שלום לקוראים, אתם אמרתם לי לעשות כעבור שבועיים ופחות, אבל ציינתי שיש עוד קטע והוא כנראה ארוך יותר ממה שציפיתי והוא מספיק ארוך גם לשני פרקים, אבל חיברתי אותם כדי שבפרק הבא יהיה הנשף ואני מקווה שיהיה לכם כוח לקרוא את זה :) אז תהנו, פרק הבא הנשף, אבל תגיבו, אחרת אני לא ממשיכה... יש תקלה עם גודל הכתב, בבקשה אל תשימו לה אליה, זה לא כזה חשוב. אינג'וי:
דמיינו משחק. במשחק הזה, לא משנה איזה הוא, ישנן שלוש בחירות, מתוכן, צריך לבחור אחת. והנה דוגמא: שלושת החפצים האהובים עליכם ביותר נלקחים ע"י גוף שלא מוצא בהם צורך, אך הוא נבזי ורשע ובוחר להתנכל לכם, מי יודע למה, האליבי לא משנה והוא גם לא ישנה, הוא רק רוצה לגרום לנו צער ובכך הוא נותן לנו בחירה אחת, חפץ אחד, שנוכל לקבל בחזרה.
המשחק הזה דומה מאוד לחיים, אתם לא חושבים? מצד אחד יש את הנרצה, מצד שני הרחמים ומצד שלישי יש את המסקרן ביותר, איזה מהם יש לבחור? טוב, זה תלוי באדם המשחק והבוחר. לכול בן אדם חי בעל רצון חופשי יש את השיטה שלו במה לבחור, יש את מבצע "חמישים חמישים" בו אתה מוריד את האפשרות האחרונה ומגריל בין השתיים שנשארו. יש את האפשרות השנייה, זה ללכת לפי הלב, שכן חושבים על החפץ הנזקק ביותר מבחינה נפשית ובו בוחרים (כן ,זה אמור להיות קצת קיטשי) או שבאותה אפשרות יש להסתמך על חבר או חברה שיעשו את הבחירות הנכונות בשבילנו.
האפשרות השלישית והאחרונה, שלפחות הוכחה ע"י בן אדם, היא דרך המוח, ולא, רייבנקלואים, לא צריך ללמוד את זה מתוך ספר, הכוונה היא ללכת על הדרך האידיאלית, הברורה מאליו, זאת הנכונה ביותר, החכמה, וגם כאן, בבחירה הזאת, ניתן להתייעץ ולבצע שיחת טלפון מוגלגית או סתם לשלוח ינשוף למישהו שאתם חושבים שיכול לעזור.
אז כן, דמיינו שאתם הבוחרים, מה הייתם נוטלים בלי שארמוז לכם על משהו? אני לא קוראת מחשבות אבל כנראה שכדי למצוא את השיטה לבחירה הייתם עושים את מה שנראה לרוחכם באותו הרגע. החיים מאוד, אבל מאוד דומים לזה, כבר אמרתי את זה, לא?
אז זהו, עכשיו נשארה השאלה במה הייתם בוחרים, השאלה שנשאלה כבר מספר פעמים בדוגמא, זה לא מפתיע למה, כי לשאלה הזו אולי אין תשובה, יש כאלו המהרהרים לנצח ויש כאלו שלא לוקחים דבר כדי לא להתחרט ולסבול איבוד של השני והשלישי הנשארים מאחור. הכול עוד פתוח, כול הסעיפים, והשאלה נשארת אותה שאלה- במה הייתם בוחרים?
*******************************
לילי קמה לאור בוקר, עייפה מאירועי היום הקודם. היא שמה לב שהיא נשארה עם בגדיה ולכן
נכנסה להתקלח, להתרענן ליום החדש.
אחרי כמה דקות שבלתה במקלחת, היא התלבשה כראוי וירדה לארוחת הבוקר, משערת שטונקס לא העירה אותה ולבטח היא כבר שם.
האולם, כפי שציפתה, היה מלא כמעט כולו, תלמידים מכול השנים יצאו ונכנסו דרך השער הכחול שהוא דרך המעבר היחידה שקיימת שם.
