הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרק ו'

ראש המטה ישב בכיסאו וסקר את ג'ד במבט חודר. ג'ד, נחוש לעבור את המבחן בהצלחה ולא להתכווץ למראה מבטו החד של ראש המטה, ניסה שלא להתנשם בהקלה כשראש המטה העביר סופסוף מבט קצר על הגלימה החדשה שרכש אצל מדאם מלקין אתמול וחייך בשביעות רצון.

"אז אתה מרגיש מוכן להתחיל לעבוד כהילאי?" שאל ברוגע בעודו קם מכיסאו ופותח את דלת העץ הכבדה, "בוא נלך לאולם האימונים ונראה למה אתה מסוגל."

אולם האימונים הוא חדר גדול המשנה את צורתו לסביבה אחרת כל פעם מחדש. זה היה המקום בו תרגלו ההילאים קרבות קסם בתנאים שונים וכל הילאי פנוי מעבודה נהג ללכת לשם להתאמן.

עכשיו ג'ד עמד להתמודד נגד כולם בבת אחת.

"אוקיי, כולם אלי." קרא ראש מטה ההילאים בקול כשנכנסו לאולם האימונים. "תכירו את ג'ד, השותף החדש של קרניים." אמר בעודו דוחף את ג'ד קדימה, מול כולם. "הוא כאן כדי להראות לי למה הוא מסוגל ואני מצפה מכם שלא תעשו לו חיים קלים."

זמזום רם של דיבורים ותלונות מילא את החדר כשכל הנוכחים החלו לדבר בבת אחת.

"רגע," קרא קול אחד חזק מן האחרים, "אתה מצפה שכולנו נתקוף אותו?!" שאל בחוסר אמון.

השתררה דממה קצרה בזמן שכולם חיכו לתשובה.

ראש המטה לא היסס. "כן," צעק, "תתחילו עכשיו!"

ג'ד ניתר בחדות ימינה כדי לחמוק מכל הכישופים ששוגרו אליו בבת אחת ובעט בחוזקה ברגלו של ההילאי הקרוב ביותר. הוא לא רצה שידעו שאין לכישופים השפעה עליו, זו היתה חתיכת הפתעה שרצה לשמור לרגע המכריע.

ההילאי שחטף בעיטה ברגלו נפל על פניו וסינן קללה שקטה, וג'ד שיגר סנוקרת לסנטרו של ההילאי הבא. ראשו של ההילאי הוטח לאחור, והוא קרס על גבו כשג'ד עבר מעליו בזינוק קדימה. הכישופים עדיין פספסו אותו; הוא היה זריז מדי בשבילם.

האדרנלין שזרם בקצב בגופו מילא את תפקידו נאמנה כשהתייצב לפני שני ההילאים הקרובים אליו והטיח את ראשם זה בזה. אחד מהם קרס ארצה אך השני נשאר עומד ונפנף כלפיו בשרביטו בחוסר יציבות. ג'ד התגלגל הצידה וכל הכישופים שכוונו אליו פגעו בהילאי שניצב מאחוריו.

הוא שיגר בעיטה אחורית לרגליו של הילאי נמוך עם שיער קצר ומאפיר, ואגרוף לבטנו של ההילאי שמולו, ושניהם קרסו ארצה בחבטה. הוא הביט סביבו; בערך עשרה הילאים עמדו במעגל מדויק מכל צדדיו עם שרביטים שלופים. הוא ניסה לקפוץ ימינה אבל איחר וכל הכישופים פגעו בו אחד אחרי השני במהירות מדהימה.

כשהבוהק המסנוור סביבו דעך נשמעו שלל התנשפויות נדהמות. ג'ד עמד על רגליו ללא פגע.  מנצל את יתרון ההפתעה שהשיג, הוא הספיק לשטח עוד שלושה הילאים לרצפה לפני שראש המטה החליט להפסיק את ההדגמה.

"יפה מאוד!" אמר לו ראש מטה ההילאים, "למדת טוב."

ג'ד חייך. "עוד לא ראית כלום."

***

"באותו הזמן הארי הבין שכדי שיוכל להשמיד את וולדמורט חייב גם הוא למות, והוא הסגיר את עצמו ללורד וולדמורט על מנת למנוע הרג נוסף של חפים מפשע. לפני מותו קרא הארי להוריו, ג'יימס ולילי, לסיריוס בלק ולרמוס לופין באמצעות אבן האוב כדי לחזקו. לאחר מכן הוא הגיע לקרחת היער בה נמצא וולדמורט והניח לו לפגוע בו בקללת המוות אבדה קדברה בלי לנסות כלל להתגונן מפניה."

