תקועים באחוזה עם סטיבי

A/N: קצת quality time עם מאמא רוסיה. יאפ. אני מרגישה קצת חולה היום, אבל הייתה המון השראה ביומיים האחרונים (נדיר) ולכן הפרק יצא ארוך בטירוף (מפצה על הפרק האחרון, נכון?). חוץ מזה, אני רוצה לציין שהסוף של הסיפור כבר כתוב, אני רק צריכה לשבת ולכתוב אותו באמת. יאפ, זה נכון. לא יהיו עוד הרבה פרקים, אני מניחה (אני אעשה אותם ארוכים מאוד~) ו...זה הולך להיגמר בקרוב. אני לא יודעת אם מישהו באמת קורא את זה, אבל לא ממש אכפת לי, אני די רוצה לסיים את זה בשבילי :P.
בכל מקרה, הפעם אין קליף האנגר בסוף (ליזה!), לפחות ניסיתי שלא יהיה. אז... הנה, קבלו את הפרק הבא בכיף!

המהום קל של שיר ילדים ישן נשמע במסדרונות. רק אדם אחד היה מסוגל ללכת באיטיות שכזו, סנטר למעלה וצינור שמוטל על הכתף. רוסיה לא דאג ברגע זה, ההליכה עם יפן נתנה לו זמן לנוח מעט מהקרבות ולחדש את כוחו. שום חייזר שפוי לא היה מעז לתקוף אותו עכשיו. הוא היה מרוכז לגמרי במשימה שהוטלה עליו, למצוא את השאר.

הוא לא היה יכול להתחיל לנחש אפילו איפה הם יכולים להיות. התכנית הראשונית שלו הייתה לעבור מדלת לדלת ולבדוק, אבל זו התבטלה מיד כשהביט על המפתח היחיד שאחז בידו. המפתח שפתח את הספרייה. הם לא יכולים להתחבא שם.

כמה תכניות חלופיות עלו במוחו, אבל הוא לא האמין שהן יצליחו. מי שהיה באחוזה השתדל להיות שקט, כך שלשים לב לרעשים לא עזר בדבר. הייתה לו תחושה משונה שהרעשים מעומעמים. הוא לא היה יכול להסביר את זה, אבל לעתים שמע רעשים חזקים, אך לא היה דבר בקומה בה היו. למעשה, הוא די היה בטוח שזה לא היה מחדר ספציפי.

אבל רוסיה לא מפחד משום דבר.

הוא עבר מספיק מלכים משוגעים בשביל לדעת יותר טוב.

הפלאפון שלו לא צלצל לאחרונה, זה היה מדאיג מעט. הוא צריך לדעת מה הולך, ובלי השיחות האלו, הוא לא יכול לזכור את הלולאות הקודמות. הוא חייך לעצמו כשחשב על השעון הראשון ששברו. אף אחד לא שובר שעון כי "הקול שלו מעצבן".

אה, בכל מקרה, אני צריך למצוא אותם עכשיו, החיוך שלו התרחב אף יותר, וקול ההמהום התגבר.

אנגליה הרגיש את נוכחות סין מולו. אבל גם ההתייפחויות שלו הספיקו להסגיר אותו. הוא לא היה יכול לשלוט על עצמו, ובכה בחצי שעה האחרונה. אמריקה ניסה להרגיעו, אבל הוא לא ידע אפילו במה מדובר. לפי התחושה שהוא שידר, אנגליה היה יכול לומר שאמריקה אפילו לא חשד. הוא הצליח  לשכנע את עצמו בצורה מרשימה מאוד. סין, לעומתו, לא היה שחקן טוב.

אנגליה כיווץ את ידיו לאגרופים. הוא ישב על ברכיו, על הרצפה, וניסה לחזור לספירה שלו. הקולות של סין ואמריקה התעמעמו לגמרי לצידו השמאלי של אנגליה, עד שהפכו לשקט שבו היה יכול להתרכז.

זה היה הרבה יותר טוב.

הדבר הראשון אותו הרגיש הייתה הילה מסויימת. אוזניו בישרו לו שאדם מהלך לו במסדרונות ומהמם שיר בקולי קולות (לפחות לנגד השקט שאנגליה שמע ברגע זה, עם הקולות של סין ואמריקה, זה היה בלתי אפשרי לשמוע אותו). אנגליה חיכה בסבלנות, עצביו נמרטים.

זה לא היה החייזר המגוחך, זה ברור. ההילה שהוא חש הקרינה נוכחות טבעית. כמה צעדים, זה כל מה שהפריד בינו לבין זיהוי האדם שהתקרב אליהם.

"אנגליה," הקול של אמריקה הוציא אותו מהטראנס שלו. "מה... מה קרה לסין?".

