לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 6 – עבודה מוגלגית

האווירה במסיבה הייתה מרוממת, לא היה יכול להיות אחרת כשהתאומים וויזלי בסביבה, מוודאים שכולם מבלים. רון הלך אחריהם לכל מקום, מוודא אף הוא ששום דבר מוזר לא יקרה למשפחת אשתו, שלא היו רגילים לבדיחות של התאומים.

היא חשה שלא בנוח להיות שם בלי שרה, בלי הארי. לאט לאט, מבלי ששמה לב, היא התקרבה לסלון והביטה מסביב. היא לא הייתה צריכה לחפש הרבה, שכן עיניה ידעו לאן להסתכל; תמונה קטנה בעלת מסגרת כסופה הראתה את שלושת הילדים שהם היו אז.

"חשבתי שהלכת לאיבוד..." אמר הקול של הג'ינג'י. "שוב מסתכלת על התמונה?" היא חייכה.

"חבל שהארי לא יכול להיות איתנו, נכון?" היא אמרה, מניחה את התמונה במקומה.

"ידענו שהוא לא יבוא. להיות מורה בהוגוורטס פירושו לעבוד מסביב לשעון חוץ מהחופשים," הוא ענה, מעיף מבט בתמונה לפני שהחזיר את מבטו אליה. "אני שמח שאת הגעת."

"אתה צוחק? לא הייתי מפסידה את מסיבת יום הנישואים השני שלך בשום מחיר!"

"ובשביל מישהו?" שאל רון, בכלל לא בתמימות.

עיניה של הרמיוני ננעצו בתוך עיניו הכחולות של רון, בהירות כל-כך, דומות לאלו של דראקו כשהאור היה משתקף בהן...והיא לא יכלה שלא לחייך, כשבתוכה תחושה שאילו יכלה היא בכל זאת הייתה מחייכת.

"אני לא יודעת רון...אני לא יודעת..."

"לא דיברת איתו שוב?" שאל הג'ינג'י. הרמיוני שללה בראשה. "ולא אמרת כלום על שרה." זאת לא הייתה שאלה והיא הסתכלה עליו.

"כן, כאילו שזה כל כך קל," היא כחכחה. "'תשמע דראקו, בחג המולד בו נעלמת הייתי בחודש השני להריון, אבל כיון שהופעת נשוי החלטתי להתנקם בך ולא להגיד לך שיש לך בת. דרך אגב, זאת שרה." היא צחקקה כשראתה את רון מחייך לשמע הציניות שבדבריה. "לא רון...אני לא חושבת שזה רעיון טוב..." היא הוסיפה והתיישבה בלאות על אחת הכורסאות.

רון התבונן בה. היא נראתה עייפה, מאוד עייפה...היא הייתה חברתו הטובה ביותר, תמיד הייתה ותמיד תהיה. תקופה מסוימת הוא האמין שהוא מאוהב בה. באותו זמן הוא היה מוכן לחזור להישבע שלמרות כל הויכוחים והמריבות המטופשות וחסרות המשמעות - הוא באמת ובתמים היה מאוהב בה. הוא אף התחיל להאמין שהוא לא רצה לראות אותה עם מאלפוי כי הוא קינא, והוא קיווה שיום אחד הוא והרמיוני יהיו ביחד, כזוג.

אבל ברגע מסוים לאורך הדרך הוא שם לב שהוא לא אהב אותה בצורה כזאת. הוא לא אהב את האישה אליה היא הפכה, אלא אהב את הילדה בעלת השיער המתולתל שהייתה ממהרת במסדרונות עם הספרים לחוצים אל חיקה, הוא אהב את הילדה ששיקרה בשבילם. הוא אהב את הילדה שהייתה לצידו בשנה ראשונה כשהתעורר אחרי משחק השחמט הענקי, ושהיא הייתה הראשונה שהוא ראה...הוא אהב את הזיכרונות שהיא העניקה לו כחברה...כמעט כמו אחות...לא כמו אישה, הוא לעולם לא יוכל לאהוב אותה כך כי הוא שם לב שכבר זמן רב היא הייתה שייכת למאלפוי, עד כמה שזה נראה לו מוזר בהתחלה.

הוא התקרב אליה והתכופף מול הכורסה, מניח את ידיו על ברכיה וגורם להרמיוני להסתכל עליו, עיניה החומות סקרניות וקשובות למה שהוא עמד להגיד.

"את עדין אוהבת אותו,"  זאת לא הייתה שאלה. "למה את לא אומרת לו?"

"אתה אומר לי שאני אגיד לדראקו שאני עדין מאוהבת בו?" לגלגה הרמיוני וגרמה לו לחייך. "מי אתה ומה עשית לחבר שלי?"

רון הסתכל עליה.

"דווקא כי אני חבר שלך אני אומר לך את זה...הרמ'ס...את לא תהיי מאושרת עד שלא תהיי לצידו שוב...עד כמה שאני לא מחבב את מאלפוי, למדתי לכבד אותו בצורה כלשהי...ואני יודע שהוא אוהב אותך..." הוא ראה איך הרמיוני עמדה להתנגד והוא ברך על שאשתו הגיעה בדיוק באותו רגע.

"סליחה אהובי, לא ידעתי שאתה מדבר עם הרמיוני."

"לא, לא קרה כלום סוזן. רצית משהו?"

"כן, אני צריכה שתעזור לי להוריד כמה דברים מהמטבח...נשארנו כמעט בלי כוסות," היא הוסיפה בחיוך.

"אני מייד הולך." כשסוזן יצאה מהחדר, רון רכן אל חברתו ונישק את מצחה. "אני רק רוצה שתהיי מאושרת. תחשבי על זה, בסדר?"

מאושרת...מאושרת...רק פעם אחת בחיים היא הייתה מאושרת...כשהוא היה לצידה...אפילו כשאף אחד לא ידע שהם ביחד זה היה מושלם...כל עוד הוא היה לצידה.

