ילדות מדממת

הסבל גרם לזמן להראות חסר חשיבות, עם הייתי יכולה לדבר רק 3 מילים הייתי אומרת עד שהיו מקשיבים לי: תנו לי למות, תנו לי למות, תנו לי למות... אבל לא יכולתי לדבר, רק להתייסר בכאב שזרם לי בגוף כמו רעל, רק לקוות שבסופו של דבר אני אמות. ככל שהזמן עבר, כך התגבר גם הרצון שלי להפסיק להיות קיימת. ואז מתישהו בסבל הנצחי שלי קמתי לבוקר שיכולתי לפקוח את עיני, זה היה לילה נטול חלומות, פשוט ישנתי, זה מעמעם את הכאב, כשהתעוררתי, בדיקה ראשונית העלתה שרק הראש כואב, מצב טוב יחסית.

קמתי ממיטתי, להפתעתי התנועה הזאת לא הסבה לי כאב כלל, רציתי ללכת להגיד לאבי שאני בסדר, שהפסקתי להיות חולה. עברתי על פני חדרים מחפשת את אבא שלי. חדר כביסה, חדר ארונות, חדר כושר פרטי, בריכה פנימית, שירותים ו.. נעצרתי. בבואתי השתקפה אלי מהמראה שבחדר השירותים, ובאותו הרגע צבטתי את עצמי, לא זה לא עוד אחד מחלומות הזוועה שלי ותשמעו הלוואי שהייתי יכולה להגיד שכל מה שראיתי במראה היה שער גרועה.

לא נראיתי כמו מתה, הייתי מתה!
עם עיניים חלולות, עור קר וחיוור ושפתיים יבשות, העור שלי היה כל כך חיוור שלא נראה שבכלל יש לי דם בגוף.

ואז, גיליתי עוד משהו ונשימתי נעצרה (עם בכלל נשמתי קודם), מעל לראשי הייתה תלויה טיפת דם גדולה בצבע אדום כהה, כמו מין חזיון תעתועים שכזה. שמעתי צלחות נשברות אך לא הצלחתי להסתכל, לא הצלחתי להוריד את מבטי מטיפת הדם הלא מציאותית, שמעתי משהו מתקרב אלי לאט, לא היה לי אכפת, כבר הייתי מתה בין כה וכה. "אני כל כך מצטער" אמר אבי לצידי "על מה?"שאלתי, כמעט בלי לשים לב. "על זה" הוא ענה

ונשך את גרוני.

הפרק הקודם		הפרק הבא