"ווי!" צעקה לוסיל בקול לאחר שסיימה לקרוא את הפסקה. היא דפדפה לסופו של הפרק והמשיכה לקרוא.

"לאחר מותו של הלורד וולדמורט השיב הארי פוטר את שרביט הבכור לקברו של הפרופסור אלבוס דמבלדור. כאשר הוא ימות ייעלמו גם כוחותיו של שרביט הבכור הקשור אליו. הארי שמר לעצמו את אוצר המוות השלישי, גלימת ההיעלמות המופלאה אותה ירש מהוריו. הוא אינו מוכן לומר לאיש היכן שוכנת אבן האוב וטוען שהינה מביאה רק כאב וצער."

זה היה כל מה שלוסיל נזקקה לו. הספר "בידל- פייטן או היסטוריון" מאת הפרופסור לונה לאבגוד קבע בוודאות שההילאי המפורסם הארי פוטר היה אדון המוות האחרון, מה שאומר שאבן האוב הייתה ברשותו לתקופה מסוימת – ואולי היא אפילו עדיין נמצאת אצלו!

נפלא, חשבה לעצמה לוסיל בלעג, נשאר לי רק לתפוס את ההילאי הכי מפורסם וידוע בעולם לשיחה אישית, לשכנע אותו לתת לי את אחד מהחפצים הקסומים החזקים ביותר שקיימים ואז הכול יסתדר. זה טירוף!

נכון זה טירוף. לחש קול חדש במוחה. אבל אם הטירוף הזה יוכל להחזיר את אבא ואמא אז את חייבת לנסות אותו. פשוט חייבת.

אבל מה אני יכולה כבר לעשות?! שאלה את עצמה. רק מזל טהור יאפשר לי לאתר אותו.

כן, ענה הקול הקטן במוחה והיא הוציאה בחיוך את בקבוקון הפליקס פליציס מכיסה. טוב שיש לי קצת מזל נוזלי בכיס למצבי חירום.

***

"אז למה קוראים לו קרניים?" שאל ג'ד ולקח עוד לגימה מכוס הבירצפת שבידו.

"או, זה די פשוט, בעצם." ענה לו לני, הילאי המבוגר ממנו רק במספר שנים. "כשהארי הגיע למטה ההילאים גילו שאבא שלו היה אנימאגוס. כמובן שלא הניחו לו בשקט עד שהוא הצליח להפוך לאייל כמו אבא שלו, ולמרות שהוא מתנגד לזה, הדבקנו לו גם את הכינוי של אבא שלו."

"אז הארי הוא אנימאגוס?!" שאל ג'ד, המום. "לא היה לי מושג."

הוא ישב בקלחת הרותחת עם הילאים מהמטה. זה היה מנהג קבוע, כל פעם שהגיע מישהו חדש למטה ההילאים היו החברה עורכים לו מסיבת קבלה ויוצאים לבלות בבר.

הוא שתה את מעט המשקה שעוד נשאר בתחתית כוסו וקם מכיסאו. רוב החברה מהמטה כבר עזבו והוא החליט שהגיע הזמן שילך הביתה.

"נראה לי שאני אזוז," אמר והשאיר מספר מטבעות על השולחן, "נתראה מחר."

הוא הסתובב לעבר הדלת והתנגש במישהו שבדיוק ניסה לעבור שם גם הוא.

"אופס," אמר ג'ד ותפס את מי שזה לא יהיה בידיו לפני שייפול לקרקע, "מצטער, טעות שלי."

"אוך," גנחה לוסיל, נאחזת בג'ד ומנסה להרגיע את הסחרחורת שתקפה אותה. "אני אשמה, לא הסתכלתי אם א'וד מישהו עובר שם. סה קורה לי א'רבה בזמן האחרון."

"שאת נתקלת באנשים, או דווקא בי?" שאל ג'ד בגיחוך, מעביר את ידו בשיערה הארוך בלי משים. "בואי, כדאי שתישבי."

שריקה חדה עלתה מכיוונם של ההילאים המעטים שעוד נשארו לשתות, וג'ד נאלץ להפנות אליהם מבט זועף כדי שיפסיקו לצחקק ולזרוק הערות.

"חברים שלך?" שאלה לוסיל והעיפה לעברם מבט מטושטש מכאב.

