ריילי

"תאמר לי, ארתור יקירי, הנך מרוצה מלי ג'ורדן?" כך פתח את השיחה שר הקסמים בבוקר שטוף שמש החריג לעונה עם ארתור וויזלי.

"מרוצה אני ממנו עד מאוד!" הבטיח לו מר וויזלי בחיוך. "מאז אותה פרשייה עם איימוס לא נכשלנו כלל!"

שניהם נזכרו בפרשייה המצערת ובתגובתו החריפה של איימוס כששמע על פיטוריו; כל המשרד בער באש במשך שעה עד שכשפי-האש הגיעו וכיבו את השריפה. איימוס השתולל וקילל במיוחד את השר ואת מר וויזלי ומאז נפשו סוערת והוא איננו מוכן להחליף ולו מילה עם אחד מחברי מסדר עוף החול. איימוס החל לפתח שנאה עזה כלפי ארתור וויזלי ולי ג'ורדן. השר סבר שזו הוכחה לדבריו- שאיימוס בוגד; ארתור סבר שזו הוכחה לדבריו- אם איימוס לא היה חף מפשע, וודאי לא היה מגיב בחריפות שכזו. בנוסף, עד כמה שפיתח סלידה כלפי ארתור, ארתור היה משוכנע שהוא לא מעוניין במותו. עדיין לא.

במהלך החודש שבו פעל לי במקום איימוס הכל החל להסתדר; פעם אחת הם אפילו כמעט תפסו את הרוצח, אך זה הספיק להימלט ברגע שהגיעו, מותיר זוג נערות בנות-מוגלגים מבוהלות אך שלמות.

"אך יש דבר המטריד את מנוחתי." אמר ארתור בכובד-ראש, נע באי-נוחות, פזל לצדדים והמשיך: "מתוך שבעת הניסיונות שערכנו בחודש האחרון, התקדמנו רק בשניים; גילינו שהרוצחים אינם יכולים להיות יותר מחמש, אך גם לא פחות משניים ושאותה נערה ירשה את אפייה ה…בוטה של אימה. אני מתחנן לפניך, כבוד השר, הרשה לי לשוחח עם הנערה, לפני שיוציאו אותה להורג! איני יודע אם דבר מלבד זה יוכל לקדמנו כעת!" ביקש מר וויזלי, ולא ידע אם נסיונותיו יעלו חרס או יצלחו בידו; השר הסכים לדחות את מועד ההוצאה להורג של הנערה בחודשיים, אך ספק רב אם ירשה לו לבקרה.

"אתה יודע בדיוק מה הם מניעי, ארתור." ענה השר ונאנח, "בנוסף לכך שהנערה מסוכנת בפני עצמה והיא לא תחדש לך דבר, אם מישהו יראה אותך בקרבתה ישר תהיה חשוד ותהווה-"

"-מוקש מספר אחת. כן, אני יודע." אמר ארתור בקוצר-רוח, "ובכל זאת מוכן אני לקחת את הסיכון!"

"הנערה עקשנית כפרד; היא אינה מוציאה מפיה מילה שלא לצורך. לאחרונה היא אף חדלה מלענות על שאלותיי. אני חושש שבקרוב איאלץ לנקוט בצעדים מרחיקי-לכת… לא, לא נהרוג אותה." הוא הוסיף כשהפנה את ראשו והביט בפניו המבוהלות של ידידו.

"אני יודע להיות גם עקשן כשצריך." אמר ארתור והשר גיחך.

"בסדר, לך אחר ליבך. אך אני הזהרתיך- הישמר לך. הנערה התמימה אינה אלא מפלצת אכזרית!" הוא קרא והביט עמוק בעיניים הירוקות שהשיבו לו מבט נעים וחמים.

"הבנתי. תודה, אדוני!" ענה ארתור בחיוך ופנה לעזוב את החדר.

"ודרך אגב, מוטב שאיש לא ידע על ביקורך באזקבאן. ועוד דבר, השתדל שלא להטריד את הסוהרסנים שלא לצורך; לאחרונה הם רעבים יתר על המידה." הוא הזהיר.

"איש לא ידע!" הבטיח ארתור טרם עזב את החדר.

"בהצלחה!" לחש לו השר מילה אחרונה שיועדה ללוותו לאורך כל הדרך.

"תודה, כבוד השר." אמר ארתור ויצא מהחדר, היישר לידי קרני שמש קרירות ולא מחממות, לשמש שקרנית.

ארתור הילך לו לבדו, הייצור החי במלואו היחיד בין כל עשרות אלו הגוססים מכוחם של הסוהרסנים. כל האסירים המיואשים הביטו בו בשתיקה בעת שחלף על פניהם ותהו מה מעשיו במקום אפל שכזה. חשדות החלו למלא את ראשם, חשדות שיוכלו לשמור רק עמם, שכם אין איש מבקרם מלבד אותם יצורים אפלים שהם העדיפו לא להגות בהם.

הוא הלך בשתיקה, מחזיר מבט לכל אותן עיניים קרות ואפלות, בוחן את הסורגים הכבדים. אט אט הוא התקדם לעבר התאים השמורים ביותר. הוא לא נח ולא עצר עד אשר הגיע למחוז חפצו; היא ישבה בתאה והביטה בו בשקט כשאר האסירים. שיערה המקורזל התנופף בפראות, מלא בקשרים המעידים על הזנחה. עיניה שמזמן כבר יבשו לבשו שקים שחורים ועבים. לא היה זכר לבגדיה הדלים בה ראה אותה לראשונה; היא לבשה שמלה מכובדת דיה שכתפה נשמטה וחשפה פס זעיר של חזייה ורגליה המאובקות שהשחירו מעט מן ישיבתה בכלא עוטרו בנעלי-עקב חדות הצבועות באפור, שמא נקנו כך שמא מן האבק שהצטבר עליהן.

ארתור התקרב אל הנערה שמיהרה לעמוד, זקופה וגאה, והישירה אליו מבט.

"שלום לך." הוא אמר וחשש מסוים התגנב אל קולו.

"שלום." היא ענתה בפשטות והניפה את ראשה בגאון.

"נשלחתי מהמשרד, עם אישור מהשר לחקור אותך." הוא אמר בזהירות. הוא המתין לתגובתה, אך היא רק הביטה בו בעיניים קרות. היא הביטה ביצור הכסוף שפיטרל סביבו כשומר-ראש וידעה שהכוח הקטלני שהורס אותה כלל לא משפיע עליו.

"אני מבקש ממך לענות לי יפה על השאלות. אינני רוצה להצטרך לפגוע בך." הוא אמר וקולו התקשה מעט. בבת אחת שתי אישוניה הוצתו באש יוקדת ושמלתה כמו נשמעה לליבה ונשמטה עוד יותר. "ואם לא- אינני אחראי למעשיי." הוא הוסיף בשקט, בטון אזהרה, והביט בכתפיה החשופות לגמרי, על אף הקור העז ששרר בחוץ.

כשהביט בה כעת זיהה בה לראשונה את אותו דמיון שירשה מאימה עליו שמע רבות מפי השר; עיניה יוקדות באש מלחמה, כתפיים חשופות מבגדים שמוטים, שיער מקורזל ופרוע… הוא נזכר בפגישתו הראשונה עם המדאם, שנקרא אז בלק. היה זה עוד בתקופת לימודיו הוגוורטס, וכבר אז חש כלפיה שנאה עצומה שכמותה לא חווה.

"ספרי לי על מעשייך ביומיים האחרונים." הוא אמר לבסוף, מנסה לנסח שאלה שלא תוכל לחמוק מלתת תשובה מדויקת.

"ישבתי פה." היא ענתה בשקט, כאילו זה ברור מאליו.

"ישבת, סתם כך, יומיים שלמים?" הוא שאל ואי-אמון ברור נשמע בקולו.

"בדיוק!" קולה לא נשבר ולא נסוג ולו במעט מהפקפוק שבדבריו.

הנערה אכן עקשנית, הוא ציין לעצמו ותהה אם יש ביכולתו להצליח בדבר שאחרים נכשלו בו.

"את בטוחה?" הוא שאל ונראה מפקפק ביותר.

"אתה טהור-דם, נכון?" היא שאלה והמשיכה על אף שלא קיבלה מענה, "אימי אמרה לי פעם שרק טהורי-הדם ניחנו ביכולת פקפוק טובה, כפי שרק להם יש עתיד." קולה היה רווי בהערצה, ותו לא.

"כן, אני טהור-דם." הוא ענה ובקולו לא נשמע אף לא שמץ של הערצה. "והרשי לי לומר לך דבר או שניים על אימך היקרה." כעת קולו היה נבזי. הנערה שתקה והביטה בו בסקרנות מהוססת.

"אימך דגלה באמונה מופרכת שישנם קוסמים טובים יותר מאחרים ושקוסמים שנולדו למשפחות מוגלגים דמם טמא. לאימך הייתה יכולת מבחילה לרצוח אנשים-  בכללם אף את בן דודה, שאת יכולה כמובן לנחש שהוא טהור-דם בדיוק כמוה- יכולת שעד היום מרתיעה אותי. אני אף אגדיל ואומר כי מותה של אימך היה הדבר הטוב ביותר שהקוסמים יכלו לצפות לו."

"הרתיעה אותך מקנאה!" היא סנטה בו ועורה הכהה האדים מעט.

"הו לא, לא מקנאה כי אם מרחמים." הוא הבטיח לה.

"רחמים!" היא נחרה בבוז כפי שנהגה אימה לעשות. "אמא שלי ידעה מה ראוי לבוצדמים!"

"שמרי על פיך המטונף ממילא." הוא אמר וידיו נקפצו לאגרופים. מר וויזלי לא נהג לדבר כך, אך כעת שילח לעברה את כל זעמו.

"אשמור על פי כאשר העולם ידע מה טוב בשבילו." היא ענתה בהרמת גבה.

"ומיהו ה"עולם", על-פי השקפתך?" הוא שאל בעניינות והגים אף הוא גבה, סבוכה ובהירה.

"הקוסמים טהורי-הדם, כמובן." היא ענתה והביטה בו בסלידה הולכת וגוברת.

הפעם היה זה ארתור שנחר. קולו לא נשמע כשסינן קללה חרישית.

"האינך סבור כמוני- כמו אימי?" היא שאלה וצינה קלה התגנבה לקולה. לראשונה בשיחתם, עבר בנערה גל של קור, אם כי ארתור לא היה בטוח שזה בהשפעת מזג האוויר בלבד.

"איני סבור כך, אך אין זה נושא שיחתנו." הוא השיב בקול תקיף. "את מתחמקת משאלותיי."

"אינני מתחמקת; אתה הוא זה שהעביר את נושא השיחה!"היא התריסה בו.

אדון וויזלי נראה כעומד לענות תשובה חריפה, אך לבסוף אמר רק "ניחא", נאנח והמשיך: "תוכלי לגולל בפניי את סיפור הרצח של קרובת משפחתך?"

"הלכנו יחד- יותר נכון, טיילנו- בפארק הקטן הקרוב לפה-"

"מי בחרה את מקום המפגש?" קטע אותה ארתור, "את מקום השיח?"

"היא. היא אמרה שאוויר צח ייטיב עימנו, ומלבד זאת- הרי אני אינני מכירה את האיזור." לאחר שארתור הביט בה ולא קטע אותה שוב, היא המשיכה: "שוחחנו בנעימים. היא שאלה אותי שאלות על הוריי, ואני עניתי. ואז היא אמרה שהיא יודעת בוודאות שאני הבת של 'בלה'. אינני יודעת איך היא הגיעה למסקנה הזאת, אך נראה שהיא הכירה היטב את אמי והיטיבה לזהות אותי על-פי תנועותיה-"

"וודאי שהיא הכירה אותה היטב; הן אחיות." קטע אותה שוב ארתור. "המשיכי!"

"ואז- בדיוק כשהסתובבנו כדי לשוב לבניין- היא הותקפה."

"תארי לי את פרטי ההתקפה!" פקד ארתור בקול לא לגמרי אמין.

"הסתובבתי, ואז ראיתי הבזק מהיר של תמונה חולפת. הסתובבתי בחזרה, והספקתי לראות שני כדורים שהושלכו כנראה מרובה, על-ידי אדם שעמד מאחורי העצים, פוגעים בה. ואז… ואז היא כאילו התאבנה, ו- ו… היא נפלה בחבטה, ודם ניתז לכל עבר…" הנערה עצרה בתיאורה המחליא.

"אמרת 'כנראה'. אני אמור להסיק מכך שבדית את כל התיאור האחרון מליבך?" הוא התריס בה.

"לא, אדיוט. כנראה שהכדורים הושלכו מרובה על-ידי אדם. אני בטוחה במה שראיתי לגבי מותה ובכך שהיריות הגיעו מכיוון העצים." היא חרקה את שיניה בזעף.

אדון וויזלי לא נראה מרוצה מהכינוי שכינתה אותו הנערה, אך גם אם כעס הוא לא הראה זאת.

"יש לך משהו נוסף לומר לי לפני שאני הולך?" הוא שאל ונימה של סיום שיחה חסרת תועלת נשמעה בקולו.

"כן- שאתה הקוסם האדיוט ביותר שפגשתי בחיי." היא עקצה.

"לאור העובדה שראית בערך שני קוסמים, זה לא מרשים במיוחד." הוא השיב בקלילות. "אז אני מבין שאת ההבנה המהירה לא ירשת מאימך; התכוונתי לדברי טעם."

"מעניין, אך בי נוצר הרושם שדווקא אתה הוא זה שלא ניחן בהבנה מהירה, אחרת היית מבין את הרמז העבה שלי לרצון סיום השיחה הזאת." היא השיבה, אף היא בקלילות מפתיעה.

ארתור וויזלי אפילו לא ניסה לרסן את כעסו, הוא פשוט הסתובב והתרחק משם במהירות, ממלמל משהו שנשמע כמו: "החוצפה שלה משתווה לזו של אימה ללא ספק, ואם לא למעלה מזה!"

הפרק הקודם		הפרק הבא