אחרי הקרב החיים ממשיכים

 השארתי את טונקב ורמוס בחיים טמגיע לי שתהרגו אותי או שתקללו אותי בקללת עטלפי נזלת אבל לפחות אני מעכבת בתדירות סבירה

וכך הם ישנו זה בזרועות זו בשקט, בלי סיוט אחד קטן או חלום אל מישהו שכבר לא איתם. בלי לחלום אל פרד וקולין וכל אלה שאבדו במלחמה דבר שרדף את כמעט כל ניצולי הקרב.
בשעה שש וחצי צלצל השעון המעורר.
"ממממממממאואואו בוקר טווווווווווווב" אמר הארי בזמן פיהוק והתמתחות.
"איך ישנת? אתה עדיין נראה עייף" שאלה ג'יני ברוך.
"עייף? מאז שהייתי בן 12 לא ישנתי ככה ואני נראה עייף? כנראה צריך עוד כמה שעות שינה." מילמל הארי. אחרי התארגנות זריזה ירדו הארי וג'יני לאולם הגדול דרך פתחים נסתרים והגיעו לשם בשעה שבע ורבע.
כחמש דקות אחריהם הגיעו הרמיוני ורון חבוקים, והתיישבו מולם. בזמן האוכל אף אחד לא פצה פיו, כל אחד היה טרוד בהמון מחשבות. אך הארי היה מוטרד יותר מכל, הוא ידע שהעברת השיעורים לתלמידי החמישית והשישית תהיה משימה לא פשוטה כלל, בגלל השאלות שמצופות להם על המלחמה. אבל היה עוד דבר שהטריד אותו, הוא חש כלפי ג'יני, משיכה עזה פי מיליון יותר ממה שחש כלפי צו צאנג בשנתו החמישית. הוא ידע שהם נועדו להיות יחד כמו שזברה נועדה להיות עם פסים, הוא רצה שיגדלו יחד משפחה גדולה ומוצלחת. לכן הוא חשב על יום להציע לה נישואים. הוא חשב בתחילת השליש הבא, אך זה היה מוקדם מידי. לכן הוא חשב באמצע השליש האחרון, והחליט לדחות את זה עוד טיפה. הוא בדיוק התחיל לחשוב אל תאריך אחר, כאשר לילית בצבע חום שוקולד נעצרה מולו וקטעה את מחשבותיו.
נראה שכך גם מחשבותיהם של כול השאר, הם הרימו מבטים והסתכלו אל הלילית שפנתה אל הארי. "היי *ווימפס יש לך מכתב בשבילי?" פנה הארי לכיוון הלילית . כאילו רק לזה חיכתה כל הזמן הרימה ווימפס את רגלה ונתנה את המכתב להארי. במכתב היה כתוב בכתב קטן ומסודר שהארי זיהה ככתבו של רמוס לופין. במכתב היה כתוב:

הארי היקר, מה שלומך?
אנחנו בסדר גמור, תודה ששאלת.
שמעתי על העבודה שלך, סיריוס וההורים שלך היו גאים בך.
תזכור שעל כל שאלה, ועל כל דבר שמטריד אותך אתה יכול לפנות אלי.
באהבה גדולה, ר.ל
נ.ב, טדי למד להגיד את השם שלך. נכון שזה חמוד?

 ובמחש שלי יש בעיה זה לא משנה את הכתב אז אגמור את הפרק כאן ומיד מתחילה לרשום המשך

הפרק הקודם		הפרק הבא