הסוד של אנה

אחרי כמה שעות

מבט עיניה של אנה

יצאתי משיעור שיקויים בהרגשה מוזרה מעט, פרופסור סנייפ התייחס אלי בצורה מוזרה, הוא התעלם מקיומי כל השיעור...

נכנסתי לאולם הגדול וראיתי את רון והארי אוכלים ליד גיני.

" הי" אמרתי להארי בחיוך והתיישבתי לידו.

"היי, מה היה לך עד עכשיו?" שאל בסקרנות.

"אממ... היה לי לחשים ושיקויים ועכשיו יש לי התגוננות מפני כוחות האופל" אמרתי אחרי בדיקה מהירה במערכת שלי.

"יופי, גם לי יש התגוננות, תבואי איתי ועם רון והרמיוני" אמר בחייוך ומזג לי לשתות.

הודתי לו וקמנו ללכת לכיתה.

"אז איך היה בשיקויים? סנייפ ירד עלייך?" שאל רון בחיוך מבין כשהלך כמה צעדים לידי.

"האמת, היה די כייף, פרופסור סנייפ לא ירד עלי בכלל,ובכלל- אני חושבת שהוא ניסה להתעלם ממני" אמרתי בהרהור.

"מוזר" אמר רון בשקט.

"מה מוזר?"שאלתי בבלבול והסתכלתי עליו.

"כלום, פשוט הוא תמיד יורד על תלמידים מגריפידור" ענה הארי במהירות לפני רון.

משכתי בכתפיי ופתחתי את דלת הכיתה.

נכנסנו וישבנו בשולחן האחורי וחיכינו שהפרופסור תיכנס.

אחרי כמה דקות הפרופסור נכנסה,היא הייתה אישה שמנמנה ונמוכה, לבושה בורוד, עם סרט גדול בשיער, לי היא נראתה כמו קרפדה מכוערת.

"צהריים טובים תלמידים, מי שלא מכיר אותי, אני פרופסור אמברידג' ואני אלמד אתכם התגוננות מפני כוחות האופל, תפתחו ספרים בעמוד 76 ותקראו את הפרק, בלי דיבורים" אמרה בחיוך מזוייף והתיישבה בכיסא המורה.

אחרי שסיימתי לקרוא עברו כבר שלושים דקות מתחילת השיעור, הופתעתי מעט אך הרמתי את ידי.

"כן..?" שאלה אמברידג' כשראתה את ידי המונפת.

"אני לא הבנתי משהו, קוראים לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל נכון? שאלתי בשקט והסתכלתי עלייה.

"יופי שהבנת העלמה..?"

"קאלן, פרופסור"

"העלמה קאלן, מה לא הבנת?" שאלה בקוצר רוח והסתכלה עלי.

"אם זה התגוננות מפני כוחות האופל, למה את לא מלמדת אותנו להתגונן?" שאלתי, נהיה שקט וכול הכיתה הסתכלה על אמברידג', מחכה לתשובתה.

"השיעור הזה הוא תאורטי בלבד, אין שום כוח אפל שמאיים עלינו נכון? או שאני צריכה להתכונן שתהיה תקיפה?" שאלה בחיוך לעגני.

"אבל מה עם הלורד וולדמורט יתקוף?" שאלתי בתמימות, שמעתי את השם כשהאזנתי לשיחה של הארי והרמיוני וקראתי אותו במכתב שהיה אצלי בתיק ההוא...

"הלורד וולדמורט לא בחיים העלמה קאלן!, אני לא יודעת מאיפה את מביאה את השטויות האלו" אמרה בכעס ופניה האדימו מעט.

"אבל זה נכון פרופסור הוא באמת חזר" אמר הארי ועמד על רגליו במהירות, מסתכל עליה בכעס קל.

"שב פוטר, ולא הרמת את היד, 10 נקודות מגריפינדור" אמרה פרופסור אמבריג בחיוך כועס.

