זכרונות בגשם-המשך!

זכרונות בגשם

פרק שבע:

ג'יימס הרגיש כאילו כל הרגעים שאיבד, כל הרגעים שחיכה לה, השתוקק לה, ציפה לה-הכל התרכז לרגע האחד הזה. הוא חייב להגיע אליה, חייב לראות אותה, לגרום לה להבין שהמקום שלה זה פה,איתו! ושילכו לעזאזל כל שרי הקסמים בעולם.

איך היה אפשר לבטל דבר כזה?איך העולם הרשה לעצמו לוותר על אהבה כל כך גדולה, כמו שהייתה ביניהם? אני לא יכול לפספס,חייב להגיע בזמן, להגיע בזמן

להגיע בזמן.

הראש שלו לא חשב על כלום, הוא היה שרוי במין מערבולת של פחד טהור ומשתק ושל הקלה- לפחות עכשיו הוא ידע איפה היא.

טיפשה,טיפשה,טיפשה חשב לעצמו. איך היא וויתרה עליו בכזאת קלות?איך היא חשבה שהוא יוותר עליה??

הוא הדף מעליו כל אדם שהיה לו האומץ לעמוד בדרכו. הם לא יכולים לראות שזה מצב של חיים או מוות?!

בדרך לא דרך, הוא סוף סוף הגיע לכניסה של משרד הקסמים, ועלה במעלית לקומה שידע שבה נמצאת לילי- הקומה של קשרי החוץ.

הוא עבר במהירות בתוך האגף, מציץ בחדרים, בודק אם לילי שם. הוא עמד להיכנס אל תוך היחידה האחרונה באגף כש-

"סליחה אדון צעיר! אפשר לדעת מה מעשיך כאן?" נשמע מאחוריו קול דק וצווחני.

ג'יימס הסתובב במהירות, נתפס בקלקלתו, וראה מאחוריו פקידת קבלה זקנה ומנומנמת יושבת מאחורי דלפק ארוך, שעליו נתלו פרסומות וסיסמאות כמו:"מפתח מעבר-מפתח לנוחות!" , "שמרו לכם מקום במפתח המעבר הבא וחסכו התרועעות עם בני המוגלגים!", או "מפתח מעבר לקחת-ולא הצטערת!". מאחורי הדלפק היה מעבר שהוליך אל חדר, עליו היה כתוב באותיות מוזהבות "חדר המתנה למפתח מעבר-לנוסעים בלבד"

ג'יימס קילל את עצמו על כמה שהוא היה סתום- איך לא ראה את זה לפני כן?!

הדרך אל לילי עוברת דרך הפקידה המקומטת!

הוא שיגר אל הפקידה את החיוך המפורסם שלו, שהיה ידוע בהוגוורטס בשל המסת הלבבות של הבנות והיה המוקד ללבבות שבורים רבים, ואמר לה:"שלום,אה, גברתי. יש לי פה איזה עניין דחוף לסדר, אז אני ממש ממש אעריך אם תוכלי בבקשה לתת לי להיכנס אל חדר ההמתנה כי זה יהיה נהד-"

"שם, בבקשה", קטעה אותו הפקידה בקול משועמם, היה ברור כי היא בעבודה שנים רבות וממש לא היה לה כוח לשטויות כמו שהבחור הצעיר רצה לעשות.

"אה..ג'יימס.ג'יימס פוטר."

הפקידה סקרה את הרשימה לרגע ובנימה של החלטה גורלית אמרה:"אתה לא מופיע ברשימה".

ג'יימס בהה בה לרגע:"ארר, כן, אני יודע. את מבינה- זה הפתעה מאוד גדולה שאני מתכנן לחברה שלי, והיא לא אמורה לדעת על זה והיא מחכה בפנים אז לכן אני ממש ממש חייב להיכנס ו-"

"איתה לא ברשימה, אתה לא נכנס". אמרה הפקידה בהחלטה סופית.

ג'יימס התחיל להתרגז. מי הזקנה הזאת חושבת שהיא? הוא עבר את כל זה ועכשיו איזו גברת זקנה וממורמרת בת 70 תגיד לו לא ותפריד בינו ובין לילי?? אין.מצב.

אבל הוא לא הראה את זה כלפי חוץ. במקום זאת, הוא החליט לנקוט בטקטיקה אחרת:

הוא התקרב אל הפקידה ואמר לה:" תשמעי.." הוא הציץ לה בתג השם:"אן, נכון שאם הייתי אומר לך שיש חתול בחוץ, ושהוא ממש חולה ורטוב, היית מכניסה אותו לכאן?"

"הו, ברור שכן!" ענתה הפקידה בהתרגשות, ופתאום הייתה נראית כאילו התעוררה לחיים:"אני מאוד אוהבת בעלי חיים, לי עצמי יש 7 חתולים קטנים וחמודים בבית!"

