תאומות מתחלפות

"מוכנה ליום הגדול?" שאלה ג'נה את אנה בארוחת הבוקר.

אנה הנהנה ולגמה מהכוס שמולה, שהייתה מלאה בשוקו חם ומתוק.

"עדיין מוזר לי שכולם קוראים לי אנה" אמרה ג'נה, מנסה להפיג את המתח המורגש.

אנה שלחה בה מבט משתיק אחד, וג'נה בתגובה- אכן שתקה.

היא ידעה שאנה מאוד מתרגשת- ועם זאת לחוצה ומתוחה לקראת הפגישה עם אביה- בפעם הראשונה בחייה. גם ג'נה הרגישה כך, אבל בשונה לאנה- התחושות שלה נלוו בפטפוטים עצבניים ולא בשתיקה רועמת כמו אצל אנה.

"הכול יהיה בסדר" אמרה ג'נה בעידוד וטפחה על גבה של אנה.

כנראה שהטפיחה הייתה חזקה מדי, כי אנה השתנקה ופלטה מעט שוקו על השולחן. נשמעו כמה ציחקוקים מצד אנשי השולחן.

"מצטערת.." מלמלה ג'נה וניסתה לנקות במהירות את השוקו מהשולחן.

"זה בסדר." אמרה אנה בקול מרוכך,

"כולם חושבים שזאת את שפולטת שוקו." אמרה אנה וחייכה. גם ג'נה חייכה.

"ג'נה, אנה, אנחנו שומרים לכם מקום ברכבת" אמר איאן בזמן שהתלמידים עשו את דרכם לעבר תחנת הרכבת בהוגסמיד, ושלח מבט מלא ציפייה באנה, אם כי למעשה איאן היה בטוח שהיא ג'נה.

"הו, האמת שעדיף שלא.." אמרה אנה.

"למה לא? קבעתן כבר עם איימי ולינדזי?" שאל איאן.

"לא, זה פשוט..אנחנו צריכות לדבר על הרבה דברים לפני שאנחנו נפרדות, אתה מבין" אמרה אנה.

"הו, כן, כמובן" אמר איאן אם כי לא הבין. הוא שלח מבט מאוכזב באנה, אף כי איאן חשב שזאת ג'נה, והתרחק עם סיימון ואריק לצד השני של הרכבת.

"בואי נתפוס תא" אמרה ג'נה שהרגישה קצת מאוכזבת שלא תוכל להעביר את הנסיעה ביחד עם שלושת חבריה.

"אז את זוכרת את ה-כ-ו-ל?" שאלה אנה לאחר שעת נסיעה ברכבת.

"כן, בפעם האלף, אני זוכרת הכול אנה!" אמרה ג'נה בדיוק כשהדלת נפתחה. זאת הייתה האישה עם עגלת הממתקים.

"כלומר, ג'נה!" אמרה ג'נה במהירות.

"משהו לאכל, חמודות?" אמרה האישה החביבה בקול נעים.

"לא תודה" אמרה אנה שחשה בחילה קלה.

"עוד כמה זמן את חושבת שנגיע לתחנת קינג קרוס?" שאלה ג'נה לאחר שהאישה עם עגלת הממתקים המשיכה לתא הבא.

"יש עוד זמן" אמרה אנה, כוססת את ציפרוניה.

אחר הצהריים ביקרו אותם איאן, סיימון ואריק בתא שלהם.

"אני מקווה שאנחנו לא מפריעים לשיחה החשובה שלכם" אמר אריק והתיישב לצד אנה, כלומר ג'נה, בקלילות.

"האמת שהיה פה די משעמם, מזל שבאתם" אמרה ג'נה, כלומר אנה.

"אולי כשתרדו מהרכבת תפגישו להורים שלכם אחת את השנייה. הם בטח יהיו בשוק שייראו כמה אתן דומות, במיוחד עם התספורת" אמר סיימון והסתכל על התספורת החדשה של אנה, אף על פי שהוא בעצם הסתכל על ג'נה שהסתובבה עם התספורת הזאת כבר חודשים.

