|
"אוי ואבוי... אוי ואבוי..." זה היה בערך כל רצף מחשבותיה של לונה לאבגוד בזמן ששמעה את צרחות האנשים מסביבה. מה עשיתי? אוי לי! היא יצאה החוצה וראתה את כל היצורים שלה נמצאים בחוץ כאילו כלום. היא ניסתה להרגיע, לעצור את הבהלה שאחזה בכולם, אך חרף כל מאמציה- העלתה חרס בידה. כל העולם השתנה בגללה.
"לונה שכבה על ערסל היטושטושים שלה שאבא הכין. היא הייתה רק בת שש. 'אבא, למה יש את כל היצורים הללו בעולם?' שאלה לונה. 'זה בגלל שהדמיון שולט בכל, לונה שלי,' ענה קסנו בעדינות. 'כן, אבל... כולם אומרים לי שאני רק מדמיינת!' ענתה לונה בחשש. 'אז מה? אני אומר לך עכשין שאני לא אוהב אותך, עווית חלפה בפניו, 'וזה אומר זה נכון?' 'ברור שלא!' התקוממה לונה. 'אז אל תאמיני להם! הם מחפשים איך להעליב כי הם מקנאים! יש לך יכולת נדירה ונהדרת, ואת במקום להיות מאושרת- יושבת על הערסל בחיבוק ידיים. בואי איתי! נחשי מה אני מכין...' הזמין את לונה. 'לא... לא נכון... עוגיות סוכר יתושטושים?!' אמרה לונה בהלם. 'למענך, הכל,' חייך קסנו, והם צעדו יד ביד לעבר המטבח."
לונה הקיצה מן הזכרונות כאשר ג'יני צעקה: "לונה? איך את לא מפחדת?" ולונה ענתה ברכות: "זאת היכולת הנדירה שלי."
טוב, אני ממש שמחה שעידכנתי את הפאנפיק הזה, בעל הפונטציאל הרב כל כך! (סתם מחמיאה לעצמי, אתם יודעים...) במיוחד בערב המיוחד הזה! נשף אנשי השנה, 2013! תודה לכל הקוראים וממש תודה שאתם עוקבים עדיין! כן, זה בטח קשה... לילה טוב!
|
0 חרמשים
(4.833) 6 דירגו
כותב: 
ID : 3056
את כותבת בצורה מעניינת וכדאי להמשיך או ש...
את חייבת לעשות המשך!
אפשר המשך? רגע זו לא שאלה זאת פקודה! המשך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
נו באמת (תקראי שוב את הכותרת)!!!!
