לא יכול בלעדיה

תודה רבה על כל התגובות! אני אשמח לתגובות גם הפעם =]
תהנו.

פרק 6 - מראה, מראה שעל הקיר 

אנגליה, טירת "חוד הזהב", שנת ההיפוגריף

"אז מה אתה אומר?" שאל הקוסם את אורברוס מרלין.

מרלין נאנח בעייפות. השעה הייתה חמש בבוקר, והוא הוער משנתו על די גרבר, גמד הבית הראשי בטירה, כדי לדון עם איזה קוסם זקן על המצאתו החדשה. "אני אומר שאני מוכן לתת לזה ניסיון. נוכל להציב את המצאה שלך בחדר שבקומה השביעית."

הקוסם הזקן רעד בהתרגשות. "תודה רבה לך, אתה לא תצטער על זה."

מרלין חייך בחום והוביל את הזקן ואת המצאתו הגדולה, שהייתה ברגע זה חשופה לעיני כול, אל הקומה השביעית שבטירה. הוא פתח את החדר היחיד שהיה באותה קומה והורה לזקן להציב את ההמצאה. אני מאוד מקווה שאני לא אצטער על זה, חשב ונעל את הדלת. 

――――

ג'יימס קם בבהלה,  כשזיעה קרה ודביקה עוטפת אותו, וליבו הולם במהירות. אוונס ומאר. מתחתנים, והוא השושבין. הוא הסתכל בבהלה מסביבו וראה שהוא נמצא בחדרו, כשכולם ישנים, ובחוץ השמש החלה לזרוח, מתכוננת ליום חדש ומלא הפתעות. זה היה חלום. רק חלום. הוא נשף בהקלה. הוא שמע פעם, מאיזה קוסם מטורלל, שחלומות הן הדרך של התת מודע לספר לנו דברים, לגלות את משאלת ליבך האמיתית, הדבר שבו תחפוץ יותר מכול. ג'יימס נחר בזלזול. כן, אני מת שאוונס תתחתן איתו. עכשיו אני רגוע, גיליתי את מה ליבי חפץ בו יותר מכול! הוא נכנס להתקלח, שוטף ממצחו את הזיעה הדביקה. המים הרגיעו אותו ועזרו לו לשטוף ביחד איתם את החלום הרע. הוא יצא והתלבש בזריזות. על מיטתו נחה מפת הקונדסאים המתוקנת. כל אתמול בלילה, כשעוד היה ער, הסתכל במפת הקונדסאים בחרדה. למזלו, הוא ראה שאוונס ומאר לא נפגשים בסודיות, אלא כל אחד ישן במיטתו שלו. כשנרדם כנראה שכח לסגור את המפה. הוא הרים את הקלף, מתכוון לסגור אותו, כשראה משהו שהסיח את תשומת ליבו. בחדר שבקומה השביעית, החדר היחיד שבקומה, היו כתובים שני שמות. אורברוס סניליוס מרלין, שם שהכיר, ושם אחר, חדש ולא מזוהה. ינפתא ספקצ'רם ויס. הוא גם שם לב, שמרלין והזר יוצאים מהחדר ופונים אל כיוון האולם. הוא סגר את הקלף, והתכוון ללכת לבדוק מה יש בקומה השביעית שסיקרן אותו כל כך, כששמע קול מדבר אליו.

"הי, פוטר. מה אתה עושה?" שאל ג'ון פיקטיס, שהרגע קם משינה. הוא היה נער גבוה ובלונדיני, בעל עיניים אפורות משתנות.

לעזאזל, נתפסתי. "יורד לארוחת בוקר. רוצה לבוא?"

"כן, בטח. חכה לי." הוא אמר, ומיהר להתלבש. השניים ירדו בזריזות אל האולם, כדי לאכול ארוחת בוקר. במהרה הגיעו גם השאר. סאלזר, שלא נראה במיטבו, והיה נראה כמי שהוכרח לבוא לארוחה, ובכללי היה נראה רע. אך כשדיבר, ואיחל להם "בוקר טוב" בצורה עליזה כל כך, ואפילו חייך, ג'יימס שכח את ספקותיו. אפילו הבנות הגיעו. לואיז חייכה חיוך מתוק ומתפנק, ונתנה לג'יימס נשיקה רטובה על השפתיים, שרק הבהירה לו שהוא לא מרגיש כלום. לילי והלגה הגיעו גם הן, ולילי התיישבה במקומה, שמחה מהרגיל. היא זמזמה לעצמה שיר מוכר, מרוצה מהחיים.