(פלאשבאק)

היא החליטה להישאר בטירה בתירוץ שהיא צריכה לסיים לכתוב עבודה בשביל סנייפ. זה לא היה ממש שקר, והיא לא עמדה להגיד להם שלסיבת העיכוב בהגשת העבודה לסנייפ היה שם פרטי ושם משפחה: דראקו מאלפוי. למרות שהיה נדמה לה שהארי מסתכל עליה במבט מוזר כשהסבירה להם, הוא היה זה ששכנע את רון להניח לה ללמוד, והבטיח לה שיקנו לה איזו סוכרייה בדובשנרייה או משהו יותר שימושי כגון דיו, כי הוא הבחין שהדיו בצנצנת של הנערה כמעט נגמר.

כמובן שהייתה סיבה נוספת לכך שהיא נשארת בטירה וזה שגם הוא נשאר. היא הייתה בטוחה שהוא לא היה צריך לעמוד תחת מטח שאלות שכזה, כמוה. היא ראתה איך בבית סלית'רין העריצו את דראקו והתחילה להבין למה כינו אותו בשם "נסיך סלית'רין". הסיבה הייתה רחוקה מלהיות בגלל ההתנשאות שלו או היכולת שלו לתת הוראות כל היום. דראקו היה משגיח על התלמידים הצעירים של סלית'רין, עוזר לתלמידי השכבה שלו ותמיד היה מוכן לעזור בתכנון נקמה נגד מישהו שהיה ראוי לה. הוא לא כונה "נסיך" בגלל הפחד שיכל לעורר באנשים, אלא בגלל הכבוד אותו רכש.

היא הלכה אל החדר הסודי שדראקו הראה לה לפני זמן מה, שם העבירו את זמנם בלהכיר אחד את השני טוב יותר, עוד הרבה לפני שהם הבינו שהם מאוהבים ושהמשיכה שהם חשו זה לזה היה דבר שהם לא יכלו להתכחש לו, כי זה כאב. היא נעצרה לפתע, מבחינה שהלפידים לא היו דלוקים.

היא הניפה את שרביטה והאירה את המסדרון החשוך בעוד היא שואלת את עצמה למה דראקו לא עשה את זה, שהרי אצלו זה היה כמעט כמו הרגל מוּלד.

היא פתחה את הדלת וראתה את דמותו של הבלונדיני ליד השולחן, אבל לא היה לו את האלגנטיות שבדרך כלל אפפה את הבחור, עומד בזקיפות וגב ישר, רגליים משולבות באופן גברי ועיניים נעוצות בקלף בעוד הוא משרבט עליו בעזרת העט-נוצה הנאה בעדינות. ההפך הוא הנכון.

הוא היה חצי שכוב על השולחן, העט-נוצה מונח בצד כנשכח, ראשו היה שעון על זרועו בקצה השולחן ושיערו נופל על פניו.

"דראקו?" היא שאלה והתקרבה אליו. "אתה בסדר, יקירי?"

"הרמיוני?" הוא שאל, מרים את ראשו מהשולחן וסוגר מעט את עיניו כדי למקד את ראייתו. "למה אני רואה אותך כפולה?"

הנערה הייתה מוכנה לצעוק שאם הוא שתה שוב בירה מוגלגית כשהוא יודע כמה זה לא טוב בשבילו, כשלפתע היא הבחינה במשהו; עיניים מזוגגות ונפוחות, אף אדום ודיבור מאונפף...היא נאנחה...דראקו כנראה התקרר.

היא התקרבה עד אליו והניחה יד על מצחו והרחיקה אותה במהירות.

"אתה בוער!" היא צעקה.

"למה ציפית? כל הלילה הייתי בחדר המועדון ולמקרה ששכחת, בסלית'רין לא חמים במיוחד." הוא ענה בזעף ניכר לעין.

הרמיוני אזרה את סבלנותה ועזרה לו לקום כדי לקחת אותו למיטה שניצבה בצד השני של החדר.

"ולמה ישנת בחדר המועדון?" היא שאלה אותו בעוד היא הניחה אותו על המיטה במאמץ, מקללת את הבלונדיני על היותו בעל גוף שרירי ששקל יותר מכפי שנראה לעין.

"בלייז ופנסי החליטו להישאר יחד בחדר שלנו." הוא משך בכתפיו.

"איך נתת להם..." היא ראתה שהוא מנסה לפתוח את כפתורי גלימתו ושלחה את ידיה כדי לעזור לו. "...להשאיר אותך מחוץ לחדר?" היא שאלה אותו. "זהו..." היא אמרה בעוד היא פותחת את השמיכות ודוחפת אותו לתוכן. "ולמה לא באת לישון כאן?"

"כי הם ניצלו את הזמן בו הייתי עם מדריכה מסוימת ושלא בדיוק עשיתי איתה את הסיור הלילי." הוא ענה לה מעוצבן מכל כך הרבה שאלות. "ופילץ' האידיוט היה עם החתולה הטיפשית שלו ופטרל דווקא במסדרון הזה...ועכשיו, את מוכנה לשתוק? הראש שלי עומד להתפוצץ."

הרמיוני הזעיפה את פניה.

"אני מתנצלת, רק רציתי לדעת מה קרה, אבל אם אני כל כך מפריעה לך..." היא הניפה את שרביטה ושולחן קטן הופיע ליד המיטה. עליו היה כד מים, כוס, קערה מלאה מים ורטיית בד לבנה ונקייה. "...אני אתן לך להתרפא לבד." היא הוסיפה וכיסתה את הנער בשמיכות בגסות-מה. "יום טוב שיהיה לך, דראקו. כשתהיה במצב רוח טוב יותר תודיע לי אם תרצה." היא אמרה והלכה כמה צעדים.

