מיס לסטראנג', מר לופין ומר סנייפ, אם תואילו בטובכם להשאר כמה דקות.״ אמר פרופסור סלגהורן. בדיוק נגמר שיעור שיקויים למתקדמים, והתחלנו לאסוף את כל החומרים חזרה למקומם.
ראיתי את ג׳יימס מעיף מבט לעברנו ויוצא החוצה. מאז מה שקרה לא דיברנו בינינו ממש. בקושי החלפנו מבטים. לא שהיה איכפת לי. לא מתאים לי שיתעלמו ממני, מהרצונות שלי. מהכבוד שלי.
ניגשנו ארבעתנו לשולחנו של סלגהורן, מצפים לשמוע איזו מסיבה או אירוע "אח"מים" הוא מתכנן הפעם. אף פעם לא אהבתי כל כך את השטויות האלה, ללכת למסיבות שנמצאים שם אותם אנשים כל פעם, שאין להם באמת על מה לדבר חוץ מאיזה בן זוג הביאה החברה ומה היא לובשת. אני משתפת עם זה פעולה מלחתחילה רק כדי לא לפגוע בפרופסור סלגהורן ולא לפגוע בציון שלי.
גם הפעם הוא לא איכזב. "שלום שלום, רציתי להזמין אתכם לאירוע שאני מארגן לקראת תחילת השנה החדשה, זה הולך להיות נשף ריקודים בלעדי! ממש מיוחד, הרבה אוכל משובח, אפילו להקה מצויינת, המכשפה ושבעת הנומים, מוכשרים ביותר. כל אחד יהיה רשאי להביא עמו בן זוג מתאים שיארח לו חברה ברחבת הריקודים. מה אתם אומרים? תהיו שם, כן?" שאל, עיניו בורקות מהתרגשות, כרגיל. לא ממש מצפה לשמוע התנגדות מצידנו.
כולנו מלמלנו שנגיע (כמובן), ויצאנו לשיעור הבא, בלחשים.
פרופסור דמבלדור הוא אחד האנשים המדהימים שהכרתי בחיי. הוא היה כל כך מוכשר, ידע הכל מהכל, לפעמים שאלתי את עצמי אם הוא מצא שיקוי שמשאיר אותו ער ללא הפסקה והוא קורא כל הלילות ספרים על גבי ספרים של מידע. אפשר היה לשאול אותו על כל נושא בעולם, ותמיד היה לו פיסת מידע אחת לפחות שלא ידעת על הנושא. תמיד שמח לעזור. הייתה לו מן שלווה שכזו, ובתמורה אף אחד לא פצה את פיו בשיעוריו, תמיד רק שתו בשקיקה כל מילה שהיה לו להגיד. כמובן שלא היה תלמיד אחד בכל בית הספר שקיבל בלחשים פחות מקס"מ, לא כי הוא היה נחמד ונתן ציונים ברוחב יד, אלא כי הוא לימד את כולם כל כך טוב שכולם היו פשוט טובים, אפילו כמעט בלי להתאמץ. דמבלדור גם לא דגל בענישה, אלא בחיזוק חיובי. היית מוצא את עצמך רוצה להיות בן אדם יותר טוב רק בשביל לקבל איזו נקודה ממנו ואת המבט החם.
התמקמתי במקומי והוצאתי את הספרים וגליונות הקלף.
"שלום לכולם," אמר בנימה האדיבה שלו, "אין צורך בכלי כתיבה, היום ננסה ליישם את לחש ההצלחה. זהו לחש מאוד מיוחד, כי הוא מצריך אדם חיצוני שיהיה תמיד בקשר עין עם האדם שעליו הוא עושה את הלחש. הוא מצריך גם קצת מהורדת האגו האישי שלנו, שהרי אנחנו מנסים לעזור לאדם אחר לשם שינוי. ודבר אחרון, הלחש עוזר לאדם להצליח רק בדבר שיש לו אפשרות להצליח בו גם בלי הלחש, זה פשוט מבטיח את הצלחתו. אז אל תדחפו אנשים מאחד המגדלים ותתילו עליו לחש שהוא יצליח לא למות, או יצליח לעוף באויר." הוא לימד אותנו את רצף המילים שצריך לחזור עליהם עד שהאדם מצליח לעשות מה שרצה לעשות. התחלקנו לזוגות והתנסינו אחד על השני.
