הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

דמעות של צחוק עמדו בעיני כשדמבלדור סיים את "נאומו".

לפי כל מה שקראתי עליו בספרי הקסמים שקניתי בסמטת דיאגון, הבנתי שהוא גאון. עכשיו גיליתי שהוא גאון משוגע, אבל עדיין גאון.

כשהוא אמר 'בתאבון' , ומחא כף, השולחנות התמלאו מעצמם במיני מאכלים. אני, יחד עם רבים אחרים מתלמידי השנה הראשונה, בהינו באוכל בתדהמה.

קוסמים או לא, כמות כזו של אוכל שמופיעה יש מאין היא בלתי צפויה בעליל.

קסמים חשבתי בשמחה. האוכל נראה נפלא והריח מדהים. מרקים, פשטידות, דגים ומה לא היה שם. העמסתי על צלחתי מנת מרק ירקרק שעלה ממנו ניחוח של שעועית.

כשטעמתי אותו, מתמוגגת מהטעם הנפלא, הבטתי מזווית העין בהארי פוטר ובמשפחה הג'ינג'ית.

רון אכל בתאווה שלא הייתה מביישת פיל רעב. הארי פשוט בהה בשולחן, ונראה שלא הבין איך הכל הגיע לשם.

לפי מה שקראתי, הוריו נרצחו כשהיה תינוק, והוא עצמו שרד איכשהו, וגרם לאתם-יודעים-מי להיעלם כאילו לא היה.

לא ידעתי מה עלה בגורלו מאז. מי גידל אותו? האם ייתכן שהוא גדל ללא קסמים, כמוני?

הוא נראה כה צנוע כשהגיע לשולחן, והמום מכך שכולם מכירים אותו ושמחים לראותו. האם ייתכן שהוא עצמו לא ידע מה קרה להוריו, ומי הוא בשביל קוסמים כה רבים?

כשהארי הפנים לבסוף שהאוכל אמיתי והוא רשאי לאכול ממני, צצה לפתע ומשום מקום רוח רפאים.

עצרתי באמצע האכילה, כשהכף תקועה בדרך בין הקערה לפה שלי, ופשוט בהיתי בו.

ראשו חייך אלינו מתוך צלחת, ורבים מהתלמידים קראו קריאות גועל ותדהמה.

הרוח הציג את עצמו. סר ניקולאס דה מימזי פורפינגטון. 
זיהיתי את שמו מיד, כמובן. הוא היה אחת מרוחות הרפאים שרדפו את הטירה. עדיין, המראה שלו אמיתי וקיים מולי, גרם לבטני להתכווץ. איך מגיעים לצורת חיים כזו? האם זה עונש על חיים לא טובים?

האם זה מה שקורה למי שלא משתדל בלימודים כאן בהוגוורטס? הוא נידון לרדוף את הטירה לנצח?

"היי, אני יודע מי אתה! אתה ניק כמעט בלי ראש!" קרא רון.

הרוח נראה נפגע מעט. "אני מעדיף שלא יכנו אותי כך-"

"כמעט בלי ראש?" שאלתי, מתפרצת לשיחה, "איך אפשר להיות כמעט בלי ראש?"

ניק נראה נסער, "ככה!" הוא אמר, ושלח יד אל ראשו. כמעט הקאתי. הראש נתלש, ונשאר תלוי רק על כמה סנטימטרים של עור רפאי. 

"איכס!" קראה ילדה שישבה מימיני. נדמה לי שקוראים לה לוונדר.

ניק כמעט בלי ראש החזיר את ראשו למקום, ובהבעה מתנשאת פתח בשיחה עם תלמיד מבוגר אחר, שנראה הרבה יותר נינוח בחברתו.

חוץ מהרגע המפחיד ההוא, הארוחה עברה בנעימים. כשהארוחה הסתיימה, המדריך הראשי, ילד גבוה וג'ינג'י (לא מפתיע שגם הוא אח של רון) ששמו פרסי,

הוביל אותנו דרך אלפי מסדרונות ותמונות מדברות אל חדר המועדון. 
"ווא" נשמעו לחישות מכל עבר.

מועדון גריפינדור. כמה אני שמחה שהגעתי לכאן!

המקום היה חמים, כורסאות היו מפוזרות בצורה אקראית בחדר, אש בערה באח, והכל היה בגווני אדום וזהב, הצבעים של גריפינדור.
"הבנות לכאן" אמר פרסי, והצביע על גרם מדרגות.

עלינו במדרגות, ועלינו, ועלינו, ולבסוף מצאנו את חדרנו ע"פ השמות שהיו רשומים על דלת החדר.
כשפתחנו את הדלת, חיכו לנו שם מיטות מוצעות, ולכל מיטה הייתה כילה בצבע אדום בהיר.

רק עכשיו התפניתי כדי לבחון את שותפותי החדשות לחדר.

לוונדר, ילדת ה"איכס" מקודם, תפסה את המיטה הראשונה ליד הדלת. תאומות זהות ויפות בעלות צמות ארוכות ועור חום, תפסו שתיהן מיטות צמודות ליד חדר השירותים,

ומישהי אחרונה, נמוכת קומה ובעלת שער חום כהה וארוך, שחיכתה שאבחר מיטה בעצמי.

ציינתי בראשי שהיא נחמדה, ואולי כדאי לי להתיידד עמה.

בחרתי במיטה ליד החלון, והבטתי החוצה. החדר היה גבוה מאוד, ומתחתיו נראתה רק אפלה. קריאות רחוקות של ינשופים נשמעו מעלינו, ורחש הרוח בעצים הרחוקים בקושי הגיעה לאוזניי.

זהו הלילה הראשון שלי במקום זר.

המקום הזה הוא מעכשיו הבית שלי.

הבנות פרקו את מזוודותיהן הגדולות, ומיד סידרו את בגדיהן בארונות, ואת שלל תמרוקיהן במדפים שבמקלחת. 

היה בי חלק שהתבייש במה שהבאתי עמי. כמה סטים של בגדים, גלימות חדשות, כלי היגיינה, מברשת שיער, בושם קטן שאמא נתנה לי וקרם נגד חצ'קונים.

לוונדר הביטה בי בבוז כשהנחתי את המברשת והבושם על שידת הלילה שלי. לא התייחסתי אליה. למדתי מזמן להתעלם מבנות מתנשאות.

החלפתי בגדים לפיג'מה ועליתי למיטה. חשבתי שלא אוכל להירדם, וצדקתי.  

נשארתי ערה עוד שעה ארוכה אחרי ששאר הבנות נרדמו. 
התיישבתי. אוויר הלילה הקר חמק דרך החלון, וקמתי לסגור אותו.
המדשאות הגדולות נשקפו מהמגדל, ולפתע ראיתי שם נקודת אור מתרחקת.
חייכתי.
לילה טוב, האגריד..

הפרק הקודם		הפרק הבא