"בוקר, טי" שלחה לכוון טונקס שישבה בשולחן גריפינדור עם קבוצת הבנות הקבועה שלה .
"בוקר, ליל" הביטה עליה ועל שיערה הרטוב "התקלחת?"
"כן" ענתה לילי ושינתה מעט את מבטה המחייך "תודה. שהערת אותי"
"סליחה, לא רציתי להפריע לך, את לא ישנה לאחרונה" משכה בכתפיה
"מאיפה את יודעת?"
"אני תמיד רואה אותך חוזרת לחדר מאוחר בלילה, חוץ מזה, את נראית שלווה"
"הו, טוב, סולחת" התיישבה על ידה ולקחה חלה עם שומשום, ביצה, נקניק ומיץ דלעת.
"למה חזרת אתמול מאוחר, ליל?" שאלה באמצע הביס של לילי בלחם הטרי.
"מאוחר? אה, הייתי עם...פוטר" לפני שאמרה את שמו היא כחכחה בגרונה
"אז זה בסדר"
"לא עשינו כלום, רק דיברנו, היינו בחדר המועדון המשותף"
"אני יודעת"
"מה? אז למה שאלת?"
"סתם, רציתי להיות בטוחה"
הלילה האחרון, חדר המועדון המשותף, השעה: 23:57 בלילה
"טוב ג'יימס, מתחיל להיות מאוחר, אני חושבת שאני אלך לישון" אמרה לילי לג'יימס שישב על הספה לידה.
"את יכולה לחכות עוד קצת? 'ני לא עייף" השיב לה
"אמממ, אוקיי אבל לא הרבה זמן"
"כול דקה תעזור" חייך
הם שתקו למשך כמה דקות, רק קול האש המרצדת באח עדיין נשמע וקול הגיצים המתפוצצים באוויר המאובק מעט.
"אז, לילי, עכשיו שתיים עשרה בלילה, עבר יום"
"כן, מהר לא?"
"כן, אז-"
"אז מה?"
"מה את אומרת?"
"על מה?"
"את רוצה לבוא איתי? אמרת שתתחילי לחשוב על זה לא היום, והיום זה כבר מחר"
"ח, ג'יימס, אתה יודע למה התכוונתי, אני אודיע לך, אל תלחץ"
"אני לא לוחץ, אני רק נואש לתשובה ממך, לילי"
"ואתה תקבל אותה, כשיגיע הזמן הנכון"
"הזמן הנכון? מה הזמן הנכון?"
"הזמן...שבו אני אחליט"
"עוד לא החלטת?"
"אני עוד חושבת, לא החלטתי כלום עדיין"
"עדיין"
"כן, רק עדיין"
"טוב, אז אני אחכה לזמן המתאים"
"אני אחכה לתשובה של עצמי"
"ואני לתשובה של עצמך"
"אוקיי, יש לי את כול הזמן שבעולם"
"יש לך שבועיים"
"שבועיים ופחות, קרדיט לטונקס"
"אז זה רק מעיק עלייך יותר"
" עדיין יש לי המון זמן "
"את יכולה לקחת את הזמן"
"כן, וככול שאני אחליט יותר מאוחר, ככה יהיה לי פחות זמן להתחרט"
"את לא"
"אתחרט? מאיפה אתה יודע, עוד לא אישרתי לך, אל תתחיל" "אני לא מתחיל כלום, אני רק אומר"
"אומר שמה? שאני לא אתחרט?"
"בדיוק"
שניהם הסתכלו אחד על השני בתוך העיניים, שוב, רואים את אותו מבט נואש ומיואש, מבט שמעיק עליהם יותר מהמועקה הקיימת.
"לילי..."
"מה, ג'יימס"
"אני רוצה..."
"מה?" חייכה קצת
"אני רוצה לנסות משהו" מבט שואל נראה על פניה של לילי
ג'יימס, שישב על ידה, התקרב עוד יותר, היא נסוגה מעט לאחור, לא מבינה מה קורה ומה הוא עושה ולמה הוא לא אומר כלום.