אחרי שקת'י הצליחה לפתור תרגיל קשה במיוחד בכשפומטיקה היה תורה לעזור לי להצליח במשהו. אבל לא ידעתי מה רציתי להצליח לעשות.
"לילי."
הסתובבתי למשמע הקול המוכר מידי וראיתי אותו מולי, עם עיניו הכחולות כחולות, חיוך ביישני על פניו, חיוך שלא אפיין אותו בכלל אבל היה חמוד לא פחות.
"ג׳יימס, האם תרצה לבוא איתי למסיבה הטפשית של סלגהורן?" שאלתי, והבנתי שבזה הרגע הצלחתי לשאול את ג׳יימס מה שלא הייתי מעזה לשאול אותו בחיים.
"אני יותר מאשמח לבוא איתך, תמיד רציתי לדעת מה עושים במסיבות האלה. הוא הסתכל בעיניי והחל להתקרב, רוכן לעברי, קרוב יותר וקרוב יותר עד שאפינו כמעט נגעו. הרמתי את ראשי מעלה, נותנת לו גישה אלי.
"סיריוס, אתה חייב לראות את זה!" נשמעה צעקה מאחור, הבטתי בג׳יימס והבנתי מה הלך כמעט לקרות.
"מה נראה לך שאתה עושה ג׳יימס? זה איזשהו משחק?" התרחקתי אחורה, למרות שלהסכל בעיניו ממרחק כל כך קצר היה פשוט עוצר נשימה.
ג׳יימס נאה כאילו דיברתי באיזו שפר זרה. ואז הסיט את מבטו לאחור. "סירוס, אני הולך להרוג אותך, בייסורים כאלה שעוד תצרח לאמא שלך מתוך שינה!" הוא החל להתקדם לעברו, וסיריוס שהבין מה קורה פשוט עמד שם והתחיל להתקפל מצחוק.
אני לא יודעת אם הייתי מאוכזבת או לא, מכל המאורע. האם הייתי צריכה לתת לו לנשק אותי? חשבתי על הדרך שבה ניסה לעשות את זה. אני לא הייתי רוצה שהנשיקה הראשונה שלי תהיה בגלל איזו טועת טפשית כי מי שמנשק אותי היה תחת לחש.
כן, אני בת שבע עשרה ואף בחור עוד לא נישק אותי. ג׳יימס היה עסוק ברוב שנותי האחרונות בלאמלל אותי וגרם לי לא לרצות לדבר עם אף זכר על כדור הארץ הזה. וכשחושבים על זה, באמת לא דיבר איתי אף אדם ממין זכר השנה (חוץ מסוורוס והקונדסאים). לא שזה עניין אותי, אבל בכל זאת, קצת חשוד...
נאנחתי וחזרתי לקת'רין. היא שמחה לאידי, לפחות על דבר אחד. היא הצליחה לבצע את הלחש. היא שאלה אותי אם הפעלתי עליה במקביל לחש הצלחה שגרם לה להצליח לבצע את הלחש שלה. צחקתי וחיבקתי אותה ביד אחת סביב כתפה, "לא יקירתי, את זה הצלחת רק בזכות עצמך."

[ג׳יימס]
אני לא מאמין. פשוט לא מאמין.
הייתי כל כך קרוב. אם רק הפוץ הזה לא היה מזיז את מבטו לעוד כמה שניות, שפתינו היו נפגשות. אוי, כמה רציתי שיפגשו כבר.
לפעמים הרגשתי כמו נקבה, אובססיבי לגבי בן אדם ולא מוכן להרפות. כולם אמרו לי לרדת מזה, שזה לא זה ואם היא מתעקשת שאעזוב אותה אני צריך להיות ג'נטלמן ולעזוב אותה. אבל פשוט לא יכולתי. אל תשאל אותי למה, הארי, כי אני לא יודע לתת על זה תשובה. היא כל הזמן הייתה במחשבותיי, עיניה הירוקות נוצצות לעברי בחלומותי, מחייכות. התחלתי לעקוב אחריה בלי שהיא תשים לב, בין אימוני הקווידיץ' ובין חירטוטי שיעורי בית. התחלתי לחשוש שהיא מחדירה לי שיקויי אהבה לתוך האוכל. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבל אחרי כמה שנים של דחייה תמידית המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שהיא כנראה לא החדירה לי לאוכל דברים. רק רציתי להיות בחברתה. (אמא מוסרת שזה הקטע שהיא הכי אוהבת בכל הסיפור. אני חולק עליה)
אחרי מה שהיא אמרה לי בסוף השנה שעברה הבנתי שאני צריך לשנות את דרך הפעולה שלי. כי היא הפסיקה להקשיב למה שהיה לי להגיד כבר מזמן. כשאני חושב על זה, היא תמיד הייתה היחידה שניסתה לפחות להוריד אותי קצת מהאגו הנפוח שלי. אני מדגיש את הניסתה.