"אוונס, את מוכנה להפסיק עם זה?!"

"עם מה?" שאלה בתמימות.

"עם הזמזום הזה. זה מוציא אותי מדעתי."

"תתמודד." היא אמרה, וזמזמה אפילו יותר חזק את השיר.

ג'יימס זעף. "אוונס! תפסיקי עם זה עכשיו או שאני – "

"או שמה?" אמר אמט מאר, שבדיוק הגיע. הוא נשיק את לילי לברכת בוקר טוב, והיא זרחה.

"מאר, אל תתערב." סינן ג'יימס. אגרופיו היו קפוצים. הוא התאמץ מאוד להירגע ולשמור על נימה רגועה.

"לא, אתה תפסיק להציק לחברה שלי, פוטר, אחרת יהיה לך עסק איתי. אני מספיק מובן?" ירק אמט לעברו.

"אל תאיים עלי. אני לא עוד אחד מהטיפשים העלובים שבאמת פוחדים ממך!"

"זה לא נראה ככה."

"אמט, מספיק. תירגעו שניכם." התחננה לילי. ג'יימס רתח ועזב את ארוחת הבוקר בכעס. הוא התפוצץ מבפנים. חברה שלו. היא חברה שלו! הוא מכיר אותה שתי דקות, והיא חברה שלו. מה לא בסדר עם העולם הזה?! הוא צעד בכעס אל עבר השיעור הראשון שהיה לו להיום, שיקויים, כששמע קולות. הוא הסתתר במהירות בגומחה שבקיר, כשרוונה ריינבקלו וגודריק גריפינדור צצו. הם החזיקו ידיים.

"עוד כמה זמן?" שאלה אותו רוונה בתקווה. היא נראתה מסוחררת במקצת.

"מחרתיים, רוונה. את יודעת שאת לא יכולה לבוא איתי." אמר בעצב.

"אני באה וזהו זה." אמרה בקשיחות.

גודריק הסתכל עליה במבט מאיים. "רוונה, אני לא מוכן שאת תבואי איתי. את לא באה, וזה סופי. מה עם תפגעי? אני לא אוכל לשאת את המחשבה הזו." הוא אמר את החלק האחרון ברוך. רוונה התקרבה אליו, קוברת את עצמה בתוך חיבוקו של גודריק. "אני אוהבת אותך, גודריק גריפינדור, ושלא תשכח את זה אף פעם." אמרה.

עיניו החומות נצצו באהבה. "אני אוהב אותך, רוונה, ובדיוק בגלל זה אני לא מוכן שתבואי איתי. זה מסוכן מידי." אמר, ונישק אותה בראשה.

"תיזהר." היא לחשה.

"תיזהרי גם את, בתוכנית שאת מתכננת לעשות." אמר בדאגה. "מתי את מתכוונת להוציא אותה לפועל?" הוסיף.

"בעוד שלושה ימים. אני ארצה שתהיה נוכח שם." אמרה. הוא הנהן בהבנה. זיכרון הופיע ברוונה. "מה עם סאלזר?" היא שאלה באיימה.  

"אל דאגה, הוא לא יודע. הוא רק חושד. אף אחד לא יודע, רוונה. בינתיים, עד שנברר מה קורה, אני ארצה שנשאיר את זה ככה." הוא אמר. זה היה הדבר הקשה ביותר שהיה צריך לומר כל חייו, אבל הוא ידע שזה יהיה מסוכן מידי אם המצב יהיה אחר, והוא לא היה מוכן לסכן את רוונה. רוונה הנהנה בהבנה. היא ניסתה להחזיק בכול כוחה דמעה שאיימה לצאת, אבל זה היה חזק ממנה. "הי, רק עוד כמה ימים, את שומעת? אחרי התוכנית שלך, ואחרי שהבעיה שלי תחלוף, כולם ידעו שאנחנו יחד." הוא אמר ברוך. הוא הצמיד אותה קרוב אליו ונישק אותה באהבה. כשהתרחקו, עזבה רוונה את ידו של גודריק בלית ברירה, והם צעדו אל כיוון האולם הגדול, כאילו דבר לא קרה עכשיו. בעיני ג'יימס, שיצא מהגומחה רק אחרי שבדק טוב, טוב שהם הלכו, הכול קרה עכשיו.   

――――

ג'יימס שיחזר את השיחה שהרגע שמע במקרה, כל הדרך אל כיתת השיקויים, מפחד שישכח מילה כלשהי שנאמרה. הוא מצא את לילי יושבת ליד מי אם לא, אמט מאר, בכיתה שהחלה להתמלא בידי תלמידי השנה השביעית. "אוונס, אני צריך לדבר איתך. זה דחוף." אמט הסתכל עליו בספק ובזלזול, ג'יימס התעלם. "אני יכול לדבר איתך רגע?" שאל שוב, בלחץ מסוים. לילי קמה מהכיסא והיא וג'יימס יצאו מכיתת השיקויים.  

"מה היה כל כך דחוף?" שאלה בסקרנות.

ג'יימס שאף אוויר עמוקות לפני שענה. "אני שמעתי עכשיו את רוונה וגודריק מדברים. מסתבר, שהם זוג. הם ביחד. הם דיברו על איזו בעיה שיש לגודריק ושהיא תקרה מחרתיים, ועל התוכנית של רוונה שהיא מתכננת שתקרה בעוד שלושה ימים. רוונה שאלה את גודריק 'מה עם סאלזר', וגודריק ענה לה שאין מה לדאוג, ושאף אחד לא יודע שהם ביחד. את מבינה? הם ביחד, זוג. סאלזר חושד בזה, והם זוממים משהו. גודריק גם פחד שרוונה תבוא איתו, אני לא יודע לאן, או מה הבעיה שלו, ובטח שלא מה התוכנית של רוונה. אם חשדנו בסאלזר, עכשיו גם הם חשודים." אמר ברצינות.  

ללילי לקח כמה דקות טובות לעכל את מה שהרגע שמעה, ולענות. "וואו. זו הפתעה. טוב, אנחנו נהיה חייבים לברר מה הם זוממים." אמרה.

"אה, יש עוד משהו. " התחיל ג'יימס.

עוד משהו? אוי, זה לא יכול להיות טוב.

"בהתחלה לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות, אבל אני כבר לא בטוח שזה כל כך שולי. בבוקר, בחמש לפנות בוקר בערך, הסתכלתי במפת הקונדסאים. מרלין וקוסם בשם ינפתא ספקצ'רם ויס היו בקומה השביעית. הם היו בחדר היחיד שיש שם, ויצאו מהר. אני לא יודע מזה, אבל אני חושב שכדאי שנלך לבדוק."

"עכשיו?" שאלה לילי. "יש שיעור שיקויים. אנחנו לא יכולים פשוט להבריז!" דקלמה.

"אוונס, אוונס, אוונס. זה בטח יום המזל שלך. חוקים נועדו כדי להפר אותם, במוקדם או במאוחר הם יופרו. אז את באה או לא?" שאל בשובבות.

לילי היססה מעט, אבל הסקרנות גברה עליה. בנוסף, יש לנו משימה לבצע, חשבה ברצינות. ג'יימס הוציא את המפה כדי שתכוון אותם לאן ללכת, הרי הם לא מכירים את הטירה בשלמותה. לילי וג'יימס רכנו מעל המפה כדי לראות לאן ללכת, כשקול מוכר ונעים הפריע להם. "מה אתם עושים?" שאל הארי ג'ונס. הוא הגיח מאחד המסדרונות הרבים שהיו בטירה.

"אה, שום דבר מיוחד." אמר ג'יימס. הוא לחש "תם ונשלם הקונדס" ומיהר להכניס את הקלף לתיקו. "שלום, ילדון." הוסיף בחום.

"ג'יימס, תגיד אתה, אתה נראה כמו אחד שמבין בקווידיץ'." לילי צחקה. מי אם לא ג'יימס פוטר המהולל יבין בקווידיץ'? ג'יימס הסתכל עליה והעביר יד בשערו במבוכה. "כן, אפשר לומר שאני קצת מבין בזה."

"יופי. נכון שאתה לא חייב להצליח בפעם הראשונה בתור מחפש, וזה לא נורא אם לא תפסת את הסניץ' כבר בפעם הראשונה?" שאל הארי בתקווה.

ג'יימס התכופף אל הילד, מדבר איתו בגובה העיניים. "מי אמר דבר כזה, הארי?" הוא שאל.

"כלום, אני רק שאלתי שאלה היפותטית." התחמק הילד. הוא השפיל את מבטו ובהה ברצפה, שלפתע נראתה מאוד מעניינת. ג'יימס הרים גבה בספק, והחזיר את מבטו של הארי אליו.   

"לא, מה פתאום. לי לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לתפוס את הסניץ'. זה דורש אימון." אמר בכנות. "אתה יודע מה? הארי ג'ונס, אתה עומד מול מאמן הקווידיץ' החדש שלך." אמר ג'יימס, מחייך חיוך רחב.

"באמת? תודה, תודה! אני חשבתי שהילדים ימשיכו לצחוק עלי." צהל הילד בשמחה. ג'יימס פרע את שערו של הילד, בשובבות.

"אני לא אתן להם לעשות דבר כזה. טוב ילדון, אנחנו חייבים ללכת. אני אדבר איתך לגבי האימון הראשון שלך." אמר ג'יימס.

"לאן אתם הולכים?" שאל הארי בסקרנות.

"אה, לשום מקום מיוחד." אמרה לילי.

"אז אני יכול לבוא איתכם?" שאל הילד בתקווה. ג'יימס הסתכל על לילי והיא שלחה לו מבט חסר אונים.

ג'יימס נאנח. "אתה תשמור על זה בסוד?" שאל.

הארי הנהן נמרצות, והשלושה החלו ללכת לכיוון הקומה השביעית שבטירה.

――――

הם פסעו ביחד אל הקומה השביעית ונעמדו מול החדר היחיד שהיה בה. ג'יימס ניסה לפתוח אותה, אך היא הייתה נעולה. "אלוהומורה." לחש. קליק קטן נשמע, והדלת נפתחה. הם נכנסו אל תוך החדר וג'יימס, לילי והארי עמדו מול מראה גדולה, שניצבה על רגלי אריה מלאכותיות. ג'יימס הסתכל על המראה במבוכה. "זה לא נראה כל כך חשוד." אמר.

"אתה חושב?! בגללך ובגלל המראה המטופשת שלך הברזתי משיעור, פוטר!" זעפה לילי. בעוד שהם מתחילים לריב, משלימים פערים כי כבר "זמן רב כל כך" לא הציקו אחד לשני, יומיים שנראו כמו נצח ליתר דיוק, הארי בחן את המראה בהתלהבות. הוא ראה את עצמו עם מדי הקווידיץ' שלו, מחזיק גביע ניצחון, ומסביבו כל הקבוצה מריעה לו. "וואו." לחש.

"אני לא שלך, פוטר! אין לך זכות להגיד לי מה לעשות!" אמרה לילי בכעס.

"אם היית שלי, הייתי שם לך רעל במיץ הדלעת!" סינן ג'יימס.

"אל תדאג. אם הייתי שלך, הייתי שותה את זה!" הם נקבו אחד בשני מבטים רצחניים.

"אני חושב שכדאי שתראו את זה." אמר הארי, מהופנט מהמראה הקסומה. הם עצרו, רושפים ואדומים מכעס, רותחים ממש, ופנו להביט בהארי שהיה נראה חולמני מאוד. "זו לא מראה רגילה. היא קסומה." אמר בהתלהבות.

מראה קסומה?! הייתי צריכה לנחש.

"מה אתה רואה?" שאל ג'יימס.

"את עצמי, אלוף בקווידיץ'!" אמר הארי. לילי הסתכלה עליהם בסקרנות. ג'יימס מיהר להביט במראה. הוא מצמץ כמה פעמים, הטה את ראשו הצידה, ואז לצד השני והרים גבה בבלבול. מה זה אמור להיות? חשב בבלבול. אני אמור להסיק מזה משהו, חוץ מזה שמי שבנה את המראה הזו בעל חוש  מעוות במיוחד של הומור? הוא התבונן במראה בספק, שעשוע ועכשיו גם במבוכה. מהמראה הסתכלה עליו גרסה מבוגרת במעט של עצמו, מחובק למרבה הפלא, עם לילי. והדבר המוזר ביותר שהיה בתמונה, זה שהדמויות בה נראו מחייכות, מאושרות כמעט.   

"מה אתה רואה?" שאל הארי. לילי חיכתה לתשובה בסקרנות.

"הו, שו.. שום דבר. כ.. כמוך." גמגם במבוכה. היא העביר יד בשערו, סימן שהיה נבוך, דבר שלילי הבינה היטב, והרימה את גבה בסקרנות.

"טוב, סיימנו עם המראה המוזרה הזו? אפשר ללכת לשיעור שינוי צורה, כדי שאני לא אפספס עוד אחד היום?" שלה לילי.

"את לא רוצה גם להסתכל?" שאל ג'יימס בהפתעה.

"אה, לא. המראה הזו לא כל כך מעניינת אותי. לפחות משהו אחד ירד מרשימת החשודים."

ג'יימס משך בכתפיו והשלושה יצאו מהחדר, מקפידים לנעול אותו. הם ירדו במהרה, נפרדו מהארי, והלכו אל השיעור הבא.  שאר היום עבר במהירות, ללא תקלות מיוחדות, חוץ מאוונס ומאר שהסתובבו כל הזמן ביחד, דבר שבהחלט העלה לג'יימס את העצבים, וחוץ מערמות בלתי ניתנות להכחשה של שיעורי בית, אבל חוץ מזה, הכול היה רגיל.

בינתיים.

――――

למחרת בבוקר ג'יימס קם בהרגשה משונה. הוא היה עליז יותר ושמח יותר מהרגיל, והבטן שלו פרפרה, בלי שום סיבה שנראתה לעין. הוא החליט להתעלם, ושזו בטח רק תחושת בטן מוזרה מהעוף של ארוחת הערב אתמול. לך תדע איפה העוף הזה הסתובב לפני. הוא קם מהמיטה והלך בקופצניות מיותרת אל חדר האמבטיה. הוא התארגן במהירות לא אופיינית לו, וירד אל האולם הגדול, אוכל ארוחת בוקר מוקדמת. לאחר שני טוסטים עם ריבה, חצי קרואסון ושלוק ממיץ דלעת תוסס למדי, לילי הופיעה, זורחת מתמיד, דבר שגרם ללב של ג'יימס להחסיר פעימה, ולבטן לפרפר. הוא הרגיש כמו מעריצה אובססיבית של הפוץ הזה, חתן פרס החיוך המקסים ביותר של העיתון "למכשפה" - גילדרוי לוקהרט. הוא לא הבין מה בשם כל הגובלינים בעולם הזה, בעולם הבא, וגם בזה שאחריו, קורה לו, ולצערו זה רק התגבר כשלילי ישבה לידו. "בוקר טוב, לילי." פלט, ושנייה לאחר מכן קלט מה אמר. הוא קרא ללילי בשמה הפרטי, דבר שלא עשה מעולם. מה לעזאזל קורה לי?! הטוסט עם הריבה שלילי החזיקה באותו הרגע, נפל על הרצפה, והשאיר שם כתם אדמדם ודביק. "מה אמרת?" שאלה בתדהמה.

ג'יימס מיהר לתקן את עצמו. "אמרתי, בוקר טוב, אוונס."

"אני לא חושבת שזה מה שאמרת."

"אולי את מדמיינת, אבל זה בדיוק מה שאמרתי." התעקש. לילי הרימה גבה בספק, אבל לא המשיכה את השיחה. היא המשיכה לאכול בשקט כשג'יימס בוחן אותה מהצד. שער ג'ינג'י לוהט, עיניים ירוקות שגורמות לדשא המטופח ביותר להיראות מלוכלך, ושפתיים אדומות ומזמינות כל כך. הוא לא שלט במה שעשה ובמה שחשב, זה בהחלט היה רגע של חולשה, והסיט שערה שברחה, אל מאחוריה אוזנה של לילי – אל מקומה הראוי. היא מצמצה בהפתעה, תוהה מה הוא עושה בשם כל הגובלינים שעוד קיימים, ותוהה עוד יותר למה זה הרגיש כמו שזה הרגיש. ג'יימס, מתוך קהות חושים מוחלטת, התקרב אל לילי, לא מודע למעשיו. לילי כיווצה את גבותיה בהפתעה, חוששת בדיוק ממה שהולך לקרות בעוד דקה, אבל משהו בה אמר לה להתקרב, ושהמשהו הזה לא יהיה כל כך נורא, אחרי הכול. הוא התקרב אפילו יותר, מצמצם את המרחק ביניהם, כשלילי עדיין מהססת. ג'יימס חפן את פניה של לילי בידיו, עיניה של לילי נעצמו בניגוד לרצונה, ג'יימס התקרב ו -

"היי! הו, אני מפריע?" שאל ג'ון פיקטיס בחיוך שובב. לילי וג'יימס מיהרו להתנתק אחד מהשני במבוכה.  

"ל.. לא. אין פ.. פה שום דבר ש.. שאתה לא יכול ל.. להפריע לו." גמגמה לילי בלחץ. פוטר הרגע כמעט נישק אותי, והדבר המוזר ביותר הוא, שזה היה בלתי ניתן לעצירה! העולם סב על צירו בזמן  שישנתי ואף אחד לא טרח להודיע? פרצה מלחמת עולם שלישית שאני לא מודעת אליה?! או שפשוט הגיע חזון אחרית הימים? מה קרה פה, לעזאזל?!

