לילה עם ערפד

לאחר שעתיים ארוכות ומעייפות של מתמטיקה שנראו לקטי כמו שנים, הכיתה שוחררה.

התלמידים עוד לא ספיקו להנות ממזג האוויר הנעים כשהשמיים שוב התחילו להתמלאות בעננים שחורים אשר הסתירו את השמש.
"מזג האוויר המגעיל חזר" התלוננה שונטל אך הציעה לבנות ללכת לעיר ולשבת לשתות משהו.

"את חושבת שכדאי לצאת במזג האויר הזה?"שאלה מינה והסתכלה על הרקיע הכהה.

"אני חושבת שעומד לרדת גשם" הוסיפה.

לאחר ויכוח של כמה דקות ,הבנות החליטו לקחת את הצ'אנס.
"בואו ניקח מיטריות למקרה שיתחיל לרדת גשם" ביקשה קטי ושלושתן עלו להתארגן בחדרן.

מינה ושונטל התלבשו בלבוש מינימלי והיה ברור מאליו שאם ירד גשם, הן בצרות.

קטי לבשה את הסוודר הלבן האהוב עליה ושיערה הארוך נפל על כתפיה.

הבנות התארגנו ויצאו לדרכן.

בגלל הגשם שהיה בימים האחרונים הבנות נאלצו ללכת על מדרכה מלאה בבוץ. 

"אוף!, המגפיים החדשות שלי!" רטנה שונטל.

מינה וקטי גיחכו והיא שלחה בהן מבט זועם.
במהרה הן הגיעו לעיר והתחילו לחפש מקום בו אפשר יהיה לשבת.
השמיים החלו להתמלאות ברעמים ורוח חזקה החלה לנשוב.
הן נאלצו להכנס למקום הכי קרוב שראו כדי לא להסתכן.
המקום אותו מצאו נקרא "סינריה", הוא רק נפתח אבל כבר נחשב למקום הכי מבוקש בעיר.

אפשר היה לשבת לאכול, לשתות, לאכול גלידות וכל מה שמתחשק על הדעת.

כאשר הבנות נכנסו המקום היה כמעט מלא והן נאלצו לשבת במקומות הריקים היחידים שנשארו.

לאחר זמן ממושךבו  הבנות סקרו את המקום הן החליטו סוף סוף להזמין משהו.

מינה הזמינה ספגטי, שונטל טוסט, וקטי למרבה ההפתעה –גלידה!
"את משוגעת? שיא החורף, מה גלידה עכשיו?!" שאלו מינה ושונטל והסתכלו אחת על השניה ואז על קטי.

"בא לי גלידה מה אני יעשה?" ענתה קטי באדישות וקימטה את גבותיה בעצבנות.

"ריבת חלב בבקשה" הוסיפה קטי למלצרית ובדקה כמה כסף לקחה איתה.

שלושתן אכלו ודיברו ונדמה היה שהזמן עובר מהר עד שנכנסו שלושה גברים למקום, ומייד ניתן היה להבחין בהיותם שיכורים.
"אני רוצה שתסדרו לי שולחן!" צעק הראשון והתנדנד מצד לצד לאחר שהמלצריות הסבירו לו שהמקום מלא.

"לא אכפת לי, תסדרו לנו שולחן!" הוסיף השני ולקח עוד לגימה מבקבוק הבירה הענק שהיה בידו.

במהרה שלושת הבחורים התחילו לקלל את המלצריות ולהקים מהומות במקום.
המלצריות הלחוצות הסתכלו מסביב, והבחינו בשולחן אחד שעמד צמוד עם השולחן של הבנות.

מינה וקטי הסתכלו בהלם על המלצריות ומיהרו להזמין חשבון.
"חשבון בבקשה!" צעקה קטי לאחת המלצריות בזמן שהבחורים התקרבו לשולחנן.
"תישארו עוד קצת" ביקש השיכור השלישי מהבנות והסריח בריח שלו  את כל המקום.

"אנחנו מעדיפות שלא" אמרה שונטל והתחילה להכניס את כל דבריה לתיק.

בזמן שהמלצריות הלכו להביא את החשבון הברנשים ישבו לידם ולא הפסיקו לבהות בשלושתן.

"את ממש יפה את יודעת?" אמר אחד הבחורים לקטי וההיא הסתירה את פניה עם הצעיף שלקחה איתה.

"אני אומר לך שאת יפה, ואת לא אומרת תודה אפילו?!" הוסיף והעלה את הטון.

כשהבחין בקטי שיושבת בצורה אדישה ולא מפנה את ראשה אליו התעצבן וקם ממקומו.
"תעני כשאנשים מדברים איתך!" התחיל לצעוק הברנש על כל המקום.
"מה את חירשת?!" הוסיף.

"אני לא חירשת, אני פשוט לא רוצה לענות" אמרה קטי וניסתה להחזיק את העצבים שלה בכל הכוח.

"תחזרי על מה שאמרת עכשיו!" צעק הבחור וקם משולחנו.

