המסע המכושף

"אלמוג, אלמוג..." דיאנה אמרה לאלמוג, קולה מתגבר בפחד מאות לאות.

"אני מבינה אותך, אבל לא נראה לי שיש משהו לעשות..."

אמנם הטיסן היה מעניין ומרשים ביותר, במיוחד בגלל שהיה עשוי מנייר, אבל דיאנה העדיפה לטמון את פניה בתוך כדור נייר מקומט. ואלמוג, כמובן, היתה איתה.

"אלמוג?" שאלה דיאנה משנרגעה מעט.

"כן?"

"את יודעת שכשתכנן צבי אהרונסון את החללית, הוא כתב יומן?"

"אה, באמת?" הופתעה אלמוג, "זה די מגניב שלא רק ילדים משועממים כותבים יומן. רק חבל שלא מצאו את היומן." היא הביטה בדיאנה בשאלה.

"מצאו שמונה דפים," תיקנה אותה דיאנה.

"אה."

"ולמעשה," המשיכה דיאנה, "היו חמישה עשר."

אלמוג הביטה בה, מופתעת.

"אבא שלי הוא הסטוריון," הסבירה דיאנה, "באחת החפירות שביצע במושבה מנחמיה שבגליל, הוא מצא דבר שנראה כמו ענף. כשהוא חקר את זה, הוא גילה שזה לא ענף, אלא גליל של הרבה ניירות עתיקים. הוא הלך למעבדה הפרטית שלו – כן, יש לו מעבדה פרטית – וניסה לקרוא מה כתוב בניירות." דיאנה עצרה כדי לנשום, "אחרי חקירה ארוכה ביותר, ובה פענח את הדפים – דבר לא פשוט, הרי יש בוץ ולכלוך, וגם כתב היד לא מאוד מובן, הגיע למסקנה שזה קשור לחלל. לאחר שהמשיך לחקור, גילה את משמעות הדפים כולם. הוא הבין שהדפים הם... חלק מהדפים החסרים ביומנו של צבי. ואבא שלי הוא הנכד של צבי!"

אלמוג הקשיבה לה. דיאנה סיפרה דברים מעניינים מאוד. "תמשיכי."

"טוב. אז... אה. כל קרובי המשפחה של צבי אהרונסון קיבלו עותק של שמונת הדפים שנמצאו. לפיכך, גם אבא קיבל. לאחר שאבא שלי סיים לפענח את כל הדפים שמצא – שאגב, מספרם הