התאומה של הארי פוטר

ג'יימי היא לא ילדה רגילה:יש לה כוח מדהים ומסתורי, יש לה גם אח תאום שאיתו היא נאלצת להתמודד והכי חשוב וולדמורט רוצה אותה לצידו.מה יקרה בעתיד? קראו וגלו

כותב: Jamie Le
הגולש כתב 1 פאנפיקים.

פרק מספר 7 - צפיות: 28732

(4.208) 24 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: הרפתקאות - שיפ: ג'ן לבנתיים - פורסם ב: 21.06.2011 - עודכן: 22.11.2012

המלץ!

ID : 2200

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

מחר זה ערב חג המולד,  אבל אני, רון וכל האחים לבית וויזלי בעצם לא נוסעים חזרה למחילה, בגלל שמולי וארתור נוסעים לבקר את צ'ראלי ברומניה.
בכל מקרה, היום אני גם עומדת למתוח את מאלפוי.
ירדתי לארוחת הבוקר יחד עם ליאה ולא עם הרמיוני, הארי ורון כמו בדרך ככל.  מאז שסיפרתי להם על כל הקטע של החזיונות הם לא כל כך מתקרבים אלי. כאילו שאפשר להידבק בזה.
אני והיא ישבנו מול דין ושיימוס. דין היה עסוק בלאכול את הדייסה שלו ושיימוס דיבר עם ילד משנה שנייה שישב לידו. רק אחרי שתי דקות הוא הבחין בי ובליאה.
"נו, מחר זה ערב חג המולד ועדיין לא מתחת את מאלפוי," הוא אמר בהתגרות.
"אל תדאג. הכל מוכן ואתמול חזיתי שאני אנצח בהתערבות אז תכין את הכסף שלך." חייכתי אליו חיוך מתגרה.
פתאום נשמעה צרחה מהכיוון של שולחן סלית'רן. הרחבתי את החיוך שלי ושיימוס רק בהה בי, אחרי שהוא הסתובב וראה שמי שצורח הוא מאלפוי.
"טוב, הוא צורח אבל מה עשית?" הוא שאל אותי.
"גרמתי לאוכל שבצלחת שלו לזוז. לחש פשוט שכל תלמיד שנה ראשונה יכול לעשות," אמרתי "נו. תשלם." המשכתי והושטתי את ידי אליו. הוא הוציא בחוסר רצון עשרה גוזים מהכיס.
"אני לא מתערב איתך יותר בחיים," הוא התלונן.
"אני מתערבת איתך שאתה תתערב איתי עוד המון פעמים."
"רוצה להתערב?" הוא התחיל שוב ונכנס למלכודת שלי. מזווית העין הבחנתי בדין, שסטר על מצחו.
"בשמחה. על עוד עשרה גוזים?" שאלתי והושטתי לו את היד ללחיצה.
"על עשרה גוזים." הסכים שיימוס ולחץ את ידי.
"עכשיו תן לי אותם כי כן התערבת איתי וכדאי שנלך, יש שיעור עם מקגונגל עכשיו," אמרתי, ובזמן שיצאנו מהאולם שיימוס החליק לידי עוד עשרה גוזים בזמן שהוא ממלמל,  "אני כזה מטומטם..."
למזלנו לא איחרנו לשיעור. התיישבנו במקומות הקבועים שלנו.
הפרופסור פתחה את השיעור והסבירה לנו כמה דברים פשוטים ובסוף השיעור תרגלנו את שיעורי הבית הקודמים ואפילו קיבלנו עוד שיעורי בית.
אחר הצהריים כשאני וליאה ישבנו בספרייה להכין את השיעורים שקיבלנו לחופש הרמיוני ניגשה אלי "אפשר לדבר איתך?" היא שאלה.
