מלחמת הכלות

 שתי הבנות ידעו שהשנייה, הכריזה מלחמה. התרגיל המלוכלך של ג'יני, חשבה הרמיוני, והמעשה המגעיל של הרמיוני, חשבה ג'יני, היו מספיקים בשבילם כדי לדעת שהן בחיים לא יסכימו לסלוח לשנייה, ובטח שלא לוותר על אולמות קולינס.

גם בני המשפחה והחברים החלו להבין זאת. מולי וויזלי, שניסתה באופן עקשני לשכנע את הבנות לנטוש את עניין החתונות באותו היום באולמות קולינס, החלה להראות סימני ויתור, ופלר ואנג'לינה נפגשו עם קתרין תומפסון כדי לארגן את כל עניין זגזוג האורחים בין החתונות בלי שהדבר ייצור בלגן מוחלט.

אפילו הארי ורון, שהתנגדו יותר מכל בני והמשפחה והחברים ביחד לעניין החתונות, הפסיקו לנסות לשכנע שוב ושוב את כלותיהן. הם פשוט הבינו שאין סיכוי שיצליחו לשכנע אי פעם את הבנות לסגת מעניין החתונה.

חודש אפריל חלף, וחודש מאי התקרב לקיצו, מותיר עוד קצת יותר מחודש עד החתונה המיועדת, דבר שממש לא הועיל למצב רוחן של הרמיוני וג'יני שהיו פורקות את זעמן בצעקות על כל דבר שהעז לנשום לידן.

ההכנות לחתונה התעצמו יותר ויותר, והבנות ביקרו כמעט על בסיס יומי באולמות קולינס כדי לארגן את קישוטי האולם, המוזיקה, האוכל שיוגש לאורחים, החזרות על הטקס המסורתי, וכל דבר אחר שהיה קשור בצורה זו או אחרת לחתונה.

כשנותרו עוד ארבעה שבועות לחתונה, ניגשה גברת תומפסון להרמיוני, בעוד זאתי צועקת על שליחי הפרחים שהביאו באריזות את הפרחים שיקשטו את האולם בחתונה, שהביאו יותר פרחים סגולים מלבנים, והיא ביקשה בברור שהפרחים הלבנים יהיו רבים יותר מהפרחים הסגולים.

"אני פשוט מזועזעת מהעניין הזה, אני עומדת לפנות לאחראי עליכם- הו, שלום גברת תומפסון" אמרה הרמיוני. גברת תומפסון הביטה במבט מתנצל בשליחים הזעופים.

"אוכל לדבר איתך לרגע בצד, הרמיוני?" שאלה גברת תומפסון.

"כמובן" אמרה הרמיוני.

"בעוד כשבוע בערך, בתחילת יוני, יוצא המגזין החודשי של "אולמות קולינס", בשבילו אנחנו בדרך כלל מצלמים כמה מהכלות שמתחתנות באותו חודש, ו-"

"כמובן שאסכים להצטלם, גברת תומפסון! אני וג'יני מנויות לגיליון הזה מהשנה הרביעית שלי, אין לך מושג כמה-" הרמיוני נעצרה בבת אחת ולחיה נהפכו סמוקות. היא שכחה לגמרי שהיא וג'יני בריב, ולרגע חזרה להיות תלמידה נרגשת וחסרת דאגות שמתבוננת יחד עם ג'יני על אחד מהמגזינים של אולמות קולינס ומפנטזת על יום בו תופיע בו היא.

"מצוין! את הצילומים נערוך מחר, פה באולמות. את לא צריכה ללבוש את שמלת הכלה כמובן, אבל הייתי ממליצה על משהו יפה" אמרה גברת תומפסון.

למחרת בבוקר, לבושה בשמלה צהבהבה ומחמיאה שנבחרה לאחר שעות של מדידות של כל בגד שהיה בארונה של הרמיוני, הגיעה הרמיוני לאולמות קולינס בתשע בבוקר, השעה המיועדת. היא נכנסה לחדר בו הצטלמו הכלות, וזעפה את פניה כשראתה שם את ג'יני, שנראתה מצוין בשמלה תכולה שהחמיאה לה מאוד.

"טוב, בנות, מתוך שלושים ואחת הכלות המאושרות שמתחתנות באולמות קולינס החודש, נבחרתן חמישתכן. הצילומים יתחילו ממש עכשיו, ולאחר מכן כל אחת תאמר משפט או שתיים על אולמות קולינס, והמשפטים יהיו מתחת לתמונה שלכן בעיתון. תהנו!" אמרה גברת תומפסון ומיהרה לצאת מהחדר.

הרמיוני הביטה בארבעת הכלות סביבה. הייתה את ג'יני, כמובן, כלה בלונדינית וקטנת מימדים שנראתה נרגשת למדי, כלה גבוהה עם שיער שחור ומתולתל שנראתה קצת לחוצה, וכלה יפהייפיה עם עיניים תכולות ושיער בהיר שנראתה משועממת.

"בבקשה בנות, תסתדרו ליד המצלמות, כל אחת בתורה!" קרא הצלם, שהיה גבר קטן-קומה עם קול צפצפני ורעמת שיער חומה ובהירה. הראשונה שהצטלמה הייתה, למרבה דאבונה של הרמיוני, ג'יני. היא חייכה חיוך מסנוור למצלמה, שגרם להרמיוני לעיוות כעס מוזר בפניה. השנייה הייתה היהפייפה האדישה, שברגע שהתמקמה מול המצלמה, חייכה חיוך זוהר וממיס והביסה כל סיכוי קטנטן שהיה לאחת הכלות, להיראות יותר יפה ממנה. השלישית הייתה המתולתלת, שלא הפסיקה לגעת בשיערה ולנוע באי-נחת במהלך הצילום, והרביעית הייתה הבלונדינית הקפצנית שהניחה את שתי ידיה על מותניה בזמן הצילום.

האחרונה הייתה הרמיוני, שחייכה חיוך מתוק והחזיקה את קצוות שמלתה בידה. היא יצאה מהחדר לאחר הצילום כשראתה שולחן עמוס בעוגות קטנות. בתור אחת שלא אכלה שום דבר מהבוקר, ושאהבה מאוד עוגות קטנות ומקושטות, הרמיוני התקשתה לעמוד במראה של העוגות שכאילו צעקו לה לבוא ולאכל אותן.

"נו, אף אחד לא ישים לב..." מלמלה לעצמה וחטפה עוגה קטנה, לועסת אותה בחדווה. לפתע נשמע קליק של מצלמה והרמיוני יכלה להישבע שהיא הרגישה בהבזק אור מסנוור של מצלמה. היא כמעט הפילה את העוגה הקטנה מידה והביטה סביבה בעצבנות. היא מיהרה לבלוס את שארית העוגה ולהסתלק משם, בעוד ג'יני עומדת מאחורי עינית המצלמה, מוסתרת מעיניה של הרמיוני, ומחייכת. "היי, את, תחזירי את המצלמה שלי!" קרא בזעם הצלם ורץ בצעדים קטנים לעבר ג'יני.

"מה-זה-אמור-להיות?!?!" הצעקה של הרמיוני הדהדה ברחבי הבית. למזלו הרב של רון, הוא היה כעת בעבודה, כי אם לא, הוא היה סופג את כל זעמה של הרמיוני.

"אוי, היא כל כך מתה!!" צעקה הרמיוני. הרמיוני הביטה במגזין החודשי של אולמות קולינס. היא הזמינה אותו במיוחד בדואר הינשופים, כדי שתוכל לראות את תמונתה בעיתון. אלא שכעת, במקום התמונה המתוקה שהצטלמה באולמות קולינס, הייתה כעת תמונה מאוד לא מחמיאה של הרמיוני, שהציגה אותה בולסת בחדווה עוגה קטנה, פירורים מכסים את סנטרה ושמלתה. והרמיוני ידעה בדיוק מי אחראית לתמונה הזאת.

"אז,מין גוון שנהב כזה?" שאלה ברכות אוליביה.

"כן. משהו בצבע חול-זהוב כזה, את יודעת, שייצא שזוף אבל לא יותר מדי... הבעיה שלי היא שאני לבנה כמו גבינה, ולמרות שהארי בחיים לא יודה בזה, הוא אוהב בנות שזופות. ראיתי איך הוא הסתכל על הבחורות, כשנסענו לספרד בקיץ.." אמרה ג'יני.

"אין שום בעיה. את זוכרת, כל מה שעלייך לעשות הוא לשתות את השיקוי שייתן לעור שלך להחליף גוון, ואז להתמרח בתמיסה שאביא לך, בצבע המבוקש" אמרה אוליביה בחיוך.

הרמיוני צפתה באותה העת באוליביה, שעבדה ב"ספא למכשפה", ובג'יני המדברות. ערב לפני, בעת ביקורה אצל חברתה הטובה, ואשתו של אחיו של בעלה העתידי, אנג'לינה, קיבלה הרמיוני מידע המוסר שג'יני, עומדת לבקר מחר ב"ספא למכשפה", ספא שג'יני והרמיוני נהגו ללכת אליו לא פעם בתקופה שלא היו בריב.

