I dont give a shit

אני לא יודעת כמה זמן שכבתי על המיטה, אבל כשאני קמה אני מגלה שכבר בוקר. או צהריים. יש אור חלש בחדר כי. אני מחפשת שעון ונזכרת באייפוד שמתחת למיטה שלי. 12:52. כבר כמעט צהריים. אני מביטה מסביב. אפילו לא סרקתי את כל החדר שלי, אבל יהיה לזה זמן אחר כך. אני מוצאת את הגלידה שכבר הפכה לנוזלית לגמרי שטה לה בבריכה, ולוקחת אותה איתי.

אני יוצאת מהחדר. הכול לגמרי שקט, אבל שומעים בסים חלשים מהמוזיקה שבחדר שלי שלא כיביתי.

אני מתלבטת אם ללכת לחדר של אוקס כדי להודות לה על החדר, אבל אם היא תהיה שם אז אני גם אצטרך לראות את החדר שלה וגם אותה. אז אני מתחרטת ויורדת למטבח. אני מוצאת שם את הטבחית. היא מחייכת אליי ומברכת אותי לשלום. היא בוחנת אותי, ואני נזכרת שאני בטח נראית נורא כי בשיער שלי מבולגן אחרי שנרטב אתמול, וגם הבגדים שלי מרגישים דביקים מעט. אני מחייכת חזרה, ומחזירה את הגלידה הנמסה למקפיא. כדאי שתקפא, אלא אם מישהו מתכנן לשתות גלידה לארוחת צהריים. אני מתבוננת בגב הטבחית. היא מכינה שניצלים. אני לוקחת מזלג ותוקעת אותו בשניצל הכי קטן שאני רואה.

"את רוצה לאכול משהו נוסף, הייל?" היא שואלת. אני מנידה את ראשי לשלילה ויוצאת מהמטבח. זה פשוט מדהים כמה סבלנות יש לטבחית, ואיך שהיא לא מתעצבנת על חוסר תקשורת של אנשים כמוני איתה. מסתבר שאתמול פספסתי גרם מדרגות המוביל כנראה למרתף, אבל אין לי כוח לרדת לשם אז אני מוותרת. יש לי לפחות 3 חודשים לגור בבית הזה ולחקור אותו. זה לגמרי מקרי שבבית הקודם חיינו 4 שנים. אני חוזרת לחדר שלי, ובדרך מזדעזעת למראה אוקס המשתזפת בגינה בביקיני ורוד מזוויע.

השניצל חם לי בפה ואני פולטת אותו ליד. אוקס הייתה מזדעזעת ממני. אני מחליטה שהגיע הזמן לחקור את החדר שלי. המיטה ממוקמת ממש מול הדלת במרכז האי. יש עליו גם שתי שידות עץ שחורות ומנורות, אחת מכל צד של המיטה. הטלוויזיה שלי יורדת מהתקרה בלחיצת שלט שנמצא על השידה. הכורסה השחורה הקטיפתית שגם מעטרת את האי נראית די מזמינה, אך המדרגות לבריכה בעלת הקרקעית הזרחנית אפילו יותר. המשך השביל שמוביל הרחק מהדלת, מוביל אל שטיח צהבהב, שמסביבו ספות שחורות, ועליו שולחן שקוף. מעל אחת הספות יש 5 מדפי ספרים, זה מעל זה, ארבע מהם מלאים עד אפס מקום בספרים, והמדף החמישי ריק כמעט לגמרי. הספרים, רובם ספרי מתח ופנטזיה כמו שאני אוהבת, הם ספרים שלא יצא לי לקרוא. אני מוציאה אחד שנראה מעניין. הוא על ערפדים. מאוד מקורי מצד הסופר.

הקיר הנגדי לקיר של הדלת עשוי מזכוכית והוא משקיף גם לים וגם לבריכה בגינה, ווילונות שחורים שקופים מכסים אותו. הנוף שנשקף מהחלון מדהים. מרחבים לא נגמרים של מים וחולות. אני רואה שני ילדים קטנים מנסים לשחק מטקות, אבל הם לא מצליחים להעביר את הכדור מאחד לשני יותר מפעמיים ברצף. שולחן העבודה שלי מוצב מימין לשולחן הזכוכית ולספות, מוצב לידו כיסא צהוב ומונח עליו מחשב נייד שחור. מעל השולחן מותקנת כוורת לספרי לימוד, ולשאר חומרי לימוד.