"ג'יימס אני-"
"רגע" לחש.
ברגע הבא, שלילי לא הבינה איך הוא הגיע, השפתיים שלהם היו מוצמדות אחת לשנייה, העיניים של שניהם היו סגורות, כמו בחלום. לילי הרגישה את החום שלו מתרכז בנקודה אחת ואת ידיו המחזיקות בשלה שמנסות לאט לאט לעטוף את כולה.
הם התנתקו, בוהים אחד בשני, לילי קיבלה שוב לחיים בגוון השיער, הנשיקה הזו...זה לא מה שהיא תכננה לאותו ערב, לאותו לילה.
"ג'יימס" לחשה
"כן, לילי?" ענה כאילו כלום לא קרה לפני שניות
"אל תעשה את זה יותר אף פעם" דברה בקול נוקשה, שדמה לקול שכבר שמעה בעבר מפיו של מייקל שילד.
"לא אהבת את זה?"
"לא" ענתה בחדות כשהייתה כבר קרובה למדרגות העלייה לחדר המועדון של הבנות.
"לילי..." קולו נשמע נמוך וקטוע
"מה, פוטר?"
"סליחה, אני רק...אני רק רציתי לראות אם את..."
"אם אני מה?"
"אם את מחבבת אותי"
"ברור שאני מחבבת אותך, ג'יימס" הסתובבה אליו "כמו שאני מחבבת כול מי שמנסה להתחבב, כידיד"
"כידיד?"
"אתה ידיד טוב, פוטר, באמת היית"
"הייתי?"
"אתה הורס את זה, את הכול"
"סליחה, לילי, רואה, אני מצטער"
"אני יודעת" המשיכה "אבל אל תעשה את זה יותר, חבל ג'יימס"
"שוב, אני מצטער"
"שוב, אני יודעת, אבל זאת אני שצריכה להצטער גם"
"את? אני זה שנישקתי אותך"
"כן, אבל אני זאת שזרמה עם זה. אני מצטערת ג'יימס"
"שנינו מצטערים, אבל אני התחלתי עם זה, אני האדיוט פה-"
"לא, אל תגיד את זה"
"את לא מבינה כמה אני מצטער וכמה אני אצטער"
"רק אל תעשה את זה שוב, אני לא רוצה לריב, יש את העניין הזה"
"יש סיכוי?"
"סיכוי?"
" סיכוי שעוד תחשבי על ללכת איתי לנשף?"
"כן, פוטר, אני אנסה לחשוב, אבל תנסה לא להסתכל על זה מהבחינה הזו"
"איזו בחינה?"
"זו שראית לפני שתי דקות"
"ברור, לילי" חייך, היא נשארה משותקת, נושכת את שפתה מדי פעם, רוצה לאבד את החום שנשאר שם.
"לילה טוב, לילי"
לילה טוב, ג'יימס" עלתה לחד המועדון של הבנות ונשכבה במיטתה. יושנת.
שוב בבוקר:
לילי סיימה לאכול את הארוחה שהכינה לעצמה, טרודה במחשבות נוספות על אתמול וכול פעם כשהמילה ג'יימס נשמעה, היא שוב כאילו הרגישה עקצוצים בשפה.
"סיימתי" אמרה לילי לטונקס
"יופי" השיבה לה ,לא מעוניינת, כמובנת מאליו.
"אני חושבת שאלך עכשיו, ביי"
"ביי, ליל" ענתה לה, שוב באותה נימה מובנת מאליה.
צעד ועוד צעד, שמגבש עוד ועוד מחשבות, לעבר השער, משם לחדר המועדון של גריפינדור.
"לילי" שמה הצטלצל במרחק והיא בקושי שמעה, "לילי" שמה נשמע שוב בחלל, בקול הנישא אך הנחמד והמזמין.
יד קרה הונחה על כתפה וכאילו סיבבה אותה, היא פלטה אנקה ואז פשוט נשמה עמוקות, מנסה להיראות טבעית כמה שיותר.