ידעתי. חשב לעצמו ג'יימס בניצחון. לכל גברת זקנה יש אובססיה לחתולים.

"אהמ, ובכן.. חברה שלי, זו שרציתי להיכנס אליה, יש לה חתול, קוראים לו... סנאפי, והיא מאוד קשורה אליו, ואת האמת, בגלל שהיא נוסעת עכשיו, רציתי להביא לה אותו כדי שהיא תוכל להגיד לו שלום, שלא יתגעגע, אבל הוא ברח ועכשיו הוא בחוץ, בקור הזה, מיילל ומחפש אותה" ג'יימס סיפר, מתאר את הסיטואציה ברגש רב, לא מאמינים למה שיוצא לו בעצמו מהפה.

"המסכן!" קראה הפקידה, אן, ברגש:"חייבים להחזיר את סנאפי הביתה!"

"בדיוק! אהה, זה גם מה שאני חשבתי! ולכן," הזדרז ג'יימס לנצל את טוב הלב הרגעי של הפקידה:"לכן, אממ, תהיתי אם תוכלי לעזור לי לחפש אותו!"

"כמובן!" זרחה הגברת מאושר, ושניה לאחר מכן הוסיפה בדאגה:"אבל מי ישמור על השולחן שלי כשאני לא אהיה פה?"

"אני!" מיהר ג'יימס לומר, ובראותו את הספקנות על פניה של הפקידה, הוסיף:"נעשה תורות, פעם אני אחפש אחריו ופעם את תלכי. אל תדאגי אן, זה יהיה הסוד הקטן שלנו, נכון?" וקרץ לה בשובבות.

הזקנה הסמיקה קלות:"טוב, אהה, ובכן, אני משערת כי אוכל להיעדר מהדלפק לכמה דקות.. אבל תשמור פה על הדברים כן?לא היינו רוצים שאיש מטורף כל שהוא ייכנס ויתפרץ לחדרים, צריך לשמור כאן על הסדר, הלא כן?"

"ב ר ו ר !" אמר ג'יימס, והוסיף:"את עושה פה עבודה טובה מאוד, אן. ועכשיו קדימה, סנאפי מחכה לך!"

"אני עכשיו יוצאת! אל תדאג סנאפי, אנחנו מחפשים אחריך!" צעקה הזקנה בהתרגשות, מנופפת בידיה ונעלמת בהמשך המסדרון.

פווי, חשב לעצמו ג'יימס,זה היה קרוב.

ועכשיו,כשפקידת החתולים המשוגעת הייתה מחוץ לתמונה, הגיע רגע האמת.

לילי, בבקשה תביני אותי, חשב גכ'יימס בליבו, כשהתקדם ופתח את חדר ההמתנה.

***

חשוב חשוב חשוב! לקרוא בבקשה:

אז דבר ראשון, שלום:)

כן כן אני יודעת, לא עידכנתי במשך שנתיים והפאנפיק תוייג כננטש למרות שאמרתי שלא. אני באמת לא תכננתי שזה יקרה. יש דברים בחיים שאתה לא מתכנן שיקרו לך.

כמו למשל כשהחברה הכי טובה שלך נהיית אנורקסית ושלאמא של חברה שלך נהיה סרטן.

אז שתדעו, אני מצטערת נורא נורא. כמו כולכם, גם אני קוראת סיפורים ופאנפיקים ומתעצבנת נורא כשלא מעדכנים. אבל אתם צריכים לזכור, גם אנחנו בני אדם. גם לנו יש חיים וחברים ובית ספר ושיעורי בית ואנחנו יוצאים ומבלים ומתמודדים עם דברים בדיוק כמו כולם.

אז זה לא ש"יש לי תירוצים", אוקיי? הפאנפיק הזה נכתב בעיקר להנאתי וכי אני אוהבת את זה ואני נהנית שאתם אוהבים. אבל אני לא חייבת שום הסברים.

אני ממש,ממש,ממש,ממש מקווה שאני אוכל לעדכן כמה שיותר מהר. אני לא יכולה להתחייב לתאריך כי אין לי מושג מתי אני אוכל.

בכלל לא נראה לי שמישהו עוד קורא את הפאנפיק הזה.. (ד"א, אם אתם קוראים את זה, תשאירו תגובה כדי שאני אדע אם בכלל להמשיך)

ועוד  משהו- את רוב הפאנפיק-2 החלקים שלו, כתבתי בכיתה ז'-ח'. ועכשיו אני רואה עד כמה הכתיבה שלו הייתה גרועה. אז אם וכשיהיה לי זמן אני קצת אשכתב אותו. אז אם תראו שינויים-תדעו למה.

אוהבת אתכם, באמת xx

LiliLalaXx

הפרק הקודם