"מחר ג'יני הולכת ל"ספא למכשפה", הספא הזה שסיפרתן לי עליו? אני מתה עליו, וואו לא הייתי בו כבר המון זמן... בכל מקרה, היא אמרה לי שהיא רוצה ללכת לקבל גוון שיזוף, התמיסות לקבלת גוון עור של הספא הזה פשוט מדהימות... אני זוכרת שלפני החתונה שלי ושל ג'ורג' לקחתן אותי לשם, העור שלי פשוט נראה שוקולד נוזלי במשך חודשיים... זה היה מהמם... הייתן צריכות ללכת לשם ביחד, שתיכן, בלי הריב המטומטם שלכן!" היו מילותיה המדויקות של אנג'לינה.

ולהרמיוני, שהייתה גם ככה עצבנית ולחוצה כל כך מהחתונה שהייתה אמורה לקרות בעוד פחות משלושה שבועות, ידעה שזה הזמן לנקום בג'יני.

"מצוין" אמרה ג'יני ולגמה ברצון מהשיקוי המהביל שהגישה לה אוליביה.

"הוא ממש טעים! הוספתן סוכר? כי הוא היה קצת מר כשלקחתי אותו לפני החתונה של פרסי ואודרי..." אמרה ג'יני.

"כן, סוכר ואפילו קצת שוקולד, גילינו שאין להם שום השפעה על השיקוי ושהלקוחות בהחלט מעדיפים את זה ככה" אמרה אוליביה.

ג'יני המחויכת נכנסה לתוך החדר והשאירה את אוליביה, והרמיוני שעמדה מאחוריה והצליחה להסתנן למקום, לבדן. אוליביה ניגשה למדפים בהם הוחזקו התמיסות של גווני העור בצנצנות, ולפני שהספיקה להושיט את ידה כדי לקחת צנצנת עם גוון שנהבי ומקסים, היא הוכתה בלחש "קונפונדוס" (לחש מבלבל) מלא מהרמיוני.

הרמיוני הגיחה בזהירות ממקום מסתורה (ערמה של ארגזים עם קרמים שונים לעור) ובדקה את הבעת פניה של אוליביה, שכעת הייתה עיניים שבוהות בחלל בטמטום ופה פעור לרווחה. היא נאנחה בהקלה וניגשה לאוליביה.

"את הולכת עכשיו לקחת את הגוון הכתום הזה" אמרה הרמיוני לאוליביה והצביעה על צנצנת עם גוון בצבע כתום שהזכיר שילוב בין גזר לדלעת. "ולתת אותו לג'יני כדי שתתמרח בו" אמרה הרמיוני, לא מצליחה להבליע את חיוכה הגדול, בעוד אוליביה בוהה בה בטמטום.

"אההההההההההההה!!!" הצווחה של ג'יני הדהדה ברחבי הספא כולו.

"גברת וויזלי! מה ק- בשם מרלין והתחתונים שלו!" זעקה אוליביה.

ג'יני השקיפה על דמותה במראה, כשרגע נראתה כמו גזר אנושי. גוון עורה של גופה הערום היה תואם באופן מושלם לצבעו של שיערה, מה שגרם לכך שלא ניתן היה לומר בדיוק מתי נגמר הפרצוף ומתחיל השיער. הדבר היחיד שניתן היה להבחין בו מבעד לעורה הכתום היה שתי עיניה החומות שהביטו בהבעה ששילבה זעם, כעס, זעם ועוד כעס.

"גברת וויזלי! בחיי מרלין, איך זה קרה? אני נשבעת לך, אין לי מושג ש-"

"זה בסדר" קטעה אותה ג'יני, קולה מאופק בצורה מדאיגה.

"זה בסדר" היא אמרה, נושמת עמוק. היא העלתה חיוך על פניה, שנראה שממש הכאיב לה גופנית.

"אני יודעת מי עשתה את זה, ואני יודעת גם שהיא תשלם את זה. עכשיו, תואילי בבקשה להחזיר את העור שלי לצבע הרגיל שלו?" אמרה ג'יני, קולה מצפצף.

"אוי, גברת וויזלי... מזה בדיוק אני חוששת, ש... לא ניתן להחזיר את גוון העור המקורי לאחר לקיחת השיקוי. הוא בדרך כלל דוהה מעצמו לאחר חודש-חודשיים, אבל ניתן להסיר אותו בעזרת לחש פשוט, אבל לא מוקדם מדי כי אם לא הוא יכול לגרום יבלות על כל העור ו-"

"אז כמה זמן אצטרך להיות גזר אנושי?" קטעה אותה ג'יני.

"מינימום ארבעה ימים, גברת וויזלי. עד אז יהיה מסוכן לבצע עלייך את הלחש, השיקוי חייב להיספג בתוך הגוף כדי שלא יפרוץ החוצה בצורת יבלות כשננסה להסיר אותו, ואת היבלות האלו הרבה יותר קשה ל-"

"הבנתי" קטעה אותה ג'יני. עיניה נראו מטורפות.

"אוי, הלך עליה. הלך עליה לגמרי" אמרה ג'יני.

הפרק הקודם		הפרק הבא