"הוא דואג ליפן" הקול של אנגליה יצא קר יותר מכפי שכיוון, אבל הוא הניח שזה בסדר.

"דואג? הוא נראה כאילו הוא ראה את יפן נרצח מול העיניים שלו!" הקול של אמריקה התגבר, ואנגליה נאנח.

"אולי כדאי שתדאג לנו יותר? אני מרגיש הילה במסדרון, מישהו הולך שם," הוא אמר, ולאחר פאוזה קצרה מצד אמריקה, הוא הוסיף במהירות "לא החייזר המשוגע. אמרתי מישהו, לא משהו".

אמריקה נהיה פחות מתוח. "אני אלך לבדוק את זה עכשיו, אה" אנגליה הרגיש אותו רועד. "סין...".

"אני אדאג לו".

אמריקה שלח מבט אחרון על סין ועל אנגליה, ואז הוא פתח את הדלת ויצא אל המסדרון.

"גרמניה-סאן, האם יש פה בגדים נוספים?" יפן הביט אל גרמניה, שהיה עסוק באיטליה.

"הממ? מה? בגדים? אני חושש שלא," גרמניה אפילו לא הרים את מבטו. הוא ליטף בעדינות את שיערו של איטליה, היד השנייה עדיין מהדקת את פיסת הבד לאפו של איטליה, למרות שזה הפסיק לדמם מזמן. איטליה התעלף קצת לפני שיפן הגיע. זה היה פתאומי כל כך...

"בשביל קנדה-סאן" יפן אמר בשקט וגרמניה נעצר. הוא הביט על קנדה, הבגדים שלו כבר לא היו ראויים להיקרא בגדים. פיסות בד מלוכלכות שבקושי החזיקו מעמד על גופו של קנדה.

גרמניה נשך את שפתו, ולאחר מחשבה קצרה, הוא הוריד את הג'קט שלו, וזרק אותו לכיוון יפן. "תוכל להשתמש בזה, בינתיים... ככל שתצטרך, אני מתכוון, הוא יצטרך...". לאחר מכן, הוא שקע בחזרה לכיסאו ליד איטליה וחזר להתעסק בו.

יפן קד קידה קצרה, אות תודה לנדיבותו של גרמניה, ופנה למלאכתו. הוא ניסה להוריד את הג'קט של קנדה מבלי לגרום לכאב רב לאדם הישן. לאחר כמה מאמצים וקולות חלושים מקנדה, הוא הצליח להסיר את הג'קט, אך החליט לוותר על החולצה, ופשוט הלביש את קנדה בג'קט של גרמניה. הוא החליט לכסות את קנדה בשתי שמיכות, למקרה חירום, ונעצר.

קנדה נראה הרבה יותר טוב מלפני כן. הפצעים שלו לא היו גרועים כפי שהם נראו ויפן הצליח לטפל ברובם ללא בעיה. כמויות הדם הגדולות היו מדאיגות, אך לאחר נקיון מהיר שלהם, הוא הפסיק לדאוג. פרצופו של קנדה לא היה חיוור מדי, בנוסף.

אבל, גרמניה... המצב של איטליה החמיר בכל רגע ורגע, וגם מצבו של גרמניה, לא למראית העין, כמובן. עכשיו, לאחר שדאג לקנדה, הוא צריך לדאוג לשני אלו.

אמריקה מצא את עצמו מביט על רוסיה המחייך שניצב מולו.

"מה אתה עושה פה?" הוא הזעיף את פניו.

"אה, מצאתי אחד, זה טוב" רוסיה התעלם ממנו.

"אחד? מצאת אחד? על מה אתה מדבר?" הוא שאל את רוסיה.

"יפן ביקש ממני לאסוף את כולם בחדר הבטוח, הדרך היחידה שבה נצליח לברוח היא ביחד, נייט?" רוסיה הסביר את עצמו והתקרב אל אמריקה. "אבל אתה נראה בסדר, אז אולי תעזור לי לחפש את השאר?".

"אה, אני לא... לא לבד, אני עם אנגליה וסין".

"אוה, עוד שניים! מעולה!" רוסיה הביט אל החדר שאמריקה בדיוק יצא ממנו. "הם שם? לא נוכל לקחת את אנגליה איתנו, אז סין יוכל ללוות אותו לחדר הבטוח".

"לא..." אמריקה הרכין את ראשו. "סין... אני לא יודע מה הולך אתו, אבל הוא לא הפסיק לבכות מאז שמצאנו אותו" אמריקה שם לב שהוא השתמש במילה מצאנו. הלב שלו פעם במהירות.

חיוכו של רוסיה נמחק. "בוכה?".

"אנגליה אמר שהוא דואג ליפן, אבל אם יפן בחיים, כמו שאמרת, אולי זה יעודד אותו?" אמריקה הציע.

"דא, זה נשמע הגיוני. קדימה, נלך לשם".

אנגליה ישב ליד סין.

"אתה לא יכול להמשיך לבכות ככה" הוא הזהיר אותו. "אמריקה תוהה, לא נוכל לשקר לו במשך זמן רב".

"אבל... ספרד..." הוא ילל בשקט. "התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש".

אנגליה נאנח וטפח בעדינות על גבו של סין. "אני יודע, רק אל תחשוב על זה, זאת הדרך היחידה".

סין מחה את דמעותיו והרים את ראשו.

"לאן אמריקה הלך?".

"הרגשתי הילה של אדם בחוץ, אז הוא הלך לבדוק מי זה" אנגליה הסביר, חיוך קטן נמתח על פניו. "אני יכול להרגיש שזה רוסיה עכשיו. הם מתקרבים לדלת... הם הולכים לפתוח אותה בקרוב".

בתוך רגע, סין חזר להתייפח. הוא הניח את ראשו על כתפו של אנגליה. "אני לא מסוגל..." המילים יצאו מפיו בשקט.

"שש..." אנגליה ליטף את ראשו והרים את ראשו לכיוון הדלת. הם יכנסו לפה בכל רגע, לעזאזל. הוא לא יכול להרגיע את סין כך, ואם סין ימשיך לבכות הם יתחילו לשאול שאלות.

הדלת נפתחה ברעש חלש והוא שמע את הצעדים שלהם.

"אנגליה, סין," רוסיה אמר בקול.

אנגליה הנהן לכיוון רוסיה, למרות שעיניו הביטו לכיוון אחר. סין אפילו לא הרים את ראשו.

"סין," אמריקה התקדם לכיוונם. "רוסיה פה כי יפן אמר לו לחפש אותנו ולהביא אותנו לחדר הבטוח, יפן בחיים. אתה לא שמח?".

סין לא ענה.

רוסיה סקר אותם, עיניו עוברות על המחזה לפניו. סין ואנגליה ישבו על מיטה, ראשו של סין היה מורכן, מונח על כתפו של אנגליה, ומוסתר מהם. אנגליה ליטף אותו, כמעט מחבק אותו. זה היה מוזר. ההתייפחויות שלו הפסיקו לכמה שניות, תנועה מהירה של ראשו אמרה כי הוא רצה להסתכל עליהם, אך הוא לא עשה כך. במקום, הוא החליט לקבור את ראשו בחזהו של אנגליה.

"אתה לא... שמח?" אמריקה חזר על השאלה.

"אמריקה," אנגליה רק אמר בשקט וברוגע. "עזוב אותו. יש גבול לכמה אפשר לספוג, תן לו לבכות קצת, הוא יהיה בסדר אחר כך".

רוסיה היה יכול לצחוק ברגע זה. המצב בו היו היה מעורר גיחוך וההבעה המוזרה שאמריקה עשה רק תרמה לכך.

"הייתי שמח להמשיך לשוחח אתכם, אבל אנחנו צריכים ללכת לחדר הבטוח," הוא אמר אל שלושת האנשים ושיחק מעט עם הצינור, ההבעה שלבש הייתה שעמום.

אנגליה לחש כמה מילים לאוזנו של סין, ואז הם קמו, נעזרים אחד בשני.

"לחדר הבטוח, אם כך!" רוסיה אמר בעליזות והתחיל לצעוד. סין ואנגליה צעדו אחריו, ואמריקה היה האחרון. הוא נתן לרוסיה להוביל הפעם מכיוון שרצה לצפות בהם. במשך כל ההליכה הוא לא פתח את פיו ורק הביט קדימה, לא מסוגל לעכל את מה שקרה. סין המשיך לבכות, מדי פעם ניגב את דמעותיו בעזרת השרוולים, מדי פעם אנגליה הרשה לו לנגב את פניו במדים של אנגליה. הוא הרגיש שהם מסתירים משהו. הוא לא היה בטוח אם הוא רצה לדעת מה היה הדבר אם גרם לסין לבכות כך.

הוא התעסק בכך במשך כמה דקות, אך כשהגיעו לחדר הבטוח, הוא עזב את הדבר לגמרי.

החדר הבטוח היה שקט לגמרי, רק יפן וגרמניה שישבו, כנראה, ליד איטליה. במיטה ליד, בקושי נראה, ישן קנדה.

אמריקה קפץ לעברו, כל המחשבות על אנגליה וסין נמחקו לגמרי. הוא התרכז לגמרי בו.

