מתגרשים

"אני לא רוצה לחזור הביתה" אמר לי הוגו בעודי מקפלת את בגדיו המעטים שהביא איתו, ומניחה אותם באי סדר במזוודתו.

"גם אני לא, הוג, אבל אנחנו חייבים" אמרתי בקצרה ולא טורחת להסביר.

"למה?" שאל הוגו בכעס בזמן שאני מתרוממת ורוכסת את מזוודתו. 

"כי אמא צריכה אותנו. ומספיק עם השאלות" השבתי לו, אם כי אני לא יכולתי להתעלם מתחושת הבטן שלי שאומרת לי שהוא צודק.

מה יש לנו לחפש בבית הריק מאבא, עם אמא שכנראה במצב די מעורער כרגע?

חשבתי על דוד הארי ודודה ג'יני, לילי, ג'יימס ואלבוס... 

כאן הכול היה כל כך שליו, כולם כל כך אהבו אחד את השני, וחוץ ממריבות שטחיות בין ג'יימס לאלבוס אף אחד לא רב עם אף אחד..

הבטתי בהוגו שהזעיף פנים, ולרגע כמעט אמרתי לו שנישאר פה, אבל אז חשבתי על אמא, עיניה מוצפות דמעות, יושבת בסלון ומחכה לנו...

"בוא, הוג" אמרתי לו בשקט והרמתי את שתי המזוודות, שלי ושלו.

ירדנו במדרגות לעבר הסלון, שם, לצד האח, חיכו לנו הארי וג'יני.

"את בטוחה שאת רוצה לחזור?" עצרה אותי דודה ג'יני.

הבטתי בעיניה החומות והשוקולדיות. למרות שאין שום קשר דם בין דודה ג'יני לדודה הרמיוני, באותו רגע לא יכולתי שלא לשים לב כמה העיניים שלהן דומות.

"כן" אמרתי בהחלטיות.

דודה ג'יני פיזרה את אבקת הפלו, ובלית ברירה, נכנס אליה הוגו, ולאחריו, אני.

הסתובבתי במערבולת של עשן ופיח עד שנחתתי בחבטה באח שבבית שלנו.

אמא חיבקה את הוגו בחוזקה, אבל מיד ברגע שהגעתי הביתה היא סימנה לי שאבוא ומיד משכה אותי לחיבוק חזק.

"אני.. כל כך מצטערת, רוזי" מלמלה אמה ומשכה באפה. 

היא לא בכתה. לא עכשיו, בכל מקרה.

"זה בסדר" מלמלתי ולא יכולתי שלא לחוש רע כל כך עד שרציתי להקיא.

מעולם לא ראיתי את אמא ככה, אפילו לא שצרחה על אבא או בכתה ממשהו שאמר. 

היא הייתה הרוסה לגמרי בלעדיו. 

היו לה עיגולים שחורים מתחת לעיינים, שיערה היה מבולגן, ועורה היה חיוור. היא נראתה חולה וחולנית ביחד. 

לאחר החיבוק הארוך שנמשך זמן רב, הכנתי לאמא, לי ולהוגו שלושה ספלי תה, ואז שלושתינו הלכנו לישון בלי לומר מילה אחד לשני.

הבטתי בשמיים הכהים וזרועי הכוכבים, השמש כבר שקעה מזמן, ואז הבטתי בטיפאני, התנשמת המשפחתית, שישבה על אדן חלוני.

חשבתי על אבא. 

אבא,
אני לא יודעת איפה אתה אבל זה לא משנה.
אמא צריכה אותך פה. וגם אני. והוגו. כולנו.
בריחה היא לא הדרך להתמודד עם זה, לא משנה כמה את כועס עלינו. בבקשה תחזור.
רוז. 

זה המכתב הפשוט ששלחתי לאבי. הבטתי בכתם הלבן שהיה טיפאני, שהתעופפה בשמיים עד שנעלמה בין מיליוני הכוכבים הזוהרים.

הבטתי זמן מה בחלון, ואז הלכתי למיטתי ונרדמתי ברגע שהניחתי את הראש על הכרית.

"רוז!! רוז!!" נשמעו צרחות מרחוק.

ג'ונגל פראי ועבה, עצים ורוח טרופית מנשבת. רוז הביטה סביבה בבהלה.

"רוז!! רוז תצילי אותי!!" הצרחה הידהדה בראשה.

זה היה הוגו, הוא זה שצרח. איפה הוא??? היא חייבת להציל אותו!

"הוגו!! אני באה!" היא צרחה והחלה לרוץ לעבר הצרחות.

אבל לפתע האדמה הלחה נעשתה בוצית יותר ויותר, ורוז שקעה ושקעה בה.

"הוגו!!" היא צרחה כשחשה את עצמה טובעת בתוך הבוץ.

ואז זה הגיע. גל צונאמי ענק, עצום בגודלו, משום מקום.

אבל זה לא היה גל צונאמי.... זאת הייתה..

היא הביטה באמה, שנראתה לפתע ענקי, שבכתה ללא סוף. דמעותיה הרבות הפכו לגל הצונאמי הענק שאיים להטביע את רוז ולהרוס את הג'ונגל.

"הוגו!!" צרחה רוז ולפתע היא ראתה את הוגו.

אביה החזיק אותו. הוא נראה ענקי אפילו יותר משאמה נראתה, והחזיקה את הוגו כאילו היה בובת סמרטוטים.

"הוגו!!" צרחה רוז שוב ולפתע אביה של רוז הטיח את הוגו בעוצמה על אחד העצים, והוא קרס מטה, וגל הצונאמי שהיה דמעותיה של אמה של רוז הטביע אותו.

רוז הביטה באימה באחיה שנעלם בין גל הצונאמי האכזרי, בעוד צחוקו הקר של אביה מהדהד ברחבי הג'ונגל. גל הצונאמי התקרב כעת לעבר רוז, מזנק לעברה כחתול, ואז הטביע אותה.

עיניה התמלאו במים מלוחים, פיה, גופה... היא הולכת למות... ו... לפתע שמעה נקישות חזקות שהתגברו והתגברו... 

זאת הייתה טיפאני שנקשה במקורה על חלוני הסגור.

התעוררתי, שטופת זיעה ומבוהלת לחלוטין. 

"זה היה רק חלום" מלמלתי לעצמי, רועדת כולי, בעודי ניגשת לעבר החלון ופותחת אותו.

בבת אחת משב של רוח קיצית ונעימה חדרה לחדר, וריעננה את פניי המיוזעות מאימה.

טיפאני החזיקה מכתב במקורה. פתחתי אותו בזהירות. כשלא הצלחתי לראות מה כתוב בו, גיששתי את דרכי לשידה שלצד מיטתי, שם נח שרביטי.

"לומוס" מלמלתי ואור נדלק בקצה השרביט.

רוז,

אני בדרך. אני אחזור, אני מבטיח.

אבא.

הפרק הקודם		הפרק הבא