אז ניסיתי את הפעולה ההפוכה למה שעשיתי עד עכשיו. הפסקתי להציק לה כל יום, לא דיברתי איתה בכלל. ולהפתעתי המדהימה זה אכן עבד. הייתי בשוק כשקיבלתי את המכתב שלה ביום ההוא. ולקח לי צהריים שלמים למצוא את הדבר הנכון לענות לה באמצעותו.
התידדנו מאוד בזמן החולף, אבל עדיין הרגשתי שהיה מן ריחוק שכזה בינינו. סיריוס צעק עלי שאין בן אדם טיפש בעולם הזה יותר ממני ושהייתי צריך להעיף את הבחורה הזאת -מה שמה?- ברגע שזיהיתי ולו מבט פגוע מכיוונה של לילי, אבל נמאס היה לי להתנהג איתה כמו מנתח שצריך לנהוג בזהירות יתרה בכל דבר שהוא עושה שמא יגרום נזק. אז אני לא הייתי מנתח טוב, אני גרמתי נזק. ואז היא הלכה עם הפוץ המפוצפץ הזה סנייפ להוגסמיד, במקום איתי! איתי היא הייתה צריכה ללכת!
ואז באותו שיעור לחשים הייתה לי את ההזדמנות לתקן את הטעות שלי. ואפילו הייתה לי לגיטימציה לעשות זאת. אבל לא. הוא היה חייב להרוס הכל. והכל רק בגלל שפיטר קרא לו, לראות אותו סוף סוף הופך לעכבר ליותר משתי שניות. באמת. הייתי מרביץ לו אם הוא לא היה החבר הכי טוב שלי. כמעט איבדתי את העשתונות. אבל היא הזמינה אותי לנשף של סלגהורן, מזלי לא התרוקן לגמרי. בינתיים.

באותו ערב ישבתי לי להנאתי בחדר המועדון של גריפינדור, מתענגת על חומה הנהדר והמזמין של האח, כשפתאום שמעתי נקישה מהחלון.
זה היה הארווי, הינשוף שלי, והחזיק סביב צווארו מכתב. לקחתי אותם וליטפתי אותו לאות תודה, הוא גירגר ועף לעבר הינשופייה.
פתחתי את המכתב. הוא היה ממליסיה, אחת מחברותיי הטובות. הוא היה מקושקש על פיסת קלף ונראה כאילו נכתב בבהילות.

לילי, פרופסור פיניאס מת. פרופסור דמבלדור ימלא את מקומו. רדי מהר לקומה ארבע, לפני שיהיה מאוחר מידי.
מליסיה

היה לי עצוב לשמוע על פטירתו הפתאומית של פרופסור פיניאס, למרות שידעתי שהיה מבוגר מאוד. אבל לא הבנתי מה הקשר בין קומה ארבע לחילופי תפקידם של המנהלים. אבל הקשבתי לעצתה וירדתי מהר לקומה ארבע.
הייתה שם קבוצה של תלמידים שהתאספו לראות מה קורה, ולא יכולתי לראות מה מתרחש מאחוריהם. כשהתקרבתי ונדחפתי קצת בין התלמידים לא האמנתי לעומד נגד עיניי. זה היה דו קרב של קוסמים. במרכז מעגל התלמידים ההולך וגדל עמדו סיריוס וסוורוס, יורים קללות אחד על השני. הם אפילו לא טרחו להגיד אותן בקול, פשוט נראו יריות צבע משרביטם, מתעופפים מאחד לשני.
"למה הם נלחמים?" שאלתי את האויר.
"כשהתפשתה השמועה על פרופסור פיניאס סיריוס אמר שהגיע זמנו ושדמבלדור גם ככה קוסם יותר גדול. סנייפ שמע את זה והתרגז איך הוא יכול לזלזל ככה באחד ממנהלי בית הספר. ומשם זה רק הדרדר." ענה אחד התלמידים.