"חכי הרמ'ס...אל תלכי..." הוא לחש והתרומם במהירות מהמיטה ואז התחרט ושלח את ידו אל ראשו כדי לייצב אותו. "...מרלין...הראש שלי..." הוא מיקד את עיניו והרמיוני הסתובבה אליו. "אני מצטער...אבל במצב שלי אני לא יכול לדבר הרבה...אני מעולם לא אהבתי להיות חולה..." הוא הוסיף בכעס כאילו היה ילד מפונק שלא קיבל את המשחק שרצה בבוקר חג המולד. הרמיוני גלגלה את עיניה. "תישארי בבקשה...אני לא יודע מה לעשות..."

היה ברור שהוא לא ידע מה לעשות לאור העובדה שהוא עמד יחף על הרצפה הקרה, לבוש רק במכנסיו, אף אדום ועיניים נפוחות ואדמדמות, שערו דבוק למצחו בגלל הזיעה. אך למרות מראהו, בעיני הרמיוני הוא נראה חמוד והיא חייכה כשנזכרה שאמא שלה אמרה לה פעם שהיא תדע שהיא מאוהבת כשלא יהיה לה אכפת לראות את בן זוגה חולה.

היא נאנחה והלכה אליו, לקחה את ידו והכניסה אותו אל המיטה, כיסתה אותו שוב בשמיכות בעוד היא מניחה את הבד הרטוב על מצחו כדי שהחום ירד.

"אתה צריך ללכת למרפאה..."היא הציעה.

"אני שונא את המרפאה. חוץ מזה, יחשבו שאת עשית לי את זה." הוא חייך בניצחון.

"זה נכון..." היא מלמלה בעצבות.

למרות שהוא לא היה ברגעים הכי טובים שלו, דראקו שם לב מיד שהרמיוני נאנחה בעצבות.

"את רוצה לומר להם?" שאל אז דראקו.

הרמיוני הסתכלה עליו.

"להגיד מה למי?"

"לפוטר ולוויזלי...להגיד להם שאת יוצא איתי...את רוצה לומר להם?"

הרמיוני היססה למשמע דבריו של דראקו ונענעה את ראשה, מבלי שהייתה בטוחה בעצמה.

"מה גורם לך לחשוב ש..." דראקו הושיט את ידו כדי לקחת את שלה וכשהרמיוני הסתכלה אליו הוא הרים גבה כתשובה שקטה. "...זה רק שאני לא אוהבת לשקר להם, דראקו...זה הכל..."

"אם את רוצה להגיד להם..."

"החלטנו שלא נאמר לאף אחד." היא אמרה. דראקו חייך. איך היא יכלה שלא לאהוב אותו כשהוא היה מסוגל לחייך אליה בצורה כזאת?

"את זה לא שאלתי...שאלתי אם את רוצה להגיד להם."

הרמיוני שיחקה בידיה בעצבנות ודראקו החניק את צחוקו.

"זה אכפת לך מאוד אם אני רוצה להגיד להם?"

"זה נראה לי נורמאלי." היא הביטה בו.

"אני חושבת שהחום גורם לך להזות." אמרה הנערה ברצינות.

דראקו צחק ברכות.

"זה לא החום...זה משהו שהפכתי בו שוב ושוב. אנחנו החלטנו שלא נספר לאף אחד...אבל הייתי צריך לקחת בחשבון שאת יותר מאוחדת אל חבריך מאשר אני עם ידידי...זה לא צודק...אם את רוצה לספר להם, את יכולה." הוא אמר בקצרה. "אבל שזה היה כשאני אהיה יציב...אם פוטר ווויזלי יתפסו אותי יחד כשאני ככה חולה..."

הרמיוני צחקה בשקט בעוד היא מחליפה את הרטייה הרטובה.

"תישן...נדבר על זה מחר כשתרגיש יותר טוב..."

"תישארי איתי?"

"אתה מפקפק בכך?" הרמיוני נשכבה על ידו, מוודאת שהיא לא מפריעה לו והתכרבלה מתחת לשמיכות, נאחזת בגופו החם של הנער.

"אני אוהבת אותך...אתה יודע את זה, נכון?" היא שאלה ונישקה אותו בשפתיו לפני שסידרה את עצמה שוב.

"חשדתי במשהו כזה...כן..." הוא ענה לה. "את גם תהיי חולה אם תתקרבי אלי..." הוא לחש לה חצי ישן.

בתשובה הרמיוני התכרבלה עוד אל תוך חזהו.

"לא אכפת לי...אני לא חושבת לזוז מכאן כל הלילה."

"אם לא הייתי כל כך חולה..." הוא אמר והשאיר את המשפט תלוי באוויר.

"לך לישון, מאלפוי..." היא אמרה לו בשעשוע וסגרה את עיניה. "...אני חושבת שהחום מתחיל לרדת..."

דראקו חייך...אולי החום באמת התחיל לרדת, אבל כשהרמיוני הייתה כל כך קרובה אליו, סוג אחר של חום התחיל לעלות. הוא חייך מעט, הוא היה מידי עייף מכדי לעשות או להגיד משהו בעניין. מחר יהיה יום חדש...הוא נישק את ראשה לפני ששקע בשינה עמוקה.

(סוף פלאשבאק)

"פרד! ג'ורג'!"

הרמיוני יצאה ממחשבותיה כששמעה את המטריארכית לבית וויזלי צועקת על התאומים על שטות שהם בוודאי עשו ולא היו אמורים לעשות את זה מלכתחילה, בוודאי משהו שהיה לו קשר עם המוצרים החדשים שהם המציאו לחנות שלהם, ובכל שנה הם הלכו והשתפרו. היה להם רשת חנויות שהתפרסה מסביב לעולם, וחלק מהן היו משולבות בחנויות טריקים של המוגלגים בלונדון.