"לא בדיוק," מלמל ג'ד וקימט את מצחו, "בואי נשב במקום אחר."

הם התיישבו סביב שולחן קטן לזוג בצידו האחר של החדר. ג'ד ניסה להתחמק מעיניהם של ההילאים וכך קרה שנשאר לבד עם לוסיל, מצב שהביך אותו מאוד; איכשהו העיניים שלה הפנטו אותו, גררו אותו עמוק פנימה ולא הרפו. המצח שלה נחרש בקמטים זעירים כשקראה את התפריט וג'ד חיפש משהו אחר לבהות בו. הוא נעץ מבט ממושך במלצרית השמנמנה עם חיוכה הרחב, ולא יכול היה שלא להשוות בין שיערה החום והעכברי לבין שיער הסתיו הארוך של לוסיל.

לעזאזל, מה אני עושה? רומנטיקה זה לא דבר טוב להילאים.

הוא הזמין לשניהם בירצפת וניסה לחשוב מה בעצם הוא מרגיש ואיך לכל הרוחות זה קרה לו.

לוסיל בהתה בתפריט, לא מרוכזת, קולטת שהיא קוראת שוב ושוב את אותה השורה ומריצה בראש עוד פעם את הסצנה האחרונה. היא רק רצתה לקנות איזה משקה קר שירענן אותה קצת, אבל כשראתה את המבטים שהגברים פה שלחו בה היא החליטה ללכת למקום קצת יותר שקט; ואז, כאילו מישהו הריץ את הקלטת מהר מכדי שתוכל לעקוב, היא מצאה את עצמה בתוך הידיים של הבחור ההוא, ג'ד, עם כאב ראש ענק ולב שמשום מה פרפר בחזה בהתרגשות.

ו... בסדר, הוא היה חתיך. לא כמו שאר הגברים שפגשה בצרפת, אבל איכשהו הם היו הרבה יותר סתמיים ומטופשים; המבט שלו היה הרבה יותר עמוק והחיוך שלו היה החיוך הכי מתוק שהיא ראתה אי פעם; ושניהם יושבים עכשיו כמו אידיוטים, מקפידים שלא להפגיש מבטים, אוחזים בתפריט הדהוי מרוב שימוש ומנסים לא להסמיק. היא החליטה שעם כל הכבוד למסורת העתיקה שבה הגברים אמורים לעשות את הצעד הראשון, אולי בכל זאת היא תהיה הראשונה שתשמש דוגמא פמיניסטית; ואז התפריט שלו נדחק הצידה ושום דבר לא היה חשוב יותר מזוג השפתיים שנפגשו פתאום ו-

"תרצו עוד משהו חוץ מהבירצפת?" המלצרית חייכה אליהם, אבל החיוך שלה נמוג יחסית מהר כשהיא ראתה את המבט הארסי שהפנתה אליה לוסיל.

"נו." סיננה לוסיל בכעס. אידיוטית חסרת טאקט שכמותה.

ג'ד חייך.

אז רומנטיקה זה כמעט תמיד לא טוב להילאים; הפעם יש יוצא מן הכלל.

הוא אחז בידה בעדינות, כבר לא מפחד להיבלע עמוק בתוך עיניה החודרות. "למה בעצם את פה?"

"ובכן," התחילה לוסיל בהיסוס ונשכה את שפתה, "זה ישמע לך מוזר, אבל אני סריכה לאתר מישהו שגר בסביבה. איך אני יכולה לא'שות את סה?"

"זה תלוי את מי את מחפשת." ענה לה ג'ד ולגם מכוסו.

"אתה תסחק עלי." מלמלה לוסיל, שותה את הבריצפת באופן שהסתיר את פניה מעיניו.

 "לא נכון," אמר לה ג'ד, "אני מבטיח שלא."

"טוב..." אמרה לוסיל, "אני מחפשת הילאי מפורסם. את א'ארי פוטר, ליתר דיוק."

ג'ד החל לצחוק בקול רם, מה שגרם ללוסיל להזעיף את פניה.

"א'בטחת!" אמרה בכעס, "א'בטחת שלא תסחק!"

ג'ד נופף בידו, מסמן לה לחכות עד שיסיים לצחוק. "נכון," אמר לבסוף, חיוך גדול מרוח על פרצופו, "אבל המזל שלך הוא שפנית בדיוק לשותף שלו."

הפרק הקודם		הפרק הבא