"אה, אולי" אמרה ג'נה ושלחה לעבר אחותה מבט משועשע.

"אתם עושים משהו מיוחד בחג המולד?"  שאלה אנה.

"הו, אני נוסע לשבוע עם המשפחה לקרובים שלנו בסקוטלנד. אני לא סובל אותם, כמעט נשארתי בהוגוורטס בחג המולד בגלל זה" אמר סיימון.

"אחותי הגדולה מתכננת מסיבה כשההורים שלנו ייסעו בחג. זאת תהיה מסיבה ממש גדולה והיא תזמין את כל החברים הגדולים שלה" אמר אריק בהתרגשות.

"ירשו לך להשתתף?" אמר איאן בהפתעה.

"הו, זה בדיוק הקטע. היא התכוונה למצוא דרך לסלק אותי לפני המסיבה, אבל בגלל שכבר  גיליתי שהיא עושה מסיבה סחטתי אותה שאם היא לא תיתן לי להשתתף בה אני אגלה להורים שלנו" אמר אריק ברצון.

"וואו" אמרו כולם והשמיעו קולות התפעלות. לא כל יום ילד בן אחת עשרה מוצא את דרכו להסתנן למסיבה של ילדים בני שש עשרה. מסיבה של "גדולים".

"מה איתך איאן?" שאלה אנה, שהייתה אמורה להיות ג'נה. איאן הסמיק ואנה התאפקה שלא לגלגל את עיניה. כל הקטע שבו איאן מאוהב לחלוטין באחותה התאומה ממש עיצבן אותה. אולי כי אם נראו בדיוק אותו הדבר ובכל זאת איאן לא נתן לאנה שום יחס מיוחד.

"שום דבר.. אבל אני והאחים שלי מתכננים לשחק המון קווידיץ'" אמר איאן.

"הו, גדול! אני מתה על קווידיץ'" פלטה ג'נה בלי לחשוב, ואנה מיהרה לבעוט ברגלה.

"את אוהבת קווידיץ'? אמרת לנו מיליון פעם שאת שונאת קווידיץ'!" אמר סיימון והביט בג'נה בהפתעה. אנה בהחלט הזכירה המון פעמים את העובדה שהיא שונאת קווידיץ'.

"הו, אמרתי שאני מתה על קווידיץ'? התכוונתי שאני מתה מקווידיץ'... הבנת, כי אני יכולה ליפול מהמטאטא ולמות, אז אני מתה מקווידיץ'? הבנת?" אמרה ג'נה בחיוך מאולץ ופלטה צחוק מזויף. אנה נאנחה.

כעבור כמה שעות השמיים החלו להחשיך, ותחנת קינג קרוס התקרבה.

"בואי, נלך להחליף בגדים" אמרה אנה.

ג'נה התלבשה בסוודר צמרירי בצבע שמנת, בחצאית בצבע ורדרד, בגרביונים לבנים וצמודים בנעלי סירה שחורות ומבריקות, שהיו כולם שייכים לאנה.

אנה התלבשה בג'ינס ארוך ומרושל, בסוודר סגול וישן שהיה קצת מרופט אבל מאוד מחמם, ובנעלי סניקרס פשוטות, שהיו כולם שייכים לג'נה.

"את באמת נראית כמוני עכשיו, עם הבגדים ה"אמריקאיים" אמרה ג'נה וחייכה.

"גם את! לא ראיתי אף חצאית או שמלה אצלך במזוודה" אמרה אנה.

"אויש, פיכס, אני שונאת חצאיות ושמלות. אבא שלי תמיד מכריח אותי ללבוש אותן לאירועים מיוחדים, אבל להוגוורטס לא לקחתי אף אחת מהן" אמרה ג'נה.