"כן. כמובן. ליאה, אני אחזור עוד כמה דקות."
"בסדר," מלמלה ליאה זמן שהתרכזה בספר.ויצאתי מהסיפריה יחד עם הרמיוני. בחוץ חיכו לנו רון והארי.
"ג'יימי, אנחנו רוצים להתנצל," פתח רון.
"זה בסדר. אני מבינה את זה שאתם לא מוכנים להאמין. זה סיפור יותר מידי מוזר. אפילו אני לא הייתי מאמינה אם זה היה קורה לאחד מכם," השבתי.
"טוב. בכל אופן, אנחנו מאמינים עכשיו," המשיך רון.
"בכל אופן רצינו לספר לך על הדלת שמצאנו," אמרה הרמיוני.
"דלת? איזו דלת?"שאלתי וממש לא הבנתי על מה הם מדברים.
"דלת כלשהי בקומה השלישית מצד ימין שכלב בעל שלושה ראשים שומר עליה," אמר הארי בפשטות.
"מה? אתם מודעים שהמסדרון הזה אסור נכון?" איזה דבר מטומטם להגיד, הם הרגע דיברו על כלב עם שלושה ראשי ואני חושבת רק על חוקים.
"אנחנו יודעים אבל נכנסנו לשם בטעות," אמר רון
"טוב, לא משנה. אמרתם כלב בעל שלושה ראשים?" שאלתי בחוסר אמון.
"כן," אישרה הרמיוני.
"טוב. תספרו לי על זה מחר אחרי שכולם יסעו," אמרתי לשלושתם וחזרתי לספרייה.
"מה הרמיוני רצתה?" ליאה שאלה בסקרנות וסיפרתי לה על ההתנצלות והחלטתי להשמיט את החלק על הכלב המוזר ועל המסדרון בקומה השלישית.
אחרי חצי שעה בערך שתינו סיימנו את השיעורים והלכנו למעונות כדי להניח את התיקים לפני ארוחת הערב.
כמובן שהאוכל המיוחד שהוכן לכבוד החג היה מדהים וטעים במיוחד. אפילו די שמחתי על שנשארנו בהוגוורטס.
דמבלדור אמר כמה מילות פרידה לתלמידים שעוזבים את הוגוורטס למשך החופשה ואיחל חג שמח.
כשעלינו חזרה למעונות המזוודות של כולן היו ארוזות ומוכנות לנסיעה, חוץ משלי כמובן.
הרמיוני וליאה כבר ניסו לשכנע אותי בארוחת ערב לבוא לבקר אצלהן כדי שלא אשאר לבד בחדר אבל אמרתי להן שזה לא נורא ויש לי פה את רון והארי. אבל הן לא השתכנעו, אפילו למחרת בבוקר שנפרדתי מהן הן שאלו אותי ואחרי שאמרתי בפעם המאה שאני אסתדר הן עלו על הכרכרות, עדיין לא משוכנעות, ונסעו לתחנה של הוגסמיד. חזרתי אל בית הספר ונכנסתי לאולם הגדול שבו ישבו הארי ורון. הם שיחקו שחמט קוסמים ולפי המצב על הלוח היה ברור שרון עומד לנצח.
אחרי המשחק שלהם הם סיפרו לי על הכלב ועל ניקולס פלאמל, ממציא אבן החכמים שגילו עליו בספרייה. סיפרתי להם למה מאלפוי צרח אתמול בבוקר ושניהם צחקו והחמיאו לי. אחר כך צפיתי בהם מכינים את השיעורים שנתנו לנו לחופשה שאני, לעומתם, טרחתי להכין אותם קודם. ובערך בשעה שמונה וחצי עלינו למעונות אחרי ארוחה גדולה וטעימה.

