דראקו מאוהב

אנבל התעוררה בבוקר כשקרני השמש חדרו מבעד הוילונות של מיטת האפיריון של דראקו. היא שפשפה את עיניה, ופקחה אותם, מסתכלת סביבה. היא זכרה טוב את מעוראות אמש. היא לא הייתה שיכורה, רק מטושטשת טיפה מהאלכוהול.

'אוי המאלפוי הזה...זה כל כך חמוד איך שהוא דאג לי אתמול' חשבה אנבל לעצמה, ונישקה קלות את שפתיו של דראקו.

"מ-מה?" אמר דראקו ושפשף את עיניו. הוא פקח אותן והסתכל על אנבל שרכנה מעליו. "הו, זאת דרך נחמדה לקום בבוקר!" אמר הנער הבלונדיני וחייך. "חשבתי שאמרת שאת לא רוצה להתנשק" הוא הוסיף בטון סרכסתי. "כן...טוב, אני חושבת ששברנו את זה מספיק פעמים..." אמרה אנבל ונישקה את דראקו בשנית, נשיקה קצרה. "את לא שיכורה עכשיו, נכון?" אמר הבלונדיני והרים גבה. "הו, לא. וגם לא הייתי אתמול..." אמרה הסלית'רינית ואז התרחקה טיפה. "אבל אם אתה לא רוצה...אתה לא חייב" היא אמרה והתרוממה, והתכוונה ללכת, כאשר דראקו משך אותה בידיו עליו, ונישק אותה. פיותיהם נפתחו אוטומתית, לשונותיהם התנגשו בעוצמה. דראקו שם את ידו על צווארה של אנבל, מושך אותה קרוב אליו, ואת ידו השניה העביר על גבה. העגיל הקר שבלשונה העביר בו צמרמורת ואז הוא התנתק. "תגידי, אן...איך...בדיוק...הכנסת את העגיל לשם?" הוא אמר, מרים גבה. "אר...למה שאני לא אראה לך מחר אחרי הצהריים?" אמרה אנבל וחייכה. "אה...טוב. ועכשיו, איפה היינו? אה...כן...את עומדת להוריד את החולצה המאוד נחמדה שלך, שלמרות שהיא נראית בכלל לא רע עליך, אני בטוח שהיא תהיה הרבה יותר יפה על הריצפה, ואני עומד להטיל לחש נחמד שימנע מחברי לחדר לשמוע את הגניחות שלך!" אמר דראקו וחייך חיוך שחשף שיניים לבנות. "למה נראה לך שאני זו שאגנח פה?" אמרה אנבל, מקרבת את פרצופה לשל דראקו מספיק כדי שהם יוכלו להרגיש את נישמותיהם, אך השפתיים לא נפגשו. "כי אני עומד לדפוק אותך כל כך חזק עד שאת תשכחי את השם שלך ותצעקי את שלי במקום" אמר דראקו, והעביר את ידו דרך שערה של אנבל. "אה, כן? מי אמר שאני ארשה לך לדפוק אותי?" אמרה הסלית'רינית, ודחפה את דראקו על המזרן, ולחשה משהו שדראקו לא הבין. לפתע הופיעו שני זוגות אזיקים, כל זוג קושר יד עמודי המיטה. "מ-מה? מה את עושה?" אמר דראקו, אבל אנבל לא ענתה. היא פתחה את כפתורי החולצה של דראקו, והחלה לנשק את חזהו החלק, ואז את הבטן. 'שש שנים של קווידיץ' בהחלט עשו את העבודה' היא חשבה לעצמה בעודה מורידה לאט את מכנסיו של דראקו...

אם היו שואלים את דראקו מה שמו, הוא היה אומר 'אנבל'. אם הייתם שואלים אותו בן כמה הוא, הוא היה אומר 'אנבל'. אם הייתם שואלים מה צבע השיער שלו, הוא היה אומר 'אנבל'.

בחמש הדקות האחרונות הוא לא היה מסוגל להגיד שום דבר חוץ מ'אנבל'. דראקו הסדיר את נישמתו. זו בהחלט הייתה המציצה הכי טובה שהוא אי פעם קבל.

אנבל שיחררה אותו מהאזיקים, והוא מיד משך אותה אליו ונישק אותה בלהט.

"נהנית?"

"בהחלט"

"אני שמחה. עכשיו בוא נלך לאכול"

אנבל התרוממה, לקחה את חולצתו של דראקו [הייתה לה משיכה לחולצות גדולות ומכופתרות], שמה אותה על עצמה וכפתרה מספיק כפתורים רק כדי שהחולצה תחזיק עליה, ויצאה מהמיטה. דראקו שמע את חדר הדלת נפתחת ונסגרת והבין שאנבל כבר עזבה את החדר. הוא התרומם ויצא מהחדר, ולהפתעתו הוא ראה את חבריו בוהים בו ומגחחים.

"הו, הו, אנבל!" אמר בלייז ופרץ בצחוק, שגרר את כל שאר בני החדר יחד איתו. 'בלאדי הל, שכחתי לשים את הלחש!' חשב לעצמו דראקו, אבל מיד שם על פניו את ארשת הפנים של משפחת מאלפוי, האדישה וחסרת הרגשות. "יש לי הרושם שניצחתי בהתערבות, זביני!" אמר דראקו וחייך את חיוכו הנבזי. "כן...אני חושב שכולנו שמענו שניצחת" אמר קראב, וזרק לדראקו שק עם שתי אוניות בתוכו.

***

"אנבל!!! מי היה זה שצעק את השם שלך?! ו...של מי החולצה הזאת??" התנפלה קימברלי על אנבל. "דראקו. ודראקו" אמרה הנערה אפורת-העיניים בקרירות, והלכה לקחת מגבת. "ד-דראקו?? מאלפוי?!? אתם ביחד?!?!?!" קראה הנערה המתולתלת. "כן. אנחנו ביחד...לפחות אני חושבת ככה. איפה המגבת שלי קים?". קימברלי פתחה את פיה בתדהמה. "אה. הינה זה. טוב, אני הולכת להתקלח" אמרה אנבל ורצה למקלחות.

הפרק הקודם		הפרק הבא