הארי ישב, למרות שהוא נראה עצבני מאוד, אחרי כמה שניות הוא הניף את ידו למעלה.

"עכשיו, תמשיכו לקרא בשקט"  אמרה בשקט והתיישבה, מתעלמת מידו המורמת של הארי, מה שגרם לי לכעוס בעצמי.

הרמתי עוד פעם את היד וחכיתי.

"כן העלמה קאלן?, מה הפעם?" שאלה בעצבנות גוברת.

"אבל פרופסור, איך את יודעת שהוא לא חזר?" שאלתי בכעס, כולם הסתכלו עלי ועל אמבריג כאילו מישהו עומד להתפוצץ- ככל הנראה הפרופסור.

"ומאיפה את יודעת שהוא חזר?" שאלה ברשעות והסתכלה בעיניי.

"כי אני ראיתי אותו חוזר!" הארי צעק בכעס ונעמד שוב "שנה שעברה הוא חזר, איך נראה לך סדריק מת?"

כולם הסתכלו עכשיו על הארי, נראה שקרה משהו שנה שעברה ומישהו נהרג, תהיתי קצת אבל ראשי היה עמוס בכעס כלפי הפרופסור כך שלא התעמקתי במילותיו של הארי.

"פוטר וקאלן שניכם, תבואו אלי אחרי השיעור ו20 נקודות יורדות מגריפינדור" אמרה בכעס והתנשמה בכבדות.

נעמדתי בכעס ובאתי לומר משהו כשדבר מוזר קרה.

הסתכלתי עלייה בתיעוב ודמיינתי אותה עפה אחורה, פתאום נשמעה רוח ופרופסור אמבריג נהדפה לאחור בתדהמה ונתקלה בקיר.

"מה עשית לה?" שאל הארי בלחש , מסתכל עלי בפחד ותדהמה, כמו כל תלמידי הכיתה.

"אני- אני לא יודעת" גמגמתי בלחש וישבתי, מפוחדת מאוד ומעט עייפה.

"העלמה קאלן! מה קרה כאן?" תבעה אמבריג לדעת, אחרי שנעמדה ונשמה עמוק כדי להרגע.

"אני לא יודעת פרופסור!" צעקתי בפחד, הכיתה הייתה משותקת.

אחרי השיעור הארי ואני הלכנו אל הפרופסור בדאגה, נעמדנו מולה כשהיא כתבה במרץ מכתב ומלמלה לעצמה (מה היא בכלל, איך היא עשתה את זה?).

 כשהתקרבנו היא הסתכלה עלינו בכעס, היא הניחה בצד את עט הנוצה הורוד שלה.

"טוב, תיקחו את המכתב לראש הבית שלכם ותבואו כל יום בערב לרצות עונש, זה ברור לכם?" אמרה בכעס, נוקשת על המכתב הורוד בשרביטה,אחרי כמה שניות המכתב נסגר בחותם ירוק.

"כן פרופסור" מלמלנו בשקט ויצאנו החוצה, מתחילים להתקדם למשרדה של הפרופסור מקגונגל.

אחרי כמה דקות של שתיקה הארי דיבר בשקט.

"את יודעת, לשנייה אחת את נראית ממש מפחידה שם, כולם הסתכלו עלייך" הוא אמר בהיסוס קל.

"איך נראיתי?" שאלתי אותו בסקרנות מעורבת בחשש.

"העיניים שלך היו אדומות והשיער שלך הוציא גיצים ולכמה שניות נראית כמו מישהו מוכר" אמר בלחש, נראה כמתחרט על מילותיו.

"כמו מי?" שאלתי בשקט.

"עזבי" אמר במהירות "לא משנה"

"כמו מי נראיתי? תגיד לי כבר הארי!" צעקתי עליו בכעס.

"כמו..." ניסה להגיד בשקט ובלע את רוקו.

"נו!" אמרתי בכעס, שיגיד וזהו... חשבתי לי.

" כמו וולדמורט" אמר במהירות ושתק.
 

הפרק הקודם		הפרק הבא