בבוקר למחרת קמתי לחדר ריק ונורא שמחתי שיש לי כמה ימים שבהם אני לא צריכה להתארגן בשקט וצריכה לחכות לתור שלי במקלחת.
שמעתי את רון צועק "מתנות!" מחדר המועדון ורצתי גם אני לשם.
באמצע חדר המועדון עמד עץ אשוח גדול. (שלא היה בערב הקודם) הוא היה מקושט בסרטים וכדורים מוזהבים ואדומים ומתחתיו היו מספר בלתי מוגבל של מתנות לילדים שנשארו בהוגוורטס.
היו שם שלוש מתנות בשבילי, כמה בשביל רון, כמה בשביל הארי, חבילה משותפת בשבילי ובשביל רון וכל השאר נועדו לאחרים.
פתחתי את המתנה הגדולה והגבשושית שהיה בה, כמובן, סוודר וורוד עם האות J סרוגה באדום.
"כמה פעמים אני אצטרך להגיד למולי שאני לא אוהבת ורוד?" התלוננתי.
"אולי תגידי לה שאת אוהבת ורוד והיא תסרוג לך בצבע אחר," הציע רון ובחן בדיכאון את הסוודר הסגול שקיבל.
"אני אנסה," אמרתי ביובש. כל שנה קיבלתי סוודר כזה ובכל פעם הוא היה בצבע וורוד מסטיק מזעזע.
"מה יש בקופסה הקטנה?" רון שאל אותי, בזמן שהארי ירד במדרגות. כנראה הערנו אותו עם ההתלהבות שלנו.
"רגע. אני אפתח," השבתי ופתחתי את הקופסה. בפנים נחה לה תמונה עם מסגרת מעץ שבתמונה הופיעו אני וביל כשהוא לימד אותי לרכוב על מטאטא כשהייתי בת 9. הראיתי לרון את התמונה.
"מעניין מתי ביל חוזר לאנגליה," תהיתי.
"אני חושב שבעוד חצי שנה," ענה רון וחזר לבדוק את המתנות שלו.
"מי זה ביל?" שאל הארי בעניין.
סיפרתי לו שביל הוא הבן הבכור במשפחת וויזלי ושהוא תמיד לימד אותי דברים ושאנחנו ממש קרובים. גם הראיתי לו את התמונה ושמתי לב שהוא נאנח באכזבה.
"נו מה אתה קיבלת?" שאלתי את הארי, אחרי שפתחתי את החבילה האחרונה שבה היה משהו מוזר מדמבלדור. סוג של מראה שלא הראתה את ההשתקפות של מי שהסתכל בה.
"קיבלתי מתנות?" הוא נראה מופתע.
"כן. יש שם כמה עם השם שלך," אמרתי והצבעתי על העץ.
הוא הביא כמה חבילות. באחת היה סוודר גם בשביל הארי, (המסכן לא יודע למה הוא נכנס. חשבתי לעצמי. כשמולי ממתחילה לסרוג למישהו סוודרים היא לא מפסיקה בחיים'.) ובחבילה אחרת הייתה גלימה משונה שהייתה בעלת מגע קל של מים ושלושתנו הסתכלנו עליה בבלבול.
"נו. תמדוד אותה כבר," רון ואני דחקנו בו. הוא כרך סביבו את הגלימה ורק הראש שלו נראה.
"לא יכול להיות. חשבתי שהגלימות האלו הן אגדה," אמרתי בהלם.
"גם אני לא מאמין," השיב רון באותו הלם.
"מה קרה לכם?" שאל הארי.
"מה קרה לנו?! מה קרה לך? זה אתה שלא רואים את הגוף שלו," השבתי והוא הביט למטה.
"קול," הוא מלמל והסיר את הגלימה מעליו.
"רון, מה יש בחבילה לשנינו?" שאלתי בעניין.
"לא יודע. בואי נפתח," הוא אמר והרים את החבילה הגדולה אל השולחן. פתחנו אותה ובפנים גילינו מלא ממתקים.
"כדאי שנגמור את זה לפני שהתאומים יגלו על כל זה," אמרתי בחיוך.
"אני בעד! אם אתה רוצה אתה מוזמן לקחת כמה שאתה רוצה, הארי."