"טוב, אני לא אפריע לכם, זוג יונים." אמר בהתגרות, לקח פרוסת עוגה ויצא מהאולם. לילי וג'יימס נמנעו מלהשיר מבט אחד לשני, כל המצב היה מביך מידי, מוזר מידי, ובעיקר לא ברור, ועדיף שג'יימס לא יסתכל על עיני האזמרגד הללו, הם מוציאים אותו מדעתו. הם סיימו ארוחת בוקר במהירות, ואין פלא, קשה למלא את הבטן במזון כשהיא מלאה כבר בפרפרים, ויצאו מהאולם בדממה מעיקה. הם פנו אל השיעור הראשון להיום, נמנעים בתוקף להכיר בקיומו של השני. שיעור תולדות הקסם עם הפרופסור גלרק אמד, שהיה באופן משונה ביותר ולא אפשרי כמעט, משעמם יותר מפרופסור בינס, התחיל, וג'יימס מצא את עצמו בוהה בלילי במבט חולמני ומהורהר. ככה היה בכול היום, לילי אוונס המטופשת נכנסה למוחו של ג'יימס בכל רגע ורגע, ולא יצאה משם אפילו לא להפסקת פרסומות, ובטח שלא לחסויות. ג'יימס מצא את עצמו עובר משיעור לשיעור בלי מטרה, עוקב אחרי לילי, חולמני ושקט מהרגיל. לכן, זה היה פשוט מתבקש כשגודריק שאל אותו, "תגיד פוטר, מה עובר עלייך היום? עדיין לא קמנו?" שאל בדאגה. לג'יימס לקח כמה שניות טובות כדי להבין שגודריק דיבר איתו, ולהפסיק לבהות בלילי, שהיא מצידה פטפטה עם רוונה והלגה על כמות שיעורי הבית הבלתי אפשרית שניתנה להם – נושא ממש לא חשוב בתכלית. 

"אה? מה? אני פשוט לא מרוכז היום." אמר קצרות.

"הבנתי את זה. אתה בטוח שאתה בסדר?"

"כן, כן." מלמל ג'יימס. הוא חזר חזרה לעיסוקיו – בהייה ממושכת בלילי, והוא לא התכוון להסיר את מבטו עד לאובדן הכרה. גודריק משך בכתפיו בהכנעה. היום עבר מהר והגיעה ארוחת הערב. בארוחת הערב ישבו כולם לאכול ממיטב המאכלים שבישלו להם הגמדים שבמטבח הפעם, כשלילי שמה לב שקוסם חדש ולא מוכר הצטרף אל שולחן המורים. הוא היה קומפקטי למראה, קרחתו המטופחת נצצה, ולילי אף יכלה לראות שתים שלוש שערות שבצבצו ממנה, אם התאמצה לראות היטב.  

"מי זה?" שאלה בסקרנות.

החבורה הפסיקה את דיבוריה לרגע, ופנתה להביט בקוסם החדש והלא מוכר. "זה כנראה ינפתא." אמר ג'יימס. לילי הנהנה בהבנה, ושאר החבורה אפילו לא טרחה לשאול מי זה ינפתא. כשסיימה לילי לאכול, היא הלכה אל עבר שולחן המורים בכדי לשאול את אנבת' מרלין שאלה לגבי השיעור שהיה, כששמעה את ינפתא אומר שבדיוק היום בשעה עשר, הוא עוזב את הטירה. היא חזרה למקומה, והחבורה עלתה אל חדר המועדון בכדי להכין שיעורי בית. לילי התיישבה על אחת הכורסאות הנוחות בחדר המועדון, והחלה להכין שיעורי בית במרץ.  

"היי לילי!" אמר הארי בשמחה. הוא היה נראה עליז מתמיד.

"הו, היי הארי." אמרה בחביבות.

"יש לי חדשות משמחות!" צהל. היא הסתכלה עליו בשאלה מחכה שימשיך. "הצלחתי! הצלחתי לתפוס את הסניץ' היום באימון!" קרא.  

"וואו, זה מצוין הארי! אבל אתה לא חושב שזה קצת מהר מידי?" שאלה בכל זאת.