"היי" מייקל שילד אמר לה באותו קול נבוך ורך
"היי" היא ענתה בקול נשי ועדין מתמיד
"אמממ, את זוכרת אותי, נכון? מאתמול, כשלא הרגשת טוב"
"איך אפשר לשכוח" צחקה, אבל המשפט הזה כמעט שגרם לה לבכות.
"אמממ, אני חשבתי לעצמי ש...אמממ" התחיל לגרד בשערו במבוכה כמו שעשה פעם קודמת. "שאנחנו לא מכירים כל כך ואם...את רוצה שננסה להכיר" דיבר ברציפות אחרי זה במבט שממוקד כל פעם בנקודות שונות בלילי. מהפנט.
"להכיר איך?" סוקרנה
"את רוצה אולי...להיפגש או משהו?"
"אני לא יודעת" ענתה מיד, מפוחדת "איפה? מתי?"
"אפשר במרתפי סלית'רין, היום ב...ערב?"
"אני לא בטוחה שאני יכולה" הורידה מבטה אל הרצפה, שלא יקלוט שהיא משקרת.
"אני בטוח שתוכלי לפנות זמן בשבילי"
"אני לא מכירה אותך" ניסתה לגמגם כמה שפחות
"כן את מכירה, קוראים לי מייקל שילד, אני לומד בבית סלית'רין, שנה שביעית, מה עוד צריך לדעת?"
'מה הקשר שלך לאדון האופל?' חשבה וחייכה בלי שום סיבה
"אפשר אולי להביא עוד מישהו?" שאלה
"מי?" הוא ענה לה בחשש משהו
"ג'יימס...ג'יימס פוטר" כווצה את עין שמאל בשאלה ובתקווה לאישור
"חשבתי שנוכל להיות לבד" גיחך
'לבד. איתו. מה יכול לקרות? הוא לא יעשה לי כלום בהוגוורטס, חוץ מזה, זו יכולה להיות הזדמנות נהדרת לגלות עוד, אבל מה פתאום הוא שם לב אלי? לא הכרתי אותו עד אתמול'
"טוב" ענתה בקצרה
"מעולה, אז היום בשעה...שמונה, מוסכם?" חייך לכוונה
"מוסכם" חייכה גם
הם לחצו ידיים, לילי מקווה שהקור יחלוף מיד, משהו שלא קרה, ואפילו התגעגע לחום שג'יימס העביר בה כדי לגרש את אותה תחושה מקפיאה.
"נתראה היום בערב?"
"כן" ענתה בקצרה והמשיכה ללכת לכוון חדר המועדון כשהוא פונה אחורנית ויושב לבד, בלי איש שמדבר איתו, בשולחן בית סלית'רין.
היא התיישבה בחדר המועדון, מכסה את עיניה, יודעת שעוד שעה וחצי יש שיעור מפני שפרופסור פליטיק חולה ב'הצטננות לילית החורש' שבאה כתמיד לבקר אצלו בעונת הסתיו.
הדלת שעליה מתנוססת האישה השמנה נעה על צירה ולילי לאחר שניות של שמיעת צעדים, הרימה את הראש ונבהלה למראה שלו.
"סוורוס, הבהלת אותי"
"סורי, רק רציתי לראות אותך"
"אה, מאיפה לך הסיסמא?"
"טונקס אמרה לי, ביקשתי ממנה"
"הו, אוקיי, בא שב" הציעה לו מקום חמים על אחת הכורסאות, הוא לא נראה מתרפק במיוחד.
"מה קורה, לילי?"
"מה?"
"את קצת...רחוקה לאחרונה"
"רחוקה איך?"
"לא יודע, אנחנו לא מדברים כמו לפני כמה שבועות, קרה משהו?"
"לא" יודעת שהיא משקרת, שוב.
"טוב, אבל אנחנו בסדר, נכון?"
"בטח" שלחה לעברו חיוך חם
"אז רק תהיתי אם...את...רוצה ללכת איתי...לנשף"
"לנשף..."
"נשף... לרקוד"
"האמת היא שהייתי שמחה, אבל כבר הציעו לי ו-"
"מי?"
"ג'יימס, פוטר, אבל עוד לא עניתי לו, אז אני אחשוב על זה, טוב?"