וכך שלושתנו התחלנו לאכול את הכול. היה בפנים סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים, המון צפרדעי שוקולד, מקלוני קינמון, מקלות סבא, מסטיקים בטעם לימון והמון המון נחשי גומי.
לבסוף סיכמנו להשאיר קצת מכל דבר לתאומים, כי אחרי הכול, גם להם מגיע קצת. אחר כך טיילנו קצת בטירה, דיברנו עם הגבירה באפור שמעדיפה שיקראו לה בשמה, הלנה, וגם דיברנו עם עוד כמה רוחות.
גם לא שכחנו לעשות מלחמת שלג קטנה(שהפכה לגדולה) מול התאומים. בסופו של היום נגררנו עייפים ורעבים לאולם הגדול.
שאר הימים של החופשה היו כל כך מהנים שאפילו לא שמתי לב שהם עברו. רוב הימים עברו באותה דרך. גם הימים אחרי החופשה עברו להם בלי שהרגשתי. סדר היום שלי תמיד היה קבוע: ארוחת בוקר, 4 שיעורים, ארוחת צהריים, ועוד שני שיעורים ואת אחר הצהריים הייתי ממלאה בדיבור עם הארי רון והרמיוני על כל הדברים שהם גילו.
באחד הימים הלכנו לבקר את האגריד. הוא קיבל ביצת דרקון מאיזה אדם בבר שסחף אותו למשחק קלפים והוא סיפר לנו בטעות ובתמימות איך מרגיעים את הכלב בעל שלושת ראשים שהופתענו לדעת שקוראים לו פלאפי.
הוא דיבר ודיבר ולקח לו כמה זמן לקלוט שהוא נותן לנו מידע. נפרדנו ממנו במהירות ורצנו אל חדר המועדון כי כבר התחיל להחשיך. אבל המזל ממש אכזב אותנו כשפרופסור מקגונגל תפסה אותנו.
"חמישתכם. מחר. ריתוק," היא הודיעה לנו  בקול מקוטע.
"חמשתנו?" שאלה הרמיוני בבהלה.
"אתם ואדון מאלפוי מאחוריכם," היא השיבה ואני והארי הסתובבנו בבת אחת ומאחורינו באמת עמד הפוץ הנפוח הזה ועכשיו גם הרווחנו ריתוק! פשוט יום נפלא!
עברו כמה ימים מאז שהודיעו לנו על הריתוק וחיכינו לפתק שאמור להודיע לנו על קיומו. אחרי השיעור של מקגונגל באמת קיבלנו פתק שהודיע לנו על שעת הריתוק שהיה אמור להתקיים באותו יום בשעה אחת עשרה בלילה.
בשעה שנקבעה הלכנו לאולם הכניסה בחוסר חשק ושם פילץ' חיכה לנו, כולו מאושר מתמיד.
"הנה חבורת עושי הבלגן הצעירים," פיזם פילץ' בקול שמח. "אחרי!"
הוא לקח אותנו אל כיוון הבקתה של האגריד ושם אמר לנו האגריד שאנחנו עומדים להיכנס ליער האסור כדי לגלות מה עומד מאחורי רציחות חדי הקרן. אחר כך הוא חילק אותנו לשתי קבוצות: הוא הלך עם רון והרמיוני ואני והארי היינו צרכים לסבול את מאלפוי, שדרש לקחת את פנג, שיחסית לכלב הוא די פחדן.
"חכו עד שאבא שלי ישמע על זה, לתת לתלמידים להיכנס ליער האסור," התלונן מאלפוי כשנכנסנו אל עומק היער.
"נו. תסתום כבר זה. לא כזה נורא ועוד לא ראינו כלום חוץ מעצים," אמרתי לו.
