העתיד הלא ורוד

כול יום בערב, לאחר שאכלו ארוחת ערב ונרדמו, התגנב אדם ממיטתו בשקט- בשקט, דואג לא להעיר את ארז. אחרי שהיה יוצא מדלת החדר היה נוהג לעלות במדרגות לקומה השנייה ומשם לעליית הגג.

עליית הגג כשלעצמה לא הייתה מרשימה, כמה רהיטים ישנים, עכבישים ואבק, המון אבק. החלק שעיניין את אדם היה החלון הגדול שהוביל אל הגג, אדם היה פותח את הוו הקטן שסגר את החלון והודף אותו ממנו בחריקה רמה. לאחר שהחלון היה נפתח די הצורך היה אדם משתחל אל הגג.

מהגג של בית משפחת מירלס אפשר היה לראות את הים והאחו הגבול לו. המראה היה מדהים. אדם היה מביט במקום בו היה האחו, מזהה צללית קלה של פרח, ולאחר מכן מסיט מבטו אל הים, הים שנראה עשוי כסף טהור באור הירח. אדם תמיד היה שואל את עצמו, האם היופי וההרמוניה הזאת אמיתיים או שקריים. מצד אחד עמדו לו עיניו שטענו בתוקף על שלמות העולם, מצד שני עמד לו זכרנו שאמרו והזכירו, בלי להתייאש את כול הפעמים בהם היה עובד בפרך כדי שהוריו יואכלו כאוות נפשם בעוד הוא שוכב על מיטתו מותש, שואל עצמו 'למה? מדוע העולם כול כך אכזר?'

ואז גל קטן היה לוכד את מבטו ושוב התחילה מלחמה בראשו, האם יש טוב, או רק רע? האם יש הרמוניה או רק כאוס? האם יום אחד הוא יוכל לגעת בים הזה, בים אשר עשוי כסף טהור, האם הוא יוכל לגעת בו ולהגיד שזה לא חלום?

***

כואב לי הראש. כואב לי הראש ואין לי כוח לעשות דבר. בא לי להישאר לשכב כאן במיטה כול היום. כמובן שזה לא אפשרי. העיניים שלי כבדות והקיבה שלי מתהפכת ואני מנסה להכריח את הרגליים שלי לעמוד בכובד משקלי.

אני מתרומם לאט- לאט וגורר את עצמי לחדר האמבטיה בה אני מרוקן את כול מה שנשאר מארוחת הערב אתמול ולא בדרך הרגילה.

אני מביט במראה ונער כמעט בן 16, גבה קומה וחיוור באופן בלתי טבעי משיב לי מבט. סימנים של חוסר שינה חקוקים בעיניו והשיזוף וכול הצלקות שעל פניו בולטות יותר מאי פעם, זה השלב בו אני מוותר וגורר את עצמי חזרה למיטה, "לך לעבודה אדם..." אני מצווה לפני שאני נרדם שוב לשינה טרופה.

***

בבית משפחת מירלס התגוררו שמונה אנשים. יום- יום היו יוצאים מחצית מהם בכדי להביא מזון ופרנסה לבית בעוד החצי השני נחים בהנאה, אך סיפורינו לא תם בכך. אותם מחצית מדיירי הבית מעולם לא התחלפו. תמיד היו אלו ארז ואדם יוצאים לעבודה, תמיד היו אלו מיי וגילי שדואגות לפרנסה, אך באותו היום קרא משהו מיוחד.

בשמונה בבוקר, כאשר גילי בת החמש הכינה חביתה על מחבת ישנה מיי לא הכינה לידה סלט, או הלכה לקטוף ירקות בגינה, או סדרה את המיטות, או תפרה דבר מה, בעצם, היא לא עשתה דבר מלבד לעמוד מול שני הוריה באגרופים קמוצים.

"מיי, כבר דיברנו על זה", אמרו לה הוריה, "הוא איש מבית טוב, ואת כבר בוגרת דייך כדי להתחתן". וכך היה הדבר, הוריה של מיי רצו לחתן אותה עם יונתן נרוויץ', הבן הבכור לבית נרוויץ' המכובד. מיי צעקה על הוריה מיני קללות, אך הוריה נשארו בשלהם, "עוד שבועיים תיערך החתונה, אני מקווה שהתגובה שלך תהיה קצת יותר בוגרת עד אז", הכריז אביה של מיי וניפץ כול שביב של תקווה שהיה בליבה.

וכך נראים החיים שלי. כי מה לעשות, החיים הם רק ספר טיפשי שאדם החליט יום אחד לכתוב. כי הסיפור הזה הוא אמת לאמיתה, זיכרו זאת כאשר תנסו להכתיב את המשך ההיסטוריה, טעות אחת, ותמצאו את עצמכם טובעים ברשע טהור, אל תשכחו זאת לעולם, כאן מיי מירלס, הראשון לאפריל, שנת שלושת אלפים מאה ארבעים ושלוש, בבוקר יום חמישי.

הפרק הקודם		הפרק הבא