לילי וג'יימס שנה שישית

וויתור זכיות וכל זה

תקופה:קונדסאים

נקודת מבט:לילי

רעה במתומן

אני שונאת אנשים שאומרים שהחיים שלהם מסריחים, אבל שלי באמת כאלה.

אני מרחמת באמת ובתמים אל האויבת שלי, בקושי יצא לי לדבר עם חברות, אני בקושי עומדת בלחץ של ש.ב, חברות שלי מנסות לתחקר אותי בכל הזדמנות וביום שישי יש לי דייט עם פוץ כנראה לשעבר.

שיט! היום יום חמישי! מחר יום שישי! מחר יש לי דייט עם ג'יימס! למה אני אף פעם לא שמה לב לזמן?!

כל היום היה רגיל חוץ מצמח פסיכי שניסה לרצוח אותנו. עכשיו השעה האחרונה. בלק התקרב אליי. מה האידיוט רוצה?

"נו נו נו אוונס, את לוקחת לי את קרניים מחר?" שאל האדיוט בטון די ילדותי.

"אממ, אני מניחה שכן" אמרתי לאחר שהרהרתי בדברים במשך כמה שניות. "את יודעת שאת מואשמת בגזילת קרניים, נכון?" שאל סירוס ברוב טמטומו.

"החלפת מוח עם ארנבת או מה?" שאלתי אותו.

"עם כלב!" ענה בגאווה.

"רך כף!" השתיק אותו רמוס. "אולי במקום לעסוק בהתרדה תעסוק בקדרה שלך? אני חושב ששיקוי שלך מתחיל לזוז!"

קרא רמוס בבהלה. "אהה!" אמר מוח כלב בגאווה. "קוראים לו רך-כף שתיים." אמר וניפח את חזהו.

"רך כף סתום" מלמל ג'יימס בזמן שניסה להבין מה עשה לא נכון. באותו הרגע התחשק לי לשפוף על סיריוס את תוכן הקדרה של ג'יימס. הוא לא ידוע בתור גאון בשיקויים.

נו באמת, הוא אדיוט או שהוא עושה את עצמו?! הוא לא הוסיף שורשי ולריאן! (הערת המחברת:יש מרכיב כזה. הנסיך חצוי הדם עמוד 174 שורה 12.) "ג'יימס! תוסיף שורש ולריאן! לפני שסלוגהרן יבוא לבדוק את השיקויים! מהר!" סיננתי לג'יימס.

"ידעתי ששככתי משהו!" הוא אמר, בטח ששככת משהו! את המרכיב העיקרי! השיקוי שלו שינה צבע מצהוב חולני למשהו קצת זהוב.

זה די קרוב לצבע שצריך להיות... זה היה שיעור די בסדר יחסית לשיעור יחד עם הסלית'רנים.

יש! סלוגהרן שיחרר אותנו סוף סוף!

אמל'ה! סוובר-מאוס מתקרב אליי! "ג'יימס, תוכל לעזור לי לאסוף את הספרים?" שאלתי בניסיון להרחיק את סוור-מאוס ולגרום לו לקנא.

אני רעה במתומן. ריבוע זה כבר לא מספיק. סוור-מאוס הסתכל עלינו והלך.

תודה רבה! לא בא לי להיות עם הדפוק הזה. 

אני עדיין לא סלחתי לו אל זה שהוא קרה לי בוצדמית, כמר הייתי רגילה שקוראים לי ככה אבל לא הוא! יש לי דברים יותר חשובים לעשות בחיים מאשר לדבר עם פסיכי מטונף.

"לילי, את מאוד חיוורת, את בסדר?" אשל בדאגה. תמיד שאני חושבת אל דברים כאלה אני מחווירה מאוד. "כן לגמרי. אני פשוט לחותה מהמבחנים."

אני וג'יימס הלכנו ביחד לחדר המועדון. "יש לך משחק קווידיץ ביום ראשון, לא?" שאלתי ברוב טמטומי. "כן, נגד האפלפף." ענה בשקט.

נשארנו עם אותו השקט הנעים. "איזה קטע שלקחנו השנה אותם מקצועות, אהה?" שאלתי. ג'יימס הסמיק ונראה כמו עגבנייה.

עצרתי והבטטי בו בחיוך. הבנתי את העניין...

"אממ, אני, זה לא... רק... אני... אממ..." ככה הוא המשיך להאדים יותר ולמלמל מהר יותר. התקרבתי אליו ולחשתי לו באוזן "זה ממש מתוק." נתתי לו נשיקה אל הלחי והתקדמתי לכיוון לחדר המועדון.

ג'יימס רץ אחריי. המשכנו לדבר עד שהגענו לאישה השמנה. "קאפוט דרקוניס" אמרתי במהירות.