"טוב" הוא חייך "אין לי בעיה" גם לילי חייכה אליו.
"אני לא מחבב במיוחד את ג'יימס פוטר" המשיך
"שמתי לב לזה"
"הוא זה שמתחיל כל הזמן"
"אתה התחלת פעם אחת"
"כן, אבל מסתבר שזה היה רק משחק, אז..."
"הוא יכול להיות מאוד...מעצבן ,אם בא לו"
"ואם לא בא לו?"
"הוא יכול להיות מאוד נחמד" ענתה לו
"אני יכול להיות נחמד" חייך
"ברור שאתה יכול"
"אל תצחקי, אבל קצת משעמם לי...בלעדייך"
"יש עוד חברים, לא"
"כן, ברור, ג'ון מדולבס הוא חבר ממש טוב, אבל איתך זה אחר"
"אחרת איך?"
"לא יודע, יש אווירה אחרת"
"וזה דבר טוב?"
"כן"
"אז תודה"
"בבקשה, למרות שאני צריך להודות לך"
"הא" צחקה וגירדה בשערה במבוכה ואז הפסיקה, כי זה הזכיר לה אותו.
"את מתגעגעת לפטוניה?"
"לא, לא בכלל, אבל לאמא כן"
"למה לא לפטוניה?"
"כי היא לא מתגעגעת אליי"
"אז במשפחה זה הדדי? לא יותר?"
"ברור שזה לא הדדי, אני עדיין אוהבת אותה, גם אם היא תשנא אותי"
"אוקיי"
"אני רק לא מתגעגעת אליה"
"זה מובן לגמרי" הנהן פעמיים בראשו.
הדלת שוב נעה על צירה, חבורת הבנים, שמפורסמת כמעט בכול הוגוורטס בתעלוליהם, נכנסה פנימה.
"אמרתי לכם שזה יעבוד" לחשו ביניהם
"היא שם בפנים הנה, אתה לא רואה את הנקודה?"
"סוורמאוס איתה" המשיכו להתלחשש
"אז...בואו לבדוק אם זה עובד"
"לילי" ג'יימס הגביר את כולו ואז נתן כיף לסיריוס, ללופין ולעכברוש.
"הלו סוורוס" המשיך והוא מצדו הופתע שסוורמאוס לא קיים
"אמרתי לו לא לקרוא לך ככה" הסבירה
הוא רק הנהן והביט בחבורה.
"תן לי את זה" הם רבו ביניהם "זה היה שלי"
"אני החזקתי את זה קודם-"
"זה תורי, תנו לי-"
המשיכו לקטוע אחד את השני.
"מה קורה פה?" שאלה לילי את החבורה הרועשת והסמיקה למראה של ג'יימס, שנראה שמסתכל עליה במבוכה משהו.
"זה" הרים למעלה את הקלף שניסה להיתפס על ידי השלושה האחרים.
"תראה לה כבר" רטנו "ואז תביא לי-" "-לא תביא לי" הוא התיישב לידה בעוד שסוורוס נהפך לאדום כולו.
"זאת...רק תראי"
לילי לקחה את הקלף בידה והחלה לקרוא את הכתוב עליו:
"ירחוני, קרניים, רך כף וזנב תולע?"
"תמשיכי לקרוא..."
"מפת הקונדסאים?"
"יאפ, זה לא מדהים?"
"מה מדהים? הכינויים שלכם על חתיכת קלף?"
הוא לחש לה באוזן משהו, היא צייתה
"מה? אוקיי"
היא ששלפה מגלימתה את השרביט שלה, ופתחה את הפה בחשש.
"אני נשבעת בזה חגיגית שאני מחפשת צרות" נגעה בקצה שרביטה על הקלף, שכעת אותיות ועיטורים כיסו אותו ופתחו אותו. מפה ענקית של כול טירת הוגוורטס וקצת מחוצה לה, האירה את פניה של לילי.
"וואו, זאת מפה של הוגוורטס"
"לא סתם מפה של הוגוורטס, תראי"
"תלמידים? הי, הנה אני...ואתה...סוורוס הנה אתה" היא הרימה את מבטה אליו, אבל הוא לא ישב שם.
"היי, השם שלו פה, אבל לא בחדר, איפה הוא?"
"תראי בעצמך" "הוא ב...דרך למרתפים של סלית'רין, אני הולכת"
"ביי, אבל תחזרי"
"מה שתגיד"
היא יצאה מחדר המועדון והשאירה את החבורה לבד.
"אז...אני רואה שהולך לך"
"הולך מה?"
"אתה מתחבב עליה" המשיך לופין
"לא"
"כן, רואים את זה, היא לא העליבה אותך, בן אדם"
"אז?"
"אתה ניסית להתחבב עליה...והצלחת"
"היא אמרה לי, טכנית, שהיא מחבבת אותי, אנחנו רק ידידים"
"ידידים פלוס"
"לא, רק ידידים"
"אין שום דבר רע בזה, קודם ממילא הייתם אויבים בנפש, זאת התקדמות"
"אני לא מנסה להתקדם, אני רק-"
"התאהבת בה..." נכנס למילותיו
"לא, אני לא"
"רואים את זה עליך, אתם מתאימים"
"לא, אנחנו לא, תפסיק"
"למה? אני צודק?"
"ירחוני, די"
"טוב"
חתמו את שיחתם במבט נוזף מכוונו של ג'יימס, שבלב ידע שזה נכון.
לילי ירדה המון מדרגות, וכמעט שנכנסה לאזורים אסורים בבית הספר בגלל תנועתן. עכשיו היא עמדה מול דלת הברזל לכניסה לחדר המועדון של סלית'רין.
"מה הסיסמא?"
"אין סיסמא- אין כניסה" קיר הברזל דיבר בקול אכזרי ומעוות.
בדיוק קבוצה של תלמידות סלית'רין הגיעו ואמרו אותה, לילי נשפה בהקלה, היא לא תצטרך לחכות יותר.
"סלאזר סלית'רין" אמרה הילדה ונכנסה פנימה, לילי השתלשלה אחרי הקבוצה.
"סוורוס?" צעקה בכול רחבי החדר, מבטים כוונו לכוונה
"גריפינדורית? פה? בלי מישהו? מי את?" שמעה קול נשגב מפיו של סלית'ריני אחד.
"אני מחפשת את סוורוס סנייפ" ענתה מיד, בלי לחשוש או לחשוב פעמיים.
"מי? לא מכיר, אז...איך בגריפינדור?"
"מה עניינך?" ענתה "אני אחפש אותו לבד, תודה"
"חכי שנייה" חייך חיוך ערמומי "מי את?"
"אתה לא צריך לדעת, אני הולכת לחפש אותו, תודה"
"היי, את מרגלת אחרינו. מאיפה את? מברסטין והחבורה שלו שתמיד באים לרחרח?"
"לא, אולי די כבר"
"אני לא מכיר סוורוס, את משקרת-"
"היי, תניחו לה" נשמע קול רך ומצמרר
"מייקל" דיבר לכוונו הילד "סורי, לא ידעתי"
"זה בסדר, תן לה לחפש אותו, אני מכיר אותה"
לילי בלעה את רוקה למראה של מייקל שילד שהסתובב בחזרה לחוברת הלימוד שלו, לא שם לב ללילי הלחוצה.
היא עלתה לחדר המועדון של הבנים, שהיה קר בגלל המקום הנמוך יחסית בהשוואה למגדל גריפינדור.
"היי, סוורוס" לחשה
"היי, לילי"
"סליחה"
"בסדר, רק נהיה לי משעמם" הוא חייך.
"אתה רוצה להמשיך לדבר?"
"לא, אני רוצה לישון"
"אנחנו בסדר?"
"כן" חייך שוב "איך לא"
"אוקיי, ביי"
לילי פנתה לצאת מחדר המועדון של סלית'רין. לאחר מכן היא עמדה מול תמונת האישה השמנה, ממלמלת "פיוניות" ונכנסת פנימה לקול הציר של התמונה.
היא אספה את חפציה, מתכוננת ליום הלימודים שמתחיל. היא עברה שני שיעורים רצופים של שינוי צורה, שוקדת לכתוב במחברת את כול מה שהפרופסור אומרת. לאחר מכן, שיעור תולדות הקסם, התגוננות מפני כוחות האופל ושיקויים, בו ניסו לרקוח את שיקוי המזל הנוזלי, ללא הצלחה של מישהו ,כי זה "מסובך" לפי מילותיו של הפרופסור.
היום כאילו התגלגל לאט, יותר ויותר, נראה שכול דקה היא שבוע.
"אנחנו עושות מסיבת פיג'מות, את באה, נכון?" שאלה אותה טונקס כשנכנסה לחדר המועדון
"מתי?"
"שמונה, כולן כאן"
"אני לא יכולה, יש לי פגישה"
"הו, פגישה, עם מי?"
"את לא מכירה"
"נו מי?"
"מייקל שילד"
"מה?"
"אמרתי לך שאת לא מכירה"
"החתיך הזה, בבוקר שצרח את השם שלך?"
"אני משערת, איך את יודעת"
"הוא צרח"
"הו"
"אתם כזה ביחד?"
"לא, ממש לא, הוא אמר שהוא רוצה להכיר אותי"
"אז הוא מחבב אותך"
"אני לא מכירה אותו, איך הוא יכול לחבב אותי?"
"הוא מכיר אותך"
"זה קצת מלחיץ כשאת אומרת את זה ככה"
"סליחה, תהני לך"
"תהני לך גם, במסיבה"
"אל תדאגי" טונקס פנתה ליציאה, כדי לדבר עם כריסטין על הכיבוד.
"ג'יימס?" זרקה לילי לאחת הכורסאות
"כן"
"אני היום הולכת לפגוש את מייקל שילד, ה...נער"
"מה?"
"הוא ביקש שאני אכיר אותו יותר טוב, אז הוא רוצה שאני אבוא למרתפי סלית'רין לפגישה"
"אז תלכי, תנסי לגלות משהו"
"זאת הסיבה שאני הולכת"
"אז מה את צריכה?"
"כלום, רק...יש מצב, סיכוי ,שתשתמש במפה הזאת כדי להשגיח?"
"בטח, כלום לא יקרה לך"
"תודה, רק לראות אם קורה משהו"
"אין בעיה, לילי"
ערב, השעה 20:00 ,דלת הברזל בכניסה לחדר המועדון של סלית'רין.
"סלאזר סלית'רין" לילי מלמלה, אך השער לא נע ולא זז.
'שינו את הסיסמא, אני מטומטמת, עכשיו איך אני אכנ-' מחשבותיה נקטעו לפתיחת הדלת מבפנים, שם עמד מייקל שילד בחיוך שובה לב כתמיד.
"היי" הוא אמר לה "תיכנסי"
"תודה, אני...שכחתי את הסיסמא"
"זה בסדר, קורה. את יכולה לשבת ולהוריד את הג'קט" הוא כוון אותה למטלה ברזל קטן ואז לספה שחורה שנראית לא נוחה כל כך- ההפך מהמציאות בה היא הייתה נוחה מאוד.
"אז..." הוא התחיל "תרשי לי להציג את עצמי, מייקל שילד"
"נעים מאוד " 'לא נעים בכלל' חשבה "לילי, אוואנס"
"איפה כולם?" הביטה לחדר המועדון הריק מנפשות
"הם בטח למעלה, בחדר, או שהם עדיין בחוץ, רק שמונה עכשיו" חייך
"למה רצית להיפגש?" שאלה
"רציתי רק להכיר אותך יותר טוב"
"אני לא מכירה אותך ופתאום אתה צץ?"
"פשוט אתמול אני עברתי במקרה במדשאות וראיתי אותך נופלת, היית מוכרת לי, אז עזרתי לך ו...הנה אנחנו"
"אה, אז מה אתה רוצה שאני אספר?"
"לא יודע. משפחה?" 'לדבר על המשפחה יהיה סיכון, סיכון גדול, אז אני פשוט, אוקיי' "אמא מוגלגית, אחות מוגלגית"
"הו, לא דמיינתי, היית נראית לי..."
"מה?"
"לא משנה"
"אוקיי, מה עם המשפחה שלך?"
"אין כול כך מה לספר, הם רגילים, קוסמים"
"הו, אז אין חיבור אני משערת"
" למה? הם בסדר עם מוגלגים לפעמים"
"שונה ממשפחות אחרות"
"יש עד המון משפחות שבסדר עם מוגלגים"
"אפשר להפסיק לדבר על זה?"
"כן, אז על מה נדבר?"
"אמרתי, אנחנו לא מכירים, אין נושא לדבר עליו"
"טוב, תקשיבי, אני תמיד הכרתי אותך, מהשנה החמישית לפחות, הייתי...לא נעים לי...דלוק עלייך"
'מה?' חשבה 'הוא לא מכיר אותי, הוא...הוא...הוא משקר'
"לא"
"כן. אבל כול הזמן הזה לא היה לי את האומץ להגיד לך, אבל אז כשראיתי אותך אתמול ו...פשוט רציתי לבקש ממך להיפגש שם, אבל כנראה שאת לא כל כך הכרת אותי"
"באמת? סליחה, אני, אני לא ידעתי"
"אז ביקשתי רק היום, אז אני יודע שאת לא מכירה אותי, אבל אני אותך, היית כמו אלילה בשבילי, אז, ממש לא נעים לי לבקש ממך, אבל את רוצה ללכת איתי לנשף?" מבט מתחנן נראה על פניו של הנער, ומבט של תיעוב על פניה של לילי, היא ניסתה להסתיר אותו כמה שיותר.
'תחשבי, לילי, תחשבי, הוא לא מכיר אותי, פתאום הוא עוזר לי והוא בעצם דלוק עליי מהשנה
החמישית? משהו פה מסריח, ולא, זה לא הבישולים של פטוניה, משהו אחר, אני...אני פשוט אגיד לו,
אבל איך הוא הולך לנשף אם יש לו מה לעשות? אני פשוט אתייעץ עם מישהו, עם ג'יימס'
"אמממ, מייקל, כבר הציעו לי, שניים, אתה השלישי, אני לא בטוחה שאני אוכל אבל...לא עניתי להם, אני אחשוב על זה". ענתה את אותה תשובה שענתה לכול אחד מהם בנפרד.
"מי הציע לך?"
"ג'יימס פוטר וסוורוס סנייפ" ענתה בחשש "אבל לא עניתי להם, אני אחשוב"
"הו, טוב...אני בסדר עם זה"
"סליחה"
"לא, זה ממש בסדר" הוא קם "אני חושב שזה מספיק להיום" הוא נראה מתוח ואדום בלחיים.
"טוב" לילי קמה גם היא, הלכה משם, חוזרת לחדר המועדון של גריפינדור.
'אני צריכה להתייעץ עם ג'יימס, אם אני אלך עם הנער, עם מייקל שילד, אני אוכל למנוע ממנו להיות ליד חדר הנחיצות בשעה שנקבעה, אבל סוורוס, אני אפגע בו, אני
מרחמת עליו, וג'יימס, הוא הציע לי ראשון, אני אפגע בשניים אם אסכים לשלישי, אני אתייעץ איתו וכבר אראה מה לעשות'
היא נכנסה לחדר המועדון, ספרה לג'יימס הכול, על הוריו הקוסמים של מייקל, על ההצעה ועל ההתאהבות שלו מהשנה החמישית, הוא נשאר ער והקשיב לכול מילה.
'למה הוא הציע לי ללכת לנשף אם יש לו עיסוקים? שוב, יש סיכוי שהוא חושד במשהו, בהכול, אסור להיות פזיזים בהחלטה'
כן, קטעתי את זה, כבר ציינתי את זה, אבל אני מאוד מקווה שאהבתם :) לכול המחכים, הנשף בפרק הבא... :) תגיבו, הפעם אני רצינית – אין תגובות אין המשך!!!!!! הפרק כבר מוכןן ברובו, אז...
|