משמאל לספות ולשולחן אני רואה דלת מעץ בהיר, ואני מניחה שהיא מובילה לחדר האמבטיה. אני פותחת את הדלת, יורדת כמה מדרגות שחורות ואוהבת את מה שאני רואה. זה אחד מחדרי השירותים הכי יפים (לדעתי) שאי פעם ראיתי. לא כי זה מיוחד, אלא כי זה פשוט, אבל מעוצב. אריחים שחורים מבריקים מכסים את כל הקירות, ומרצפות לבנות חלקות מכסות את הרצפה. התקרה מאירה את החדר בספוטים עדינים, ולמראה שגורמת לחדר האמבטיה להיראות כפול מגודלו העצום, יש מסגרת צהובה. אני מזהה מקלחת לפי טוש שנשען על הקיר ולפי מספר מרצפות שצבועות באפור מטאלי, ומזהה כמובן גם ג'קוזי. הג'קוזי שלי צהוב, ושפה הסובבת אותו בעלת צבע שחור מבריק. השירותים ממוקמים במרחק מה מהג'קוזי, והאסלה שלהם משלבת יחד את הצבעים שחור וצהוב. אני שמה לב לרצפת עץ מוגבהת בכמה סנטימטרים, ועליה שולחן עץ קטן ומיטת בד דקה שלא ברור לי למה היא נועדה. בהרגשת התלהבות מהחדר אני נתקפת דחף להודות לאוקס בהזדמנות בלי שזה יישמע לה כאילו אני אוהבת אותה. אני מתנערת מההרגשה הרגעית ועוברת לחדר הבגדים שמתחבר גם עם חדר האמבטיה וגם עם החלק האחורי של חדר השינה-בריכה שלי.

הדלת המחברת את חדר הבגדים לשני החדרים האחרים היא דלת הזזה בצבע שחור עכור, שמצידה השני יש מראה, ושם גם נמצאים ארונות ומדפי הבגדים. סוף סוף אוקס קלטה שאני אוהבת בגדים שחורים וכחולים. גם צהובים, ולמרות שאין כאלו הרבה בשוק אני מוצאת כמה בין המדפים. אני קולטת כמה חולצות ורודות ואדומות. אני מוציאה אותן מהערימה ודוחפת אותן עמוק בארון. יש גם כמה חולצות ירוקות (נסבל), חומות (נוראיות, הן מזכירות לי את צרכי השירותים מספר 2, הן גם הולכות אל מאחורי הארון), ואפורות (נחמד). ממש ארון מגוון. הארון של אוקס הרבה פחות מגוון משלי אלא אם ארון מלא בבגדים בכל גוון ורוד אפשרי (ולא אפשרי) נקרא מגוון. הג'ינסים שלי תלויים על קולבים ליד ג'קט עור בצבע אבן, מעיל גשם אפור ועליוניות שחורות בעיקר. אוקס החליטה להקדיש 2 ארוניות עץ שלמות לנעליים שלי: 2 זוגות של סנדלים שטוחים (לאירועים חגיגיים), 4 זוגות של נעלי בובה - אחד שחור, אחד כחול ושניים לבנים (לאירועים חגיגיים בלבד), 4 [!] זוגות של נעלי עקב (נוראיות, מזעזעות, מכוערת... נוראיות אמרתי?) נעלי ספורט (לשיעורי ספורט זה אפשרי), כפכפים (מצויין, חוץ מהזוג הורוד שבמקרה הולך להיכנס לבוץ) ואול סטאר. זה הסוג היחיד של הנעליים שאני מוכנה לנעול ולא רק בשחור. יש לי כמובן זוג שחור אחד, אחד לבן שאני אנצל במיוחד אחרי שהוא יצהיב, אחד צהוב ושחור, ירוק, דוגמה של חצאיות סקוטיות (כאלה בחום, אדום), עם דוגמת קומיקס ועוד כמה. כן, אני יודעת שזה הרבה זוגות אבל אוקס מסתבר הבינה עם אילו נעלים אני מוכנה ללכת ללא הגבלה והיא החליטה לקנות לי הרבה כאלו.

אחרי שאני מסיימת לחרוש על כל הארון, ולסדר לי את הבגדים לפי סדר עדיפויות, אני יורדת למרתף, אותה הקומה שלא הספקתי לבדוק כשהגעתי. אני לא ממש מופתעת כשאני רואה שהמרתף הוא כבר לא מרתף, אלא חנות הבגדים של אוקס. כמות הבגדים שאני רואה שם עולה מעבר לכל יכולת ספירה. אני קולטת במבטי כמה בגדים שאני יודעת שאוקס לבשה פעם או פעמיים, ואני בספק אם הם יפגשו את הגוף של אוקס שוב. אני רואה חדר נוסף בפינה של המרתף. אני ניגשת לראות מה יש בתוכו, אך הוא נעול. אני מוציאה סיכה משערי ומנסה לפרוץ את הדלת אך ללא הועיל. הדלת נשארת סגורה כפי שהייתה.

את שאר היום אני מבלה ברביצה על המיטה, תוך כדי קריאת ספר הערפדים שמצאתי קודם באחד ממדפי הספרים, או תוך כדי צפייה בטלוויזיה בסדרות המתח שאני הכי אוהבת.

הפרק הקודם