"למי אכפת? העיקר שהצלחתי! לילי, זה היה כמו קסם!" הוא קרא בשמחה וניפרד ממנה לשלום, רק כשלילי כבר לא הייתה כל כך איתו. כמו קסם. כמו קסם... ההבנה חלחלה לתוכה, לאט, לאט, ממיסה את שכבות אי הריכוז הרבות. הארי ראה את עצמו מנצח בקווידיץ', ועכשיו הוא מצליח, למרות שלכאורה דבר לא השתנה. דבר לא השתנה. היא קמה מכיסאה במהירות והוציאה מתיקה את הספר הקטן והדקיק. היא אמרה את הלחש, והספר התנפח והתעבה. היא חיפשה במרץ ב'מדריך', יודעת שכל דקה יכולה להכריע. היא מצאה את שחיפשה – הראי של ינפתא.

 § "הראי של ינפתא – ראי המראה את משאלת ליבו העמוקה ביותר של האדם העומד מולו. הראי הומצא בידי הקוסם ינפתא ספקצ'רם ויס בשנת 1134 המוגלגית, או בשנת ההיפוגריף של הקוסמים. הראי ניצב על רגלי אריה מלאכותיות, ומעליו כתובה האנאגרמה למשפט 'לא את פניך אראה, כי אם את משאלת ליבך'." §

לילי מצמצה בהפתעה. שום אנאגרמה לא הופיעה מעל הראי, והראי, כך התגלה, לא הראה את משאלת ליבו של זה העומד מולו, כי אם גם הגשים אותה, והיא החלה לתהות כמה המידע שב'מדריך' מעודכן. מעודכן... זהו זה! "פוטר!" קראה בכול החדר. ג'יימס שהיה שקוע בלבהות בה, באופן מפתיע, הזדקף בבהלה.

"מה?" קרא.

"מה השעה עכשיו?" שאלה בלחץ. רגלה תופפה בעצבנות.

"שלוש דקות לעשר, למה?" שאל.

אוי, לא. "זה לא חשוב. אני, אתה והארי חייבים ללכת. עכשיו!" ג'יימס הסתכל עליה במבט מוזר, אבל מאוהב, ולקח איתו את הארי שהיה עסוק בלספר לכל מי שהכיר את הצלחתו המדהימה, והלא צפויה למדי, באימון היום. דקה עברה.

שתי דקות, חשבה לילי בלחץ. היא הובילה אותם אל מחוץ לחדר המועדון ורצה במדרגות, יורדת לקומה התחתונה. הבנים רצו אחריה מאחור, מפגרים במעט. היא פתחה את דלת הטירה בניגוד לגרבר, וחצתה את החצר הגדולה שבכניסה לטירה. לצערה, שלוש דקות עברו, וינפתא ספקצ'רם ויס כבר היה בדרכו אל מחוץ לטירת חוד הזהב בעזרת עגלת הסוסים שלו. לא, לא, לא! חשבה בפאניקה. "פוטר, עצור אותו!" פקדה בקול לחוץ. ג'יימס מיהר להוציא את שרביטו ואמר בקול בטוח "פּ‏טריפיקוּס טוטאלוּס!" מרכבתו של ינפתא נעצרה, ולילי מיהרה לצאת משערי הטירה ולקחת את ינפתא הנעול בחזרה איתם.  

"אוונס, מה את עושה?" שאל ג'יימס. הארי נראה סקרן גם הוא. היא השתיקה אותם, והובילה את כולם בחזרה לטירה, מתעלמת שוב מגרבר בקלילות. היא עלתה אל הקומה השביעית של הטירה והיא פתחה את דלת החדר. לילי הורתה לג'יימס לשחרר את ינפתא מנעילת הגוף רק כשווידאה שלא תהיה לו דרך לברוח כשישתחרר.

"משוגעים! מה נראה לכם שאתם עושים?!" צווח הקוסם הזקן על לילי, ג'יימס והארי.

"המראה שלך מגשימה את משאלת הלב של זה שעומד לפניו, ואתה לא תצא מפה עד שתשמיד את המראה שלך." אמרה לילי בחומרה.

הקוסם הסתכל עליה ביובש ובשעמום. "אני לא יודע על מה את מדברת." לילי הסתכלה עליו בספק ובמבט מאיים. היא לקחה את שרביטה והצמידה אותו אל גרונו של ינפתא באיום. "הו! על ההשפעה הזו של הראי את מדברת." אמר בנימה מתנצלת. לילי חייכה בסיפוק.  

"תשמיד את הראי." פקדה.  