איך שנכנסנו סיסי התקדמה אלינו במהירות "נו פוטר, לא חשבתי שאתה תגיע לשפל שכזה, גזר בוצדמית! ממש מציאה!" אמרה פוצית בשחצנות.

לפני שג'יימס פתח את הפה שלו כבר הספקתי לדבר "מקלאגן, זוזי בבקשה. לנו בניגוד אלייך יש חיים שלא מבוססים על הצקות לאחרים. אז בבקשה תני לנו ללכת. חוץ מזה, אני אלך לדווח עלייך לפרופסור מגונגול. אני מצטערת, נגמרה לי הסבלנות להזהיר אותך. בוא ג'יימס."

אמרתי ותפסתי בידו של ג'יימס המבולבל לכיוון הספה לידה ישבו שאר הקונדסאים.

"אוונס, אל מה דיברת עם מקלאגן? מה קרה שם?"שאל סיריוס מיד.

הוא לא יכול לסבול את המחשבה שהוא לא ידע את כל מה שקורה, אהה?

"אם הייתה צריך לדעת, הייתה יודע!" סיכמתי בהחלטיות. "קרניים, היא לא מספרת לי! תספר לי אתה!" אמר סירוס בקול בכייני לג'יימס. "סיסי באה להציק, אז לילי סתמה לה את הפה. בוא נגיד ככה, נראה לי שבזמן הקרוב היא לא תציק לנו." תיקצר ג'יימס.

סיריוס הביט בי כלא מאמין. "אוונס? ממתי את מחזירה? וזריקת אפונים זה לא נחשב." ציין.

"רך-כף אולי תסתום קצת את הפה? אני מנסה להכין את השיעורים שלי." מלמל רמוס מבלי להרים את ראשו מערמות הספרים. סיריוס הזעיף פנים ושקע עוד יותר בספה."נו באמת, מתי תתגבר בלק?" שאלתי. "למה לי?" שאל בסתמיות. "למה מי אתה? פיטר פן?" שאלתי וברוב טמטומי שככתי שהם לא יודעים מה זה 'פיטר פן'. "פיטר? מה הוא קשור?" שאל ג'יימס בחוסר הבנה. "זה סרט ילדים מוגלגי." הסברתי. לפחות הם יודעים מה זה סרט!

סיסי נואצת בי מבטים. אני לא מומחית בפירוש שפת גוף ומבטים אבל זה נראה ממש כמו מבט 'איך אני יהרוג אותך בדרך הכי כואבת?'.

אני זזה בחוסר נחת על הספה. "ליל? את בטוחה שאת בסדר? את שוב מאוד חיוורת! זהו אני לוקח אותך למרפאה!" אמר ג'יימס בהחלטיות. הוא תפס את הזרוע שלי והקים אותי.

וואו הוא חזק. אולי זה קשור לעובדה שאני מאוד דקה. רק כשיצאנו מחדר המועדון הוא התחיל לתחקר.

"ליל! את כל הזמן נהיית לבנה כמו סיד! משהו לא בסדר..." אמר בדאגה.

"אני לא ילדה בת חמש! אני יודעת להסתדר לבד, תודה אל הדאגה אבל באמת אני בסדר!" אמרתי.

"לילי אני דואג לך! באמת. את צריכה ללכת למאדם פומפרי." אמר ברכות.

פשוט התפרקתי שם, התחלתי לבכות וג'יימס חיבק אותי.הרגשתי קצת יותר טוב אבל לא בהרבה.

כל כך קשה לי, נמאס לי כל כך. אני חושבת שעמדנו במסדרון חצי שעה בערך.

מסכן, הרטבתי לו את הגלימה לגמרי. "

ליל, את בסדר?" שאל ברכות. "כן, תודה" אמרתי בעודי מנגבת את הדמעות מפני.

הוא התקרב אלי, הוא חיבק אותי שוב. חיבקתי חזרה. זה הרגיש כל כך נכון.

"את בטוחה שאת לא צריכה ללכת למדאם פומפרי?" שאל. לא עניתי. היה לי די קר למרות שעכשיו מאוד חם. "ג'יימס, אני לא מרגישה כל כך טוב." אמרתי.

"את קצת חמה. אבל זה לא נורא לכי לישון ומחר תרגישי יותר טוב, בסדר?" רק הנהנתי. עליתי למעלה.

אני כל כך עייפה. אני מקווה שמחר אני יהיה בסדר, אחרת הדייט מבוטל.

תגיבו!!!

ופליז, בקשה קטנה: תגיבו אל שאר הפאנפיקים שלי! (כל השאר פיקצרים) קוראים להם: מחשבות של אמא (פיקצר), אלאסטור (עין הזעם) מודי והעיניים הירוקות 

הפרק הקודם		הפרק הבא