היה נראה כאילו סוורוס וסיריוס רוקדים בריקוד מסוכן מאוד. כל אחד מהם מתתעצבן יותר ויותר, זורק את קללתו בעוצמה רבה יותר בעוד השני חוסם אותה.
"אקספליארמוס!" קרא סיריוס באותו זמן שסוורוס צעק "סקטומוספרה!"
שרביטו של סוורוס עף מידו, והוא עמד שם קפוא, כאילו מחכה למשהו שיקרה. סיריוס לעומתו נראה המום, מנוטרל. הוא תפס בחזו כאילו מנסה למצוא את הלב שלו דופק. הוא קרס לרצפה, ואז ראיתי את הדם מתפשט. הוא יצר איקס אדום על החולצה שלו.
רצתי לעברו בכל כוחי, ג'יימס כבר הגיע וניסה לעצור את הדימום בכל דרך אפשרית.
"שמישהו יקרא למדאם היילי!" צרחתי לעבר הקבוצה שרק עמדה שם והסתכלה בעוד סיריוס דימם למוות.
ניסיתי לעזור לג'יימס לעצור את הדימום כשהגיע פרופסור דמבלדור בחברתה של המדאם היילי. הם לקחו את סיריוס משם בבהלה לעבר המרפאה, ופקדו על כולם לחזור לבתים שלהם.
כולם החלו להתפזר, אך ג'יימס נשאר במקומו. הוא שלף את שביטו, כיוון אותו אל מול סוורוס, שרק אז מצא את שרביטו שלו, ונראה מפוחד עד מוות.
"ג'יימס," פתח, אך ג'יימס קטע את דבריו.
"שלא.תעז.להוציא.מילה.אחת.המפה.המזוהם.שלך!!" אמר בשיניים חשוקות, טון דיבורו היה עצור מזעם כבוש, אף פעם לא ראיתי את ג'יימס כועס כל כך כמו באותו רגע. הוא ראה בסיריוס כמו אח, האח שלא היה לו, וסוורוס פגע בו קשות. הוא הרים את ידו, מכוון אותה אל סוורוס המפוחד פתאום, אך אני עצרתי בעדו לפני שעשה איזו פעולה טפשיט נוספת. שמתי את ידי על ידו, מורידה אותה.
"עזוב, ג'יימס, זה לא שווה את זה, בוא נלך." לא יכולתי להגיד כלום חוץ מהמשפט המסכן הזה. המוח שלי הפסיק לעבוד. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שנגעתי בג'יימס. אפילו כשהיינו הולים זה לצד זה כתיפינו לא היו נפגשות. זרועו הייתה חזקה יותר ממה שנראה מבחוץ, נפוחה יותר משרירים שבהחלט עבד עליהם קשה. אוי, כמה רציתי להשאיר את ידי על שלו, אך לא רציתי ליצור מצב עוד יותר מסובך ממה שכבר היה, עם סיריוס והכל. הורדתי את ידי והרמתי את מבטי אל עיניו. הוא פגש במבטי ועיניו שידרו את מה שליבי חש. 'למה עשית את זה? למה לא השארת את ידך שם לנצח?' הן קראו אלי. תאמין לי שהייתי רוצה, שידרתי לו חזרה. הסטתי את מבטי, מפנה אותו אל סוורוס.
"אמרתי לך כבר מזמן שזה מטופש לנסות על אנשים את הדברים האלה. זה מסוכן מידי, אתה לא מבין? אתה צריך להתבייש בעצמך." אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון המרפאה, לראות אם יש חדש מסיריוס. כשראיתי שאני הולכת לבדי הסתובבתי. ג'יימס עמד בדיוק איפה שהשארתי אותו, מסתכל עלי. "ובכן? אתה מתכנן לעמוד שם לנצח?"
"לאן את הולכת?" שאל. היינו רק שנינו בקומה עכשיו, לבדנו.
"לראות מה שלום הנפש התאומה שלך," הצעתי לו חצי חיוך. הוא חייך לעברי והחל להתקדם. צעדנו בשתיקה כששאלתי, "זה כואב?"
"למה את מתכוונת?"
"כמעט לאבד את אהבת חייך." התגריתי.
ג'יימס צחק לרגע, ואז הרצין. "לא, לא כמעט איבדתי אותה, היא נמצאת פה ממש לידי."

הפרק הקודם		הפרק הבא