"עבדתי על הראי הזה כל חיי! לא זורקים שלושים שנה של עבודה ככה לפח!" הצטדק. רוצה לראות שכן? לילי הידקה את אחיזתה בשרביט, ואיימה עליו בפנים חמורות. "בסדר, בסדר. אין צורך לאיים." התלונן הקוסם. הוא שלף את שרביטו ולילי נדרכה. צעד אחד לא במקום.. ינפתא אמר "אפוקליפט." על ראי נכתב לאט, לאט באותיות מסולסלות 'ךבלת לאש מת אם איכה אראך ינפתא אל' – אנגראמה של המשפט "לא את פניך אראה, כי אם את משאלת ליבך." לילי חייכה בסיפוק, אך צעד אחד לא זהיר וינפתא החזיק את מראתו ונעלם. הוא התעתק, בעוד שג'יימס והארי צונחים על ריצפת החדר בחוסר הכרה.  

――――

ג'יימס התעורר כשבוהק לבן ומסנוור מכה בעיניו. הוא היה על אחת המיטות במרפאה של האחות פורפור. במיטה הסמוכה ישן הארי בשלווה, וג'יימס הופתע לגלות שלילי יושבת על צידו.

"היי. איך אתה מרגיש?" שאלה ב.. דאגה?

"מה קרה לי?" שאל. הוא לא זכר דבר מהיום הקודם, ורק חלקים מזה שלפניו. כל הקטע של 'הכמעט נשיקה' נמחק מזיכרונו לגמרי.

"אתה רוצה את הגרסה המקוצרת?" שאלה לילי עם חיוך קטן.

"אני אשמח." ענה.

"טוב. אני, אתה והארי גילינו מראה שקוסם בשם ינפתא ספקצ'רם ויס המציא, מראה שמראה לצופה בה את משאלת ליבו, ומגשימה אותה. כשהבנתי את זה, הכרחתי את ינפתא להשמיד את המראה, אבל הוא רק ביטל חלק מההשפעה שלה, לצערי. היא אומנם כבר לא מגשימה משאלות, אבל היא עדיין קיימת. זה בקיצור."

"למה רצית שהוא ישמיד את המראה?" שאל ג'יימס.

"זה מסוכן. אסור שיהיה חפץ שיגשים משאלות, מה אם וולדמורט ישיג את זה?" שאלה באיימה. "חוץ מזה, שאתה והארי התחלתם להתנהג בצורה מוזרה מאוד." אמרה עם חיוך נבוך.

"באמת? איך התנהגתי?" שאל בסקרנות.

"טוב, היית די מסוחרר." אמרה לילי במבוכה.

ג'יימס כיווץ את גבותיו בבלבול. "מסוחרר? ממה הייתי מסוחרר?" שאל.

ממני. אבל הוא היה תחת כישוף, ההשפעה של הראי. שום דבר מזה לא היה אמיתי, חשבה בהיגיון. לילי החלה להסמיק ולגמגם. "אה, טוב.. תראה.." דלת חדר המרפאה נפתחה והפריעה לה להמשיך, למזלה. לתוך החדר נכנס אורברוס מרלין, מחושב. לילי מיהרה להיפרד מג'יימס ואמרה לו למסור את השתלשלות האירועים להארי הישן, ויצאה מהחדר.   

"איך אתה מרגיש?" שאל מרלין.

"טוב. למעשה, חוץ מהעובדה שהיום הקודם וחלק מזה שלפניו נמחקו לגמרי, אני בסדר גמור." אמר ג'יימס ברצינות.

"זה טוב." הוא אמר. "תראה, ג'יימס, אני עשיתי טעות מסוכנת ביותר. האמנתי לקוסם שאיני מכיר, והוא הוליך אותי שולל." מרלין המשיך לאור הבעת פניו המבולבלת של ג'יימס. "ינפתא הבטיח לי שהמראה רק מראה לעומד מולו את משאלת ליבו. אם הייתי יודע ש.." קולו נשבר. ג'יימס הסתכל עליו בדאגה גלויה. "מה זה משנה? העיקר שאף אחד לא נפגע. ולחשוב מה המראה הייתה יכולה לעולל אילו הייתה מגיעה לידיים הלא נכונות.." הוא טפח על ראשו של ג'יימס ויצא מהחדר, כשמחשבה אחת עולה במוחו. אומנם הראי אכן מגשים משאלות, אבל במקרים מסוימים הוא רק מעלה את המודעות של העומד מולו לגבי משאלת ליבו, והמודעות שנוצרת זהה להגשמת המשאלה עצמה. זה בדיוק מה שקרה ללילי ולג'יימס.

הפרק הקודם		הפרק הבא