"טוב, תזכרי שאת כן אוהבת שמלות. ושאת אנה" אמרה אנה בתקיפות אבל גם חייכה.

"אני זוכרת" אמרה ג'נה בטון עצבני אבל גם חייכה לבסוף.

"בעוד כחמש דקות נגיע לתחנת קינג קרוס. אנא הכינו את חפציכם והתכוננו להגעה לתחנה" נשמע קול ברחבי הרכבת.

אנה הביטה בעצבנות בחלון הרכבת.

"הכול יהיה בסדר. אני מבטיחה. אבא מדהים ואת ממש תיהני." אמרה ג'נה.

"אני יודעת. גם אמא מדהימה, את ממש תאהבי אותה." אמרה אנה בחיוך.

שתי התאומות התחבקו בחוזקה, ושיחררו את חיבוקן זו בזו רק כשהרכבת נעצרה.

"הגיע הזמן לרדת" אמרה אנה. היא אחזה ביד אחת את המזוודה שלה, וביד השנייה את היד של ג'נה, שאחזה גם היא ביד האחרת את המזוודה.

שתי הבנות ירדו מהרציף ומיד נחשפו לקור העז של חודש דצמבר.

"בהצלחה" אמרה אנה.

"בהצלחה" אמרה ג'נה.

השתיים התחבקו במהירות, ומשם, המשיכה כל אחת לדרכה.

~

אנה הסתובבה ברחבי התחנה בחוסר אונים. היא לא ידעה איפה בין כל האנשים האלו תמצא את אביה. ומה יקרה אם אביה יראה את ג'נה האמיתית לפני שיראה אותה?

היא הביטה סביבה בחוסר אונים, מביטה בילדים מאושרים שהתאחדו עם משפחותיהם.

היא תהתה אם ג'נה כבר מצאה את אימה. היא תהתה אם השתיים כבר הסתלקו מהרציף ואם אביה שכח לבוא לקחת את ג'נה והאם היא נמצאת פה לגמרי לבדה.

הדקות עברו ואנה לא הצליחה למצוא את אביה בין כל האנשים שעל הרציף.

ואז היא הרגישה אותן. את הדמעות.

בהתחלה ברחה רק דמעה אחת, ואז עוד דמעה, ועוד אחת. הדמעות היו חמות ומנחמות אבל הן עדיין לא הרגיעו את הפחד שגעש באנה.

לפתע מישהו תפס בה בחוזקה והרים אותה מעלה באוויר. שלא מרצונה, היא החלה לצרוח, תוהה אם זה רוצח שרוצח ילדות קטנות והאם הוא יעז לרצוח אותה באמצע תחנת קינג קרוס עמוסת האנשים- אבל אז נשמע קול מנחם ומוכר באותו הזמן.

"ג'נה! מה קרה?!" ואנה מצאה את עצמה מורמת בזרועותיו של אביה, אותו לא ראתה מאז שהייתה בגיל שבו אפילו לא ידעה לדבר.

"אבא!" צרחה אנה ומרוב בהלה מחצה את אביה בחיבוק.

"ג'נה! מה קרה? הבהלת אותי! לא התכוונתי להבהיל אותך ככה, אבל את תמיד צוחקת שאני בא מאחורייך ומרים אותך באוויר" אמר אביה של אנה.

"אני יודעת.. אני מצטערת אבא.." אמרה אנה, מגלגלת על לשונה את המילה אבא- שבה לא השתמשה כמעט אף פעם- והניחה את ראשה על כתפו של אביה, שמיד נספגה בדמעותיה.

"הכול בסדר עכשיו.. עוד מעט נתפוס את מפתח המעבר ונלך הביתה." הבטיח.

"התגעגעתי אלייך אבא" אמרה אנה בכנות אמיתית, מחבקת בחוזקה את אביה.

"גם אני התגעגעתי אלייך" אמר וצחק.

"אני יותר" אמרה ג'נה, מרגישה את כל כובדן של השנים האלו בהן התגעגעה נואשות לאביה, ומרגישה איך כל הכובד הזה נעלם כשהיא נמצאת עכשיו בזרועותיו.

~

מעניין איך אמא תהיה, תהתה ג'נה כשחיפשה את אימה בין האנשים הרבים על הרציף.

מה שבטוח, היא תהיה נהדרת אם היא התחתנה עם מישהו נהדר כמו אבא, ואם יצאה לה ילדה נהדרת כמו אנה, וכמו- נו, טוב, הודתה לעצמה ג'נה, ילדה נהדרת כמוני.

"היי אנה!" שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה איאן רץ לעברה.

"היי איאן" אמרה ג'נה בקלילות וחייכה.

"ראית את ג'נה?" שאל איאן בדחיפות.

"אה, אני חושבת שהיא כבר הלכה לאבא....לאבא שלה, כלומר" אמרה ג'נה.

"אה.. אוף, רציתי לומר לה משהו.. " אמר איאן בצער.

"מה רצית למסור לה? אני אוכל להגיד לה" אמרה ג'נה.

ולהפתעתה, איאן רכן לעברה לחיה של ג'נה ונישק אותה קלות.

"רציתי למסור לה את זה. תוכלי למסור לה את זה ממני?" אמר איאן.

"אני אשתדל..." מלמלה ג'נה בהפתעה.

"תודה, אנה. ביי, חג שמח!" אמר איאן והתרחק משם.

ג'נה חשבה כמה מוזר זה היה. ובעצם, כמה מצחיק זה היה. ולמה זה השאיר בה תחושה נהדרת כל כך, כאילו עשרת אלפים פרפרים גועשים בבטנה? נו טוב, היא בטח מתרגשת לקראת המפגש עם אמא. למי אכפת מאיאן המטופש. והנחמד. והמצחיק והמוכשר.

ובדיוק כשניסתה לגרום לעצמה להפסיק לחשוב על איאן, היא הבחינה בדמותה של אישה יפה בעל שיער צהבהב ובהיר שהשקיפה על הרציף, מחפשת את בתה. היא לא הבחינה בג'נה בעוד זאת מתקדמת לעברה באיטיות.

"אמא?" אמרה ג'נה, קולה רועד.

"אנה!" אמרה אימה בשמחה וחיבקה את בתה באושר.

"אמא.." מלמלה ג'נה והידקה את חיבוקה סביב אימה. אז ככה מרגיש חיבוק מאמא. היא תמיד תהתה כל השנים האלו מה ההרגשה. טוב, זאת בהחלט הרגשה מדהימה.

"התגעגעתי אלייך נורא! אוי, תראי כמה גדלת, ובסך הכול למה חודשים שלחתי אותך! אני רואה שהסתפרת אפילו." אמרה אימה ונגעה בחיבה בשיערה הקצר.

"כן.. את שונאת את זה נורא?" שאלה ג'נה בדאגה.

"שונאת את זה? מה פתאום, זה נראה נהדר. עכשיו בואי, כולם מחכים לנו בבית" אמרה אימה בשמחה ומשכה בזרועה של בתה.

"כולם.. את מתכוונת סבא וסבתא ודודה אוליביה ובעלה פול והכלב תומס?" שאלה ג'נה בהתרגשות.

"כן... כמובן, כל המשפחה." אמרה אימה וחייכה אליה בחום.

"משפחה, כן החלט משפחה." אמרה ג'נה, מחכה לפעם הראשונה בה תבלה את חג המולד עם המשפחה שלה, שלפני כמה חודשים לא ידעה בכלל על קיומה.

אני מקווה שהפאנפיק בסדר עד עכשיו (ומצטערת אם הוא דומה מדי למקור של אבא מתארס, אני אנסה לעבוד על זה בפרקים הבאים) 

הפרק הקודם		הפרק הבא