"אמרתי שאני לא רוצה לענות לך" חזרה קטי על דבריה.
"כנראה שאת לא יודעת עם מי את מדברת" אמר.
"עם מי אני מדברת?" שאלה.
"את מדברת איתי!" צעק והתחיל להתנדנד.

"וכשאני מדבר עם מישהי, היא חייבת לענות לי. מובן?!"  צעק והמשיך להתנדנד.

תגובה הוא לא קיבל וכנראה זה היה הדבר ששבר את הפיוז שלו.
"אני יראה לך עם מי את מדברת!" אמר ופתח את עיניו, הוא לקח את בקבוק הבירה שעמד על שולחנו והתקרב לקטי שישבה וחיכתה לחשבון. 
היא הסתכלה עליו והוא הרים את בקבוק הבירה שלו באוויר, בעודו מתנדנד ומאבד את שיווי המשקל שלו ומאיים להחטיף בראשה.

לאחר ויכוח שלקח שניות ספורות הוא הרים את הבקבוק באוויר וכיוון אותו הישר לראשה. 
"נראה אם אחרי זה תצליחי לדבר בכלל" הוסיף ולקח תנופה עם ידו לאחור.

היא סגרה את עיניה כדי להתגונן. היא ידעה שלא תספיק ושמה את ידיה על ראשה, כשלפתע שמעה קול.
"כשבחורה אומרת לך להתחפף, אתה מתחפף!" אמר הקול.

היא פתחה את עיניה ועמד מולה מקס, מחזיק את ידו של הברנש השיכור. 
"מה אמרת?! מי אתה?" צעק עליו וניסה להשתחרר.
"אני מישהו שיכניס את הבקבוק הזה למעיים שלך" ענה מקס והבעת פניו הייתה מפחידה מתמיד.

"זה מקס, לא?" לחשה שונטל למינה והן הסתכלו אחת על השניה.
'מה הוא עושה פה?' חשבה לעצמה קטי והורידה את ידיה מראשה.
'האם הוא..מגן עליי?' חשבה שוב והסתכלה על הבעת פניו הרצינית.
"אם תעזוב את היד שלי עכשיו, אני אסלח לך ולא יקרה כלום" אמר הברנש השיכור.
"ואם אני לא אעזוב?" שאל מקס.
"אז תחשוב שאתה מת" אמר.
"ואם אני כבר מת?" ענה מקס.
"אתה...אתה משחק איתי משחקים אה?!" פתח הברנש את עיניו והתחיל לצעוק.
"אני שונא שצועקים עליי" אמר מקס כשלפתע הברנש התחיל לצרוח מכאבים.
"מה אתה עושה לי?!, תעזוב את היד שלי!" צעק מכאבים.
"תלך לפני שאני אתחרט" אמר מקס בעודו לוקח את ידה של קטי ומקים אותה מהשולחן.
"בואי איתי" אמר לה בשקט והשניים התחילו להתקדם לכיוון היציאה כשלפתע הברנש תפס את קטי בידה השניה והתחיל למשוך אותה אליו. 
מקס נעמד במקומו, אך הברנש לא הפסיק.

בצעדים מהירים מקס התקרב לבחור ותפס אותו בגרונו בעודו מרים אותו לאוויר ומדביק אותו לקיר.
"אם עוד פעם אחת, אתה תיגע בה, אני יוציא לך את היד ממקומה" לחש לו באיום והוריד אותו על הרצפה.

הבחור התחיל להשתעל ולהחנק ולא לקח הרבה זמן עד שהוא וחבריו ברחו מהמקום.

מינה ושונטל מיהרו לשלם את החשבון וארבעתם יצאו החוצה. 
הגשם החל לרדת והטיפות רק התחזקו משניה לשניה.

הם החליטו להמתין עד שהגשם יעבור ורק אז לחזור לבית הספר.

הם עמדו מתחת לגג של המקום וחיכו. 
מקס נעמד בצד אחד של הבניין והבנות נעמדו בצד אחר.

"לכי דברי איתו" אמרו שונטל ומינה לקטי שעמדה שקועה במחשבותיה.
"מה אני אגיד לו?!" שאלה.
"לפחות תגידי תודה!" אמרה מינה.
"או שתקפצי עליו ותדפקי לו נשיקה לוהטת" אמרה שונטל בעודה חולמת בהקיץ.
"טוב שלא הגזמת" ענתה קטי והמשיכה לעמוד.
לאחר כמה שניות היא החליטה להתקרב ולנסות לדבר איתו.
"איך ידעת שאני כאן?" שאלה.
"אני יודע הכל כי אני אמור להשגיח עלייך" ענה.
"כן אבל הבחור הזה לא היה ערפד, זה לא במשימות שלך" אמרה.
"את לא יכולה פשוט להגיד תודה?" רטן.
"תודה...." אמרה והשפילה מבטה במבוכה.

טיפות הגשם לא הפסיקו וככה הם עמדו שם מספר דקות עד שהחליטו להתחיל בדרכם כי כבר החשיך.
שלושת הבנות הלכו תחת מטריות ומקס הלך בלי.

"תתחלקי איתו במטריה שלך" ביקשה ממנה מינה ושונטל לא יכלה להוריד ממנו את עיניה.
"שמתן לב שכאשר הוא נרטב צבע העיניים שלו נהיה בהיר  ובולט יותר?, אני מפחדת שאני לא אוכל להשתלט על עצמי יותר, תראו איך החולצה שלו נירטבה!" התלהבה שונטל ונשכה את שפתיה.

"את לא מקנאה, נכון קטי?" הוסיפה.
"אני?, מקנאה?, במה?..אל תדברי שטויות. את יודעת שדן הוא היחיד בשבילי" אמרה והמשיכה ללכת.

"איי את!" שמעה קול מאחורה.
"את לא מתכוונת להציע לי ללכת איתך מתחת למטריה? אם לא שמת לב, כולי רטוב!" צעק מקס לקטי ונעמד במקומו.
"לכי כבר" דחפה אותה מינה והתחילה להגביר את קצב ההליכה שלה עם שונטל.
"אם אתה רוצה.." אמרה וניסתה להשמע אדישה.
הוא נכנס מתחת למטריה שלה וליבה התחיל לפעום בחוזקה.
במהרה היא שמה לב שהוא גבוה מדי והצורה בה היא מחזיקה את המטריה שלה גורמת לו ללכת מכופף.

"תחזיק אתה" ביקשה וניסתה להשמע שוב אדישה מתמיד.
ללא התראה מוקדמת הוא נעצר במקום ושם את ידו על ידה שהחזיקה את המטריה.
המגע שלו גרם לדפיקות הלב שלה להעצים עוד יותר והיא סיבבה את ראשה לצד השני ממנו.

'שיט, הוא ישמע' חשבה לעצמה וניסתה להרגיע את נשימתה.
"מה קרה..אני רק נוגע בך, ואת כבר מפחדת?" שאל.

היא חייכה ונדה עם ראשה לשלילה, שמחה שהוא לא חשב אחרת כי אחרי הכל גם פחד יכול להיות סיבה לפעימות לב חזקות.
"אני ערפד, אבל אני לא אנשך אותך, אם זה מה שמפחיד אותך" אמר והיא מיד שלפה את ידה מידו ושמה אותה בכיסה.
"לא קשור...אני מפחדת כי אני עוד לא רגילה לזה..אחרי הכל, אתה ערפד" אמרה והתחילה ללכת בקצב מהיר.

"בכל מקרה..תתצטרכי להתרגל" אמר.
"ולמה זה?"
"את אוהבת את דן, לא? אז את צריכה להתרגל להיות ליד יצורים כמונו"
"מדן אני לא מפחדת" מלמלה  והסתכלה על הריצפה.
הוא נעצר.
"וממני כן?" הרים את ידו ושם אותה על כתפיה של קטי, כשבסופו של דבר, כרך אותה סביבה.

היא מיד נעצרה והסתכלה עליו.

הוא שם את הלחי שלו על ראשה ושניהם נעמדו, היא פתחה את עיניה והריחה את הריח של הבושם שלו שבא מידו הכרוכה סביב צווארה.

הוא הוריד את ידו והסתכל עליה, ובלי כוונה היא החזירה לו מבט ועיניהם נפגשו, עיניו היו גדולות ובהירות.

הם עמדו כל כך קרוב אחד לשני שהיא יכלה להרגיש את נשמותיו על פניה.

"עדין מפחדת שאני אנשך אותך?" שאל.

קטי לא יכלה להשתלט על ליבה יותר שפעם בחוזקה ונדמה היה שסהרה עוברת לה בפנים. 
"אני מבטיח שלא אנשך אותך, אני שומע את הלב שלך, את מפחדת ממני אפילו אם את לא מודה בזה" אמר והיא השפילה את עיניה.
הוא התקרב אליה עוד יותר ומבטיהם הצטצלבו שוב.

היא הרגישה משיכה בלתי מוסברת אליו והייתה חייבת לנסות לצאת מהמצב הזה.
'מה אני עושה..למה אני לא מסוגלת להוריד את עיניי ממנו?!' חשבה וניסתה לחזור לעצמה.

'העיניים שלו, אני לא יכולה יותר' הוסיפה לחשוב ומיד דחפה אותו ממנה.
כשהוא שם לב שהיא מרגישה לא בנוח, הוא העלה חיוך וחזר לעמוד מתחת למיטריה שלה.

"צחקתי איתך, מה את לוקחת רציני?" אמר.

היא סירבה להסתכל עליו.

"לא לקחתי רציני, לא נעים לי פשוט" אמרה שלא בכוונה והוא חייך. 
"הבנתי. טוב, להתראות" אמר והיא לא הספיקה להסתכל לכיוון שלו, והוא נעלם מאופק עיניה.
היא פתחה את עיניה והתחילה להסתכל מסביב, אבל לא מצאה אותו בשום מקום. 

הפרק הקודם