הפעם השלוש מאות חמישים ושמונה

מוקדש ללי פופ... אחותך עדיין צוחקת?

_____________________

מקנייר ונוט החזיקו את לילי כל כך חזק שהיא לא הצליחה לזוז. להפתעתה הם הצליחו לחמוק מהוגוורטס בקלות ולהתעתק לאחוזת מאלפוי.

רק כשהם עברו את השער המעוטר של האחוזה היא הבינה באיזה צרות היא  נמצאת.

"מה אתן מתכוונים לעשות בי?" היא שאלה, שומרת על קול יציב פחות או יותר.

"זה נתון להחלטתו של אדון האופל," אמרה קלי בחיוך אכזרי. "תמיד יש סיכוי שהוא יהרוג אותך רק בשביל להראות שהוגוורטס הוא לא מקום מוגן."

"או שהוא יבקש מדמבלדור להסגיר את עצמו בתמורה לך," אמר נוט. "ואז יהרוג אותך."

נוט ומקנייר התחילו לצחקק כמו מטומטמים.

"תסתמו," צווחה קלי.

מקנייר ונוט השתתקו והבעת כעס עלתה על פניהם.

"את לא הבוסית שלנו," אמר מקנייר.

"אני בהחלט הבוסית שלכם," אמרה קלי. "אני המפקדת של המשימה."

"זה לא נותן לך סמכות עלינו," אמר נוט.

קלי ונוט התחילו להתווכח ולילי ניסה לחשוב על דרכי פעולה.

ידיה, שהיו קשורות מאחורי גבה התחילו לכאוב.

נוט, מקנייר וקלי הובילו את לילי אל תוך המרתף של משפחת מאלפוי, שהיה טחוב, אפל ומסריח, והשאירו אותה שם.

לא הייתה לה שום דרך לברוח. היא התיישבה על אחד הדרגשים שיצאו מהקיר והשעינה את ראשה לאחור.

מישהו בטוח יבוא מתישהו, היא חשבה לעצמה. כלומר, הם לא יכולים פשוט להשאיר אותי כאן!

הלילה התארך ולילי הרגישה שעיניה נעצמות.

היא התעוררה לקול צעדים יורדים במדרגות.

"כן אדון האופל. הבאנו אותה למרתף. גריפינדורית," היא שמעה את קולה המתחנף של קלי מבעד לדלת, שנפתחה בצליל חריקה צורם.

לילי הביטה ישירות אל הדלת ונרתעה לאחור.

לורד וולדמורט, בכבודו ובעצמו, עמד שם.

היא נעמדה בזקיפות, שחיפתה על הרתיעה הראשונית.

"למה הבאתם אותי לכאן?"

"ישירה, אני רואה," אמר אדון האופל.

הוא סקר אותה בעיניו האדומות, כשעל שפתיו חיוך מלגלג.

"למה אני כאן?" שאלה לילי בתקיפות.

"זה לא עניינך," סיננה קלי. "את השבויה שלנו."

וולדמורט הסתובב ונעץ בה מבט קר. "לא ביקשתי את עזרתך, ג'ונסון."

"סליחה, אדוני."

"צאי מהחדר," אמר וולדמורט. "השאירי אותנו לבד."

קלי יצאה, וסגרה אחריה את הדלת.

"אני רואה שאת בחורה אמיצה," אמר וולדמורט. "אומץ הוא לא התכונה המועדפת על הנחש, ועם זאת, אפשר לראות שאת בחורה חכמה. ולכן החלטתי להעניק לך הזדמנות."

אדון האופל רכן קדימה ולילי הרגישה את הד נשימתו הקרה מרחף על פניה.

"אני מוכן לתת לך להצטרף אל שורותינו," וולדמורט ביטא את המילים האחרונות כאילו הוא מציע לה דבר שלא יסולא בפז במחיר מציאה.

"להצטרף לאוכלי המוות?" לילי גיחכה בבוז. "על גופתי המתה!"

לורד וולדמורט הרים יד חיוורת ונגע בלחייה של לילי. "כל כך צעירה, כל כך טיפשה. כרגע הבאת עליך את מותך."

לילי הצטמררה ממגעו הקפוא, אבל שמרה על הבעת פנים מזלזלת ועל גב זקוף.

"אני מעדיפה למות מאשר לעבוד בשירותך," אמרה לילי בתקיפות.

לורד וולדמורט קם. "כמה ימים בכלא ישנו את דעתך. אני אורה להעביר אותך למקום בו תוכלי לראות את החופש, אבל לא לגעת בו. את עוד תחזרי בך לילי אוונס."

לילי לא השיבה, ולורד וולדמורט יצאה מהחדר.

עוד באותו יום היא הועברה לאחד החדרים הגדולים באחוזת מאלפוי, שרוקן מרהיטים ונשאר חשוף וקר.

על כל הקיר המזרחי השתרע חלון ענקי שחשף חצר רחבת ידיים ומעברה לה - החופש.

החלון היה סגור באמצעי קסם, והדלת הייתה נעולה.

לילי הייתה לכודה, וכפי שאמר וולדמורט, החופש נראה במרחק נגיעה, אבל היה רחוק ממנה.

הלילה ירד אחרי יום מתיש שבו הסתובבה לילי חסרת מנוחה, משפשפת את ידיה על מנת להתחמם.

העובדה שלבשה כותנת לילה קצרה לא הקלה עליה.

לורד וולדמורט נכנס לחדר כמה פעמים במהלך היום, והמשיך להציע לה להצטרף לשורותיו בעזרת מילות חנופה שלא השפיעו על לילי בכלל.

כשעלה השחר שוב, במפגן מרהיב של אדום וכתום, הייתה לילי מותשת אחרי לילה מלא סיוטים. היא הרגישה שכל כוחה נסחט ממנה.

ובדיוק אז היא ראתה את האייל שהביט בה מתוך החצר.

_______________

יצא קצר, אבל היי, יש לימודים באמצע.

מקווה שאהבתם.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא