גאונה

רכנתי מעל לאלבומי התמונות עבי הכרס, מחר יום ההולדת שלי וכמו תמיד לפני כול יום הולדת מצאתי את עצמי שקועה באלבומי התמונות הרבים.

"מאי- לי/ יום הולדת חמש" הכריזה הכתובת שליד התמונה בה נראתה פעוטה בלונדינית אוחזת בלון הליום בידיה השמנמנות כאשר חיוך ילדותי מרוח על פניה. איכשהו הפעוטה הזאת היא אני.

מתחת לאותה תמונה נמצאת תמונה אחרת, של עוד ילדה, אבל הפעם היא מבוגרת יותר, העיניים שלה עמוקות יותר, החיוך העליז שהופיע בתמונה הקודמת נעדר מזאת ונקודת החן הקטנה שמעל לחלק הימני של שפתה לא הייתה קיימת. "זאת לא אני", מלמלתי בבלבול.

הבטתי לכיוון הדלת ולאחר שראיתי שאמא או אבא לא נמצאים שמה הוצאתי את התמונה משרוול הניילון וגיליתי מאחוריה עוד כחמש תמונות של אותה הילדה, בכול תמונה היא הייתה צעירה בשנה בערך וכול התמונות היו על רקע לבן בו הילדה ישבה על כיסא, זקופה לחלוטין.

"מי זאת?" מלמלתי ומיהרתי לתחוב את התמונות לכיס הסווטשרט שלי. "מאי- לי! סיימת כבר לעטוף את המחברות שלך? מחרתיים יתחילו הלימודים!" שמעתי את אמא צועקת מהמסדרון. "כמעט סיימתי, אמא! אני אעלה לסיים עוד רגע!" דאגתי שהתמונות לא מבצבצות מכיסי ויצאתי למסדרון.

"מאי- לי, החזרת את האלבומים למקום?" שאלה אמא בעודי מתרחקת ממנה, "כן אמא!" אמרתי מעט בכעס ועליתי במדרגות.

החדר שלי נחשב לחדר גדול מאוד ובגדול מאוד אני מתכוונת לגדול מאוד. מלבד מיטה, ארון, ושידה שנמצאים בכול חדר נורמלי יש לי גם בחדר עוד מספר דברים שלא נחשבים לנורמלים:

אני יודעת שאני עושה רושם של מפונקת אבל ברצינות שאני לא כזאת, טוב, לפחות אני מנסה וזה די קשה כשההורים של מיליונרים ואני מקבלת כול מה שאני רוצה.

בסך הכול אני ילדה רגילה. ילדה רגילה עם המון כסף אבל ילדה רגילה.

כמו תמיד כשבא לי להירגע אני הולכת לבריכה.

הבית שלנו בנוי משלוש קומות ומרתף. הקומה העליונה שלי, השנייה של אמא ואבא, הראשונה של כולם, (מעין סלון וכאלה), וקומת המרתף היא בריכה. ברכיכה תת קרקעית.

מבחינה טכנית היא של כולם אבל אני היחידה שמשתמשת בה. היא לא בריכה מרשימה במיוחד, ולמרות שהיא מחוממת במידת הצורך היא ממש עלובה בקיץ.

השהייה במים הקרירים הרגיעה מעט את כאב הראש שלי וגרמה לתחושת רוגע להתפשט בקרבי אך לא היה בה די כדי שאפסיק לחשוב על הילדה ההיא, זאת שהיא לא אני.

"מאי- לי, אחת החברות שלך בטלפון", נשמע קולה של אימי דרך האינטרקום שבקצה הבריכה, תעבירי לי אותה אמא", אמרתי ומיהרתי להתעטף במגבת שחיכתה לי.

"לי! את באה איתי לקניון מחר, נכון? את לא הולכת להבריז לי", שמעתי את רוני אומרת, סביר להניח שמטרת ההליכה לקניון היא מסיבת הפתעה אבל כדי לא להרוס להם העמדתי פנים שלא שמתי לב. "בטח רוני, ניפגש בתחנה בשעה הרגילה".

"יופי. ביי לי!" סיימה רוני את השיחה בטון עליז.

כול החברות שלי קוראות לי או מאי או לי, אני פשוט חושבת שמטופש לקרוא למישהו בשני שמות ולהשתמש בשניהם יחד. אמא שלי היא היחידה שעוד קוראת לי מאי- לי, אפילו אבא שלי קורא לי מאי, (טוב טכנית הוא מוסיף לזה כול מיני כינויי חיבה, אבל הבנתם את הכוונה).

אין טעם שאחזור לבריכה עוד פעם אז יצאתי ומהבריכה ונכנסתי למעלית שמובילה ישירות לחדר שלי. אמא ואבא אף פעם לא משתמשים בבריכה, אף פעם.

לאחר מקלחת זריזה חזרתי אל שולחן העובדה שלי עליו הונחו עדיין התמונות, הרמתי את הראשונה מהערימה והתפלאתי לגלות כמה היא עבה וכבדה יותר מדי לתמונה יחידה.

כשהסתכלתי בחלק האחורי שלה שמתי לב שבעזרת שרוול ניילון הוצמד לתמונה דיסק פשוט, בלי לחשוב לרגע שלפתי את הדיסק ורצתי אל הדי וי די.

התיישבתי על הכורסא וצפיתי בסרט הצרוב על הדיסק.

בסרט נשמעו הרבה צווחות אושר ולפי האנשים המוכרים ורקע בית החולים הבנתי שמדובר בלידה שלי, בהתחלה לא הבנתי מה הסרט קשור עד שראיתי בצד, ילדה בערך בת שנה שנצמדה לגבר בשנות השלושים לחייו וכול הזמן לחשה משהו באוזנו. פעם אחת הצלחתי להבין את מה שהאיש השיב לה "לילי זאת אחותך, בואי נשאר עוד קצת ואז נלך".

כיביתי את הטלוויזיה בגסות וחזרתי לבריכה, שיערי אפילו לא הספיק להתייבש.

הפרק הקודם		הפרק הבא