היא נאנחה ויצאה מהחדר. היא לא יכלה להישאר במסיבה ולהמשיך לחשוב על דראקו...נכון? לא, היא לא יכולה לעשות את זה...היא גם ככה חשבה עליו 24 שעות ביממה...אם היא תמשיך ככה, היא תשתגע...אם היא עדין לא השתגעה, כמובן.

oOoOoOoOoOo

הארי אפילו לא נרתע כשההתלחשויות והמלמולים נשמעו באותו לילה בזמן הארוחה, כששרה זעופת הפנים נכנסה למקום והתקרבה בצעד נחוש אל עבר שולחן המורים, תחת מבטיהם הסקרנים של המנהל סנייפ ופרופסור מאלפוי. הילדה התעלמה מהם עד שניצבה מול המורה שלה להתגוננות.

"אני יכולה לדבר איתך, דוד הארי?" היא אמרה במתיקות מאולצת וחייכה ברוחב.

"ברצוני להזכיר לך שאסור לתלמידים..." התחיל לומר דראקו לשרה.

הילדה גלגלה את עיניה והארי כמעט פלט צחוק כשהילדה פנתה אל המורה בזעף.

"אני לא באה בתור תלמידה, אלא בתור בת-סנדקות, כך שברשותך...אני יכולה לדבר עם פרופסור פוטר, המנהל סנייפ?"

דראקו הפנה את מבטו אל הסנדק שלו, בדיוק כמו שעשו שאר הנוכחים באולם הגדול. איך הילדה הזאת יכלה לדבר בכזאת חוצפה? הוא לא ידע האם להחשיב אותה כטיפשה בגלל חוסר הפחד שהיה לה או עזת מצח על שלא הראתה כבוד כלפיו...מכל מקום, הוא לא אהב אף אחת משתי האפשרויות...למרות שהאופי הזה...הוא היה חייב להודות שהוא הזכיר לו את האופי שלו כשהיה קטן...האם הרמיוני גידלה אותה באותו אופן בו גידלו אותו? הוא ניער את ראשו, זה היה בלתי אפשרי. הילדה בוודאי ירשה את האופי מאחד הצדדים, אבל בטוח לא מהצד של אמה, ובודאי שלא מהאופן בו הרמיוני יכלה לגדל אותה.

הוא שמע את קולו של סנייפ נותן לה אישור לדבר עם פוטר והוא הסתכל על הסנדק שלו בחוסר אמון, יושב לשמאלו, וזה החזיר לו מבט אחרי שעיניו עברו בכל האולם הגדול כדי להורות לתלמידים שכדאי להם לאכול ושיתרכזו בענייניהם האישיים.

"ממתי אתה מרשה דברים כאלה?" דראקו שאל אותו בלחש, רוכן לעברו.

סנייפ הרשה לעצמו לשתות מגביע היין במשך מספר שניות לפני שענה לדראקו, זמן שהספיק בשביל להבחין בעלמה גריינג'ר ובפוטר היוצאים מהדלת האחורית שהייתה בשימוש המורים כדי לצאת ולהיכנס מהאולם.

"הילדה צודקת, הוא גם הסנדק שלה. ואני חושב שאתה האחרון שיכול לפתוח את הפה בעניין מערכת היחסים שבין סנדק ובן-סנדקות, לא?" הוא הרים גבה. דראקו פתח את הפה מספר פעמים כדי להגיד משהו, אבל ידע שכל מה שיגיד יהיה חסר טעם, כיון שסוורוס צדק, שוב. כך שהוא החליט לסגור את הפה ולהמשיך בארוחתו בעוד סנייפ הסתכל עליו בשעשוע וברוגז. "כך חשבתי...אתה יודע מה, דראקו?" זה האחרון הביט בו. " אתה צריך לשים לב טוב טוב לדברים שקורים סביבך...אתה צריך להיות יותר זהיר בקשר לדברים שאתה צריך לדעת..." הוא אמר לו. הבחור לא ענה, אבל עיניו המבולבלות הספיקו לסנייפ עד כדי כך שהוא עמד לצעוק "אתה לא שם לב שהיא בדיוק כמוך כשהיית קטן?!", ורק על ידי שליטה עצמית הוא הצליח לא לגלות את הסוד של פוטר וגריינג'ר. "תשכח מזה...איך הולך עם השיקוי?"

"רע." הודה דראקו בידיעה שלשקר לסנדק שלו היה ניסיון חסר טעם. הוא הכניס לפיו חתיכת עוף הודו ולעס אותו במתינות לפני שבלע אותו בעזרת מעט מים. "אם אני שותה אותו הוא גורם לי כאבי ראש מזעזעים, ואם אני מנסה לא לשתות אותו..."

"דראקו!" אמר המנהל בלחישה רמה רק על עצם המחשבה שבן הסנדקות שלו לא שותה את השיקוי.

"...אם אני מנסה לא לשתות אותו, הכאבים נהיים חזקים יותר כך שאני צריך לשתות אותו בכל מקרה; תירגע, סנדק, אתה יודע שאני צריך לשתות את זה."

"אני זוכר תקופה בה לא היית נזקק לו..." הוא אמר.

"אבל שנינו יודעים שאותה תקופה נגמרה, סנדק." ענה דראקו, מחייך בכאב.

סנייפ החליט שמוטב להשאיר את זה כך, לפני שירצה שוב לצעוק אליו עד כמה הוא אידיוט כי הוא לא רואה ששרה גריינג'ר היא בדיוק כמוהו.

oOoOoOoOoOo

"אתה בטח מעורב בזה!" צעקה הילדה ברגע שנכנסה למשרדו של הארי. "אני בטוחה!"

"מה בדיוק עשיתי?" שאל המורה, נכנס אחריה וסוגר את הדלת.

"לימודי מוגלגים!" היא קראה כאילו זה כל מה שהארי היה צריך לדעת. המורה התיישב על השולחן של משרדו בידיים שלובות על חזהו ושתי הגבות מורמות בשאלה. "אתה חייב לדעת! אני בטוחה שזה היה הרעיון שלך!"

"במקרה שאת לא זוכרת, יקירתי, אני מלמד התגוננות מפני כוחות האופל, לא לימודי מוגלגים." הוא הוסיף. "כך שאין לי שום קשר לכל העבודות שלונה דורשת מכם."

שרה הביטה בו במבט מצמית והארי החזיר לה מבט.

"אל תסתכלי עלי כך, את לא נראית טוב כשאת עושה את זה." הוא הוסיף.

"אתה לא קשור?" היא שאלה, מתעלמת מההערה של הסנדק שלה.

"מה בדיוק בקשה מכם לונה לעשות?" הוא שאל בידיעה שלמרות השנים החולפות, המוזרויות של לונה לא השתפרו בהרבה.

"עבודה אודות המשפחה שלנו!" צעקה הילדה בזעם, מרימה את ידיה לתקרה. "אתה מאמין לזה? אנחנו צריכים לעשות עץ משפחה!"

הארי מצמץ מספר פעמים. לונה עשתה את זה? הוא היה לגמרי בטוח שלבלונדינית כלל לא היה מושג שדראקו היה האבא של שרה, ושהרעיון לעבודה היה בהשראת אחת השיחות שהייתה לה עם הרמיוני, שכן עבודות מהסוג הזה היו נפוצות במוסדות לימוד מוגלגים.

"לונה עשתה את זה?" שאל הבחור בהלם, מחייך בעוד הוא רשם לעצמו להודות ללונה על שעזרה להם בלי כוונה תחילה. כשראה את המבט של שרה הוא החליט שמוטב לא לחייך. "אני מצטער, יקירתי, אבל אני באמת לא קשור לזה, אני נשבע." הוא הרים את ידיו בהתגוננות.

עיניו של שרה בחנו אותו בביקורתיות כאילו כך היא יכלה לראות דרך נשמתו של הבחור כדי לדעת אם הוא דובר אמת או לא, בזמנים כאלה הארי היה מריע על כך שהוא הסכים שלא ללמד את הילדה באור הכרה.

"למה זה קורה לי?!"

"נו באמת יקירה, זו רק עבודה, זה הכל." הארי הרים את כתפיו בניסיון להפחית חשיבות מהעניין.

"ומה אתה מצפה שאני אגיד לו?" היא העמידה פני ילדה תמימה. "סליחה פרופסור מאלפוי, אני צריכה להכין עבודה על המשפחה שלי, ולאור העובדה שאתה אבא שלי, אתה חושב שתוכל לעזור לי?"

הארי חייך מעט בעוד הוא מגרד את ערפו בשעשוע.

"אין צורך שתאמרי לו את זה כך, שרה. את ירשת את הכישרון המולד של הרמיוני להגיד את הדברים בדרך יותר מכובדת." הוא הסתכל עליה ולא יכל שלא לחייך בשעשוע מעצם המחשבה על פרצופו של דראקו אם שרה תגיד לו את זה כך, חד וחלק.

"כמובן...כי זה ממש קל להגיד לאבא שמעולם לא הכרת שאת הבת שלו..." אמרה הילדה בסרקסטיות.

הארי קימט את מצחו. הארי הבחין שאם היה משהו שהילדה ודראקו היו דומים זה השימוש בציניות כשהם הרגישו מפוחדים מסיבה זו או אחרת. הוא התכופף מול הילדה כדי שיהיו באותו גובה והתבונן בה. הוא לא היה צריך להשתמש בבאור הכרה כדי לדעת מה הילדה חשבה.

"ממתי את מפחדת מדברים, שרה?" הוא שאל אותה, לא בצורה מלגלגת.

"אני לא גריפינדורית, דוד הארי." היא ענתה לו, מרחיקה את מבטה מזה של הארי.

"אבל גדלת בסביבתם." הזכיר לה הפרופסור, מרים את סנטרה כדי שתשוב להסתכל עליו ושלא תברח מעיניו. "ואני יודע שאת לא פחדנית, שרה, גם אם יהיה לך נוח יותר להיות כזאת כדי לא להתמודד עם זה."

"אני פשוט עייפה..." אמרה לו הילדה. הארי הסתכל עליה ברצינות. "אני עייפה מכל זה...לדעת מי אבא שלי ובלי יכולת להגיד לו, לא לדעת מה קרה, לא להבין מה ארע...אין לי מושג למה אמא ואבא רבו, ולמה אמא מעולם לא אמרה לו שיש לו בת..." היא חייכה בעייפות. "...אני עייפה מלהעמיד פנים שאני בסדר בעוד שאני לא..."

"עייפה מאמא שלך?" הוא שאל בעדינות.

"אני לא יודעת, דוד הארי...לפעמים בא לי לצעוק עליה שהיא לקחה ממני את הזכות להכיר את אבא שלי...פעמים אחרות בא לי רק לחבק אותה ולהגיד לה שהיא מספיקה בשבילי...ולפעמים, פשוט לצעוק כל כך חזק ובקול כדי שתראה אותי ותבין אותי, שזה כואב...

"שרה...את כועסת עליה כי היא לא..."

"לא!" היא קטעה אותו. "אני לעולם לא אכעס על אמא שלי בגלל כלום! אתה ראית איך היא התאמצה במשך כל השנים האלה, דוד הארי...היא עבדה, השיגה מקום טוב לגור בו, הרוויחה קריירה, שמרה עלי, גידלה אותי וחינכה אותי...אני לעולם לא אכעס עליה כי היא נתנה לי הכל."

"אבל את כן יכולה בגלל מה שהיא לקחה ממך." טען הארי.

"איך אתה יכול לדבר כך על אמא שלי?"

הארי חייך והתיישב על הרצפה , מסמן לשרה כדי שתתיישב לידו.