"ק-קנדה! מה קרה לו?!" קולו היה מבוהל. קנדה נראה נורא, פצעים רבים על פניו ותחבושות בכל מיני מקומות. הוא שם לבש שג'קטו של קנדה היה מקופל לידו, מלא בדם וקרוע. במקומו, הוא לבש מה שנדמה כג'קט של גרמניה. הוא היה יכול לאשש את זה במבט מהיר על גרמניה, שהיה לבוש רק בגופייה שלו.

יפן שמע את קולו של אמריקה מאחוריו. הוא סובב את גופו לרגע, עוצר מלנחם את גרמניה, וראה את אמריקה עומד ליד קנדה. רוסיה גם היה שם, ואנגליה וסין.

הוא מיהר לקום מכסאו וללכת לכיוון אמריקה. "הוא בסדר, אמריקה-סאן, רוסיה ואני מצאנו אותו בחדר, פצוע, אבל הוא בסדר עכשיו". כעת הוא כבר עמד ליד אמריקה. "זה לא גרוע כפי שזה נראה, אמריקה-סאן".

אמריקה לא הקשיב לו, הוא נפל על ברכיו והתחיל לדבר אל קנדה בלחישות, המילים לא מובנות.

יפן הניד באנחה וראה שרוסיה מסתכל עליו. "הבאתי גם את שני אלו!".

סין ואנגליה.

יפן מצמץ במהירות כשראה שסין בוכה. הוא צעד לכיוונו, לדבר עם אחיו, אבל אנגליה הביט אליו, מבט מדויק אל תוך עיניו.

"לא עכשיו, יפן" הוא אמר, והוביל את סין לצד השני של החדר. הם התיישבו על הרצפה ואנגליה דיבר אליו. מהמרחק הזה, יפן לא היה יכול לשמוע מה אמרו, והוא חש תחושה חמוצה בפיו. למה סין בוכה? הוא רצה לדבר אתו, לשאול אותו מה קרה, לנחם אותו. זה כל מה שעשה לאחרונה, ניחם אנשים. אך כשהעז להביט אליו, אנגליה שוב שלח את המבט הקר הזה. מדוע אנגליה לא מרשה לו להתקרב?

"יפן, מצאתי שלושה, אבל יש עוד כמה למצוא," רוסיה, לפתע, עמד לידו. הוא לא שם לב מתי רוסיה הספיק ללכת אליו.

"עוד למצוא..." גרמניה חזר על מילותיו, ואז עזב את מקומו. "ספרד, איטליה-רומאנו, צרפת ו... פרוסיה".

"דא, צריך למצוא אותם, אצטרך עזרה עם כך".

יפן עמד להשיב לו, אך גרמניה קטע אותו. "אני אעזור לך".

עיניו של יפן התרחבו והוא הפנה את ראשו אל גרמניה במהירות. "גרמניה סאן...?".

"זה בסדר, המצב של איטליה משתפר, אתה תוכל לדאוג לו. אני צריך למצוא את אחי," לאחר היסוס קצר, הוא הוסיף בקול חלש יותר. "מלבד זאת, נדמה שיש בעיות הקשורות אלייך פה, אני מניח שלא תרצה לעזוב" שלושתם שלחו מבט קצר על סין.

"תודה, גרמניה-סאן" יפן קד קידה.

"רק תדאג לשניהם, אני סומך עלייך" גרמניה דיבר בקול הסמכותי שלו, כמעט כאילו הוא חזר לעצמו, לאיך שהיה פעם.

הוא ורוסיה צעדו מחוץ לחדר בזמן שיפן התיישב במקומו של גרמניה ליד איטליה. המצב של איטליה באמת השתפר.

ספרד רכן מעל רומאנו. הוא חש הקלה גדולה לאחר שהמצב של רומאנו השתפר מעט.

לא שזה עזר לרגשות האשם שכרסמו בו. הוא לא האמין שהרשה לעצמו לגרור את רומאנו כך במצבו, רק בגלל גחמה מטופשת של צרפת. לא היה אף אחד בחדר, זה היה לחינם, ואז לחזור ולמצוא את לובי הקטן שלו מעולף על הרצפה, בקושי נושם...

הוא כעס על צרפת, הוא כעס על המפלצת, הוא כעס על האחוזה, ויותר מהכול, הוא כעס על עצמו. הוא צריך להוציא את רומאנו מכאן, בחיים. שום דבר ממעשיו האחרונים הצביע על כך שבאמת ניסה לחלץ אותם. לעזאזל, לא היה אכפת לו אפילו אם רק רומאנו יצא, הוא מוכן להישאר באחוזה הזו לנצח.

הוא צריך לפצות את רומאנו איכשהו.

"אל תדאג, לובי," הוא חייך אליו עוד חיוך מזוייף. "אני אוציא אותך מפה, אני מבטיח".

הפרק הקודם		הפרק הבא