המשכנו ללכת עוד כמה מטרים ופתאום ראינו מישהו מכוסה בגלימה שחורה עם ברדס, רוכן מעל חד קרן שמאחוריו נגרר שביל כסוף של דם חד קרן, שהעיד שאותו אדם גרר את היצור המסכן. שלושתנו נתקפנו הלם ונעמדנו במקום. אני הייתי הראשונה שחשבה לזוז והתחלתי לסגת אחורנית. וכמובן. חוסר מזלי החליט לעזור לי עכשיו ודרכתי על ענף יבש. הוא התפצח תחת רגליי ובאותו רגע הדמות הסתובבה. פניה ושפתיה נוטפות דם כסוף. מאחוריי שמעתי את מאלפוי בורח יחד עם פנג. אני והארי רק עמדנו בלי לזוז. הדמות התקרבה לכיוונינו ונראתה כאילו ריחפה מעל פני הקרקע. לפתע הרגשתי כאב חזק מאוד מעל לגבה הימנית. הכאב היה כל כך חזק שאיבדתי תחושה ברגליים ונפלתי אל הקרקע. שמתי לב בזווית העין שגם הארי נפל. שנייה אחר כך איבדתי את הראייה. שמעתי את הגלימה נשרכת על רחבת העלים היבשים ומתקרבת אלינו אבל קול פרסות מהכיוון השני תפס את תשומת ליבי. ברגע אחד הכאב והעיוורון נעלמו.
הארי קם מהקרקע ואחר כך עזר לי לקום.
"מה זה היה?" שאלתי בהתנשפות.
"יצור אפל מאוד," ענה מישהו מאחורי. הסתובבתי לגלות מי זה. זה היה קנטאור. היו לו עיניים כחולות מדהימות ושיער לבן צח כשלג שגלש אל כתפיו. גוף הסוס שלו היה בכצבע צהוב עם כתמים. זיהיתי מיד שהוא זה שהיה אחראי לקול הפרסות.
"הארי, גם אתה הרגשת את הכאב הזה?" שאלתי אותו. הוא הנהן. באותו רגע הצטרפו אלינו גם האגריד, הרמיוני, רון ומאלפוי.
"אני חושב שזה הזמן לצאת מהיער" אמר האגריד והוביל אותנו אל הטירה הגדולה.
אחרי שנפרדנו מהאגריד הלכנו לישון מיד. היינו עייפים מכדי לדבר על מה שקרה ביער.
הימים שאחרי המקרה עברו במהרה ובאף יום לא הצלנו לגלות מה היה מתחת לגלימה. אבל הגענו למסקנה אחרת: סנייפ. הוא רוצה להגיע לאבן החכמים כדי לתת אותה לוולדמורט.
באחד הימים ישבנו בחדר המועדון ודיברנו על משחק הקווידיץ' האחרון.
"אנחנו חייבים לספר לדמבלדור," אמרתי בלי קשר.
"לספר מה?" שאל רון בטיפשות.
"לספר לו על אתם יודעים מה. אי אפשר לדעת מתי סנייפ יפרוץ את המחסומים," לחשתי את החלק האחרון.
"איך לא חשבנו על זה קודם! בואו, חייבים לעשות את זה כמה שיותר מהר," אמרה הרמיוני ומשכה אותנו למשרד של מקגונגל.
"פרופסור!" קרא הארי ורצנו אליה "פרופסור, אנחנו חייבים לדבר עם פרופסור דמבלדור," המשיך בהתנשפות.
"פרופסור דמבלדור נסע בדחיפות למשרד הקסמים . אני בטוחה שבקשר למה שאתם רוצים לדבר איתו תוכלו להתייעץ גם איתי," השיבה לו הפרופסור.
"בקשר לאבן החכמים. אנחנו חושבים שמישהו מנסה לגנוב אותה," אמר הארי ללא מחשבה והשמיט את סנייפ מהמשפט.
"אני לא יודעת איך אתם יודעים עליה אבל האבן בטוחה ושומרים עליה מספר מחסומים קשים מאוד לפריצה. עכשיו, אני מבקשת שתחזרו לעיסוקיכם ותשכחו מהאבן," היא אמרה בקשיחות.יצאנו מהכיתה.
"הוא יגנוב אותה הלילה," הכריזה הרמיוני בביטחון.
"אנחנו חייבים להגיע לשם לפניו," אמר הארי.
"השתגעתם?! אנחנו לא יכולים ללכת לשם!" אמרתי
"אנחנו הולכים לשם ועוד איך," אמר הארי בעיקשות."הלילה."
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה," נאנחתי וחזרנו למועדון.