"אני אוהב את אמא שלך מאוד, שרה, ואני יחד עם רון נהיה הראשונים שנגן עליה עד המוות מפני כל מי שינסה לגרום לה צער, פיזית או מילולית. אני מניח שאת זה את יודעת." הילדה הנהנה באיטיות. "ודווקא בגלל שאני אוהב אותה ומכיר אותה, אני יודע מהם החסרונות שלה...כשסריוס מת באותו לילה במשרד הקסמים...אמא שלך אמרה את הדבר הראשון שעלה בראשה: '"אם לא היה לך משהו עם להציל אנשים, סריוס היה עדין חי...'" הוא אמר, מחקה את קולה של הרמיוני.

"איך היא יכלה להגיד לך דבר כזה?" שאלה שרה.

"היא הייתה מפוחדת...דאגה שיקרה לי משהו, שרה." הוא אמר לה, מגן על הרמיוני ואז חייך. "למרות שבאותו רגע כעסתי עליה על שדיברה אלי כך. "

"מה אתה רוצה לומר בזה, דוד הארי?"

הוא חייך אליה.

"אני רוצה לומר שזה לא דבר רע לכעוס על אמא שלך, זה לא אומר שאת אוהבת אותה פחות. רק...שרה, יש לך הזכות לכעוס עליה בלי להרגיש אשמה, את מבינה? אמא שלך אוהבת אותך, מעריצה אותך, קטנה שלי...אבל היא שללה ממך את האפשרות להכיר את אבא שלך, גם אני הייתי כועס עליה..."

"אבל אני לא..."

"כן, את כן." טען הארי. "וזה לא דבר רע...מה שרע פה זה שאת לא אומרת כלום, את לא מביעה את זה...את יכולה לצעוק, לאיים, לשבור דברים ולאבד את עצמך בטירה במשך שעות, אבל את לא יכולה לתת לזה לאכול אותך מבפנים יקירתי...תבטיחי לי שתדברי איתי כשתרגישי כך." הוא אמר לילדה שהביטה בו בחשדנות מה. "אני יודע שאת לא אוהבת לדבר על איך את מרגישה, יפה שלי, אבל זה נחוץ..."

"למה?"

"כי אני אוהב אותך ואני לא רוצה שתסבלי, בסדר? עכשיו אני רוצה שתבטיחי לי..."

"...בסדר, אני מבטיחה...אדבר איתך כשארגיש לא טוב...שמח?" סיננה הקטנה מבין שיניה.

"...ועכשיו את הולכת להגיד לדראקו מאלפוי שאת צריכה עזרה כדי לעשות את העבודה הזאת, ואת תעשי את זה עם יותר טאקט מזה שיש לגֵן המאלפויי...מובן?"

שרה נשפה, מראה בכך שהרעיון לא מלהיב אותה במיוחד, והארי צחק במתיקות בעוד הוא קם ומרים אותה מהרצפה.

"אני לא יכולה פשוט לכתוב בעבודה שאין לי אבא? זה יהיה קל יותר..."

"נו, את הבת של גריפינדורית אמיתית. דברים קשים לא אמורים להפחיד אותך, למעשה, לא ידעתי שדברים קשים מפחידים אותך."

"ושל סלית'ריני." היא התערבה.

"כן, אבל גדלת רק עם גריפינדורים." הוא נישק את מצחה בעוד הוא דוחף אותה קלות לעבר הדלת. "אז לכי להגיד לו כבר, את לא יכולה לדחות דבר שכזה."

"אני שונאת כשאתה גורם לי לראות את הדברים שאני צריכה לעשות." התמרמרה הילדה.

הארי חייך.

"אני יודע, אבל אני יודע גם שאת אוהבת אותי...נכון?"

שרה צחקה.

"אני אוהבת אותך, דוד הארי." היא אישרה בשעשוע כששמעה את הארי נאנח בהקלה.

"יופי, עכשיו לכי לדבר איתו." ביקש ממנה הפרופסור. "ותהיי סבלנית."

"אני תמיד סבלנית," היא ענתה. הארי הרים גבה. "זו הייתה תגובה מאוד מאלפויית." היא האשימה אותו, נזכרת שהמורה לשיקויים  תמיד עשה את זה.

"קדימה, לכי כבר...ואל תשכחי שאני אוהב אותך." הוא הוסיף.

oOoOoOoOoOo

בפרצוף שהפך לחלק מהשגרה, הוא לקח את השיקוי שהיה מונח על אחד המדפים במשרדו, וכמעט מבלי לחוש הוא שתה אותו בלי להרחיק את עיניו מהמכתב של בלייז שהגיע לפני פחות מעשר דקות.

"כמו שני היפוגריפים..." הוא מלמל לעצמו. "...עוד ילד?" הוא הוסיף. "אין להם משהו אחר לעשות?"

אם כי כשזכר את כל הפעמים שמצא את בלייז ופנסי במצבים...מסגירים, אם לקרוא לזה כך, הוא היה חייב לחייך. היה ברור שהזוג המשיך להיות הורמונאלי בדיוק כמו שהיה בגיל העשרה. שתי בנות ואחריהן ילד נוסף, ועכשיו מסתבר שמי שהייתה חברתו הטובה ביותר שוב בהריון.

הוא נאנח. אין כמו דור חדש כדי לגרום לבן-אדם להרגיש עייף ולחייב אותו להמשיך הלאה עם הזמן...זה מה שבלייז אמר לו פעם, כשהתאומות נולדו, אם הוא זוכר נכון.

זה היה מוזר...למרות כל השמועות שהילכו בהוגוורטס (שהושתלו על ידם כמובן), לגבי האירוסים שלו עם פנסי, בתוך החדר של דראקו ובלייז הדברים היו שונים. זמן רב דראקו שם לב למבטים בין שני חבריו ולמעשה הוא היה זה שנתן להם דחיפה קטנה כדי שלבסוף יצאו יחד, וזה דבר שהוא מעולם לא התחרט עליו; בלייז היה זקוק למישהו שירסן אותו ופנסי...טוב, פנסי הייתה צריכה להרגיש אהובה.

הוא עדין לא הבין איך אנשים יכלו לחשוב שהוא ופנסי היו ביחד...טוב...אולי החיבוקים והקנאה וההליכה ביחד עזרו במשהו...אבל אם מישהו היה מסתכל טוב טוב, הוא היה שם לב שדראקו ופנסי התייחסו זה לזה כמו האחים שהם מעולם לא היו, כמו החברים שהם תמיד יהיו.

הוא חייך כשנזכר ברגע שלבלייז נודע שהוא מאוהב בהרמיוני, והוא עדין הרגיש כעס על האופן בו הנער הצליח לסחוט את זה ממנו.

(פלאשבאק)

הוא הסתכל על בלייז מעל הספר שקרא. המבט הזה...או שהוא לא הכיר את החבר שלו, או שבלייז נכנס כרגע לחדר במטרה כלשהי...והוא לא טעה, כמו תמיד כשזה נגע לבלייז ופנסי. הוא הכיר אותם טוב מידי.

"דראקו..."

"בלייז..." הוא ראה איך כהה העור התיישב על המיטה והדליק סיגריה בטבעיות. בסדר, התקוות שלו שבלייז בא לכאן ללא מטרה כלשהי התנדפו. הוא לא היה צריך לחכות הרבה כדי שהנער ישליך את הפצצה אותה שמר עד עכשיו.

"מה אתה חושב על גריינג'ר?"

"שהיא יודעת-כל מעצבנת." אמר הבלונדיני מבלי שהסתכל על בן-שיחו.

"לא, אני מתכוון מה דעתך עליה." הוא אמר, מדגיש את המילה "מה" והמשיך להביט בו.

דראקו הרים את עיניו מהספר והתבונן בו ישירות, שואל את עצמו בשקט האם בלייז התכוון למה שהוא חושב שהוא התכוון. הוא לא מדבר ברצינות, נכון? זה היה הדבר האחרון שהוא ציפה ברגעים אלה, לשמוע מישהו מספר לו איך הוא היה רוצה לחזר אחרי הרמיוני, ועוד פחות אם אותו אדם היה חברו הטוב ביותר.

"אתה מדבר ברצינות?" הוא שאל בעודו מרים גבה אחת באלגנטיות.

"מאה אחוז." אישר בלייז ושאף מהסיגריה בידו.

"לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות."

בלייז הביט בו וחייך בתוכו. הוא נכנס לחדר במטרה לגרום לדראקו לאמת את חשדותיו בקשר לאופן בו דראקו תמיד הסתכל על גריינג'ר כשהוא חשב שאף אחד לא רואה. ועכשיו ברגעים אלה האופן שבו חברו הטוב ביותר הביט בו, עיניים מצומצמות, אגרופים קמוצים ולסת קפוצה, גרם לו לחשוב מה עוד יהיה נחוץ כדי שדראקו יודה על כך בפניו. לבסוף הוא חייך, את אותו חיוך שדראקו ידע שהוא השתמש בו כשרצה לכבוש מישהו, והוא החניק את צחוקו כשעיניו של דראקו ברקו בזעם.

"למה לא?" הוא שאל, משים עצמו כלא מבין. "עד כמה שאני יודע, גריינג'ר לא יוצאת עם אף אחד ואני עדין לא יוצא עם פנסי באופן רשמי." הוא הרים את כתפיו. "ואתה לא תכחיש את העובדה שלגריינג'ר יש..." תחת מבטו של דראקו, בלייז החליט לשנות את טיעונו. אחרי הכל, הוא לא רצה למות בגיל צעיר כל כך. "מידות טובות." הוא הוסיף, גומר את המשפט. "תגיד לי, דראקו, למה שאני לא אעשה זאת?"

"כי אני אוהב אותה, לכל הרוחות! זביני, תניח אחת מהידיים שלך עליה ואני נשבע לך בשם כל הקוסמים שאתה לא תחיה כדי לראות את הבוקר הבא!" הוא צעק עליו, מניף את שרביטו מול הנער.

בלייז אפילו לא נרתע. הוא רק שאף שוב מהסיגריה, נשם ברוגע, שואף לתוכו את הניקוטין שהרגיע אותו לפני ששחרר את האוויר המזוהם והניח לו לרחף למעלה.

"הגיע הזמן שתגיד את זה. חשבתי לרגע שאצטרך להשתמש בווריטסרום, דראקו." הוא אמר לו בטון משועשע ופייסני.

דראקו מצמץ מספר פעמים לפני שהבין מה בלייז אמר לו כרגע. הוא לא ידע מה הפריע לו יותר, העובדה שהוא ידע, או שהוא אמר לו שהוא יודע בכזו פוזה מתנשאת שהוא, דראקו, היה בטוח שבלייז למד ממנו.

"מה זאת אומרת שכבר ידעת?" בלייז משך בכתפיו מחויך, והוא היה מוכן לקרב שוב את הסיגריה לשפתיו כשידו של דראקו חטפה לו אותה. "ותביא לי את זה כבר! אמרתי לך שאני לא אוהב שאתה מעשן." הוא אמר, זרק את הסיגריה לרצפה והעלים אותה בהינף שרביט.

"כשאתה היית מעשן לא היית מתלונן." אמר לו בלייז בהבעת פנים מלגלגת.

"בלייז..." הזהיר אותו הנער כשכעס בקולו. "...אל תתעסק איתי, בסדר?"

"אתה אוהב אותה באמת, לא?"

דראקו הנהן מבלי להגיד מילה ובלייז חייך בערמומיות.

"עד כדי כך שתהיה מוכן לבגוד באבא שלך ובלורד?"

עיניו האפורות של דראקו ננעצו באלו של בלייז וזה לא היה זקוק לתשובה נוספת. הוא הכיר את דראקו מספיק כדי לדעת מה הייתה המשמעות של המבט הזה. הוא הנהן בשקט, התרומם ופנה אל הדלת.

"אתה צריך שאני אגיד לך שאני בצד שלך, לא משנה מה תעשה?"

דראקו חייך.

"אין צורך, בלייז...אני יודע."

"טוב. תיזהר." הוא יעץ לו. "לא כולם יוכלו להבין את מערכת היחסים הזאת."

"עדין אין מערכת יחסים..."

"בשם מרלין, מאלפוי, " קטע אותו בלייז בחיוך ערמומי. "האם אתה מפקפק ביכולותיך? "

דראקו לא ענה. האם הוא באמת פקפק בהן? שעתיים אחרי הוא הסתובב במיטתו, קילל את בלייז שישן בנחת במיטתו...למה הוא היה צריך להעלות דבר שכזה?

(סוף פלאשבאק)

הרעש בדלת גרם לו להתעורר מזיכרונותיו והוא נתן אישור להיכנס. התלבושת של הוגוורטס עם הסמל של בית סלית'רין שדראקו ראה מזווית עינו הספיק כדי שהוא ירים את עיניו, מאמין שאחד מתלמידיו היה צריך עזרה כלשהי. הוא הופתע לראות את שרה נטועה לפניו, במצח מקומט וידיים משולבות, באותו אופן ובדיוק אותה התנהגות שהרמיוני הייתה מאמצת כשהייתה צריכה להגיד משהו שהדאיג אותה באמת.

"מה את צריכה, העלמה גריינג'ר?" שאל דראקו מרים את גבתו ומשלב את ידיו לעבר הנערה.

מישהי אחרת במקומה בוודאי הייתה מפחדת ממראהו של המורה לשיקויים, ממבטו הצונן והמרוחק, קולו הקר...אבל לא היא. דראקו לא הופתע כשהילדה התקדמה לעברו והתיישבה על השולחן שעמד מול שולחן המורה, רגליה נתלות באוויר ומתנדנדות, אוחזת את קצה השולחן עליו התיישבה.

"אני צריכה לעשות את העבודה בחקר המוגלגים." היא אמרה בסתמיות.

"איך אני קשור לעבודה הזאת?" שאל דראקו משחרר את ידיו ולוקח את הנוצה לידיו וממשיך במה שעסק לפני הגעתו של המכתב של בלייז, זאת אומרת, לבדוק את העבודות בשיקויים שהיו על שולחנו. "אני לא יכול לבזבז זמן, העלמה גריינג'ר, כך שאני מבקש ממך שאת מה שאת צריכה להגיד תגידי ישר וברור."

הילדה התבוננה בו. היא לא הבינה איך אמא שלה יכלה להתאהב באדם הזה...הם נראו כל כך שונים, כל כך לא דומים...כאילו היא הייתה רק אש והוא רק קרח...היא הזעיפה את פניה. היא לא אהבה שמתייחסים אליה כך, כאילו היא סתם מישהו חסר חשיבות. על כן היא משכה את כתפיה בתוכה. הוא רצה בהירות? מושלם, זה בדיוק מה שהיא תגיד לו.

"אנחנו צריכים לעשות עץ משפחה, ולאור העובדה שאתה, פרופסור מאלפוי - " היא הדגישה את שם משפחתו. "אבא שלי, אני חושבת שתוכל להקל עלי באיסוף החומר על המשפחה שלי מצד האבא..."

המספר שבע שדראקו שרבט באותו רגע על אחד מגיליונות הקלף כדי לתת ציון סופי לתלמיד רייבנקלו, סטה לכיוון השוליים הימניים ונראה כקשקוש. הוא הרים את עיניו אל הילדה שהסתכלה עליו בהתרסה, בידיים שלובות בדיוק כמו שהוא קיבל אותה לפני כן, גבותיה זועפות ופיה קפוץ באופן שהזכיר לו מאוד את הרמיוני ואפילו את פרופסור מקגונגל בזמן שהוא היה תלמיד.

דראקו מצמץ. שרה אפילו לא נרתעה. הוא משתגע או שהילדה הזאת ברגע זה אמרה לו שהוא אבא שלה? אולי זו היא שמשתגעת, אם כי הרמיוני מעולם לא אמרה לו שהיו לה מקרים שכאלה בעברה.

אבא? הוא הביט בה...שרה הייתה הבת שלו?

ולפתע, כל הדברים שהוא לא הבין...ההתנהגות של הילדה, החוצפה, ההתנשאות, הגחמות הקטנות, האופי השונה כל כך מזה של הרמיוני, הכישרון הבלתי רגיל שלה לשיקויים, וההשתדלות שלה שאף אחד לא ישים לב למה שהיא חשה, הכל, הכל בכלליות...הכל התחיל להתאים בפאזל השאלות שנבנה בשניות מעטות במוחו.

"שרה אליזבת'..." הוא מלמל יותר לעצמו יותר מאשר למישהו אחר. "איך לא שמתי לב?"

בת. שרה הייתה הבת שלו. הבת שלו. הוא היה אבא.

"פוטר!" הוא צעק בעודו מתרומם מהכיסא ועובר ליד הילדה לכיוון הדלת, יוצא מהמקום בכעס. שתי שניות אחר כך, הדלת נפתחה שוב. "אל תזוזי מכאן." הוא הזהיר את הילדה.

שרה לא ענתה. כשדראקו נעלם שוב, הקטנה משכה בכתפיה. אחרי הכל, לה מעולם לא היה הכישרון של אמה כדי לנהל את הדברים בטאקט.

oOoOoOoOoOo

הממ...היי!

לא ידעתי אם להמשיך להעלות את הפרקים הבאים...

העלתי בכל זאת.

מקווה שנהנתם!

ליס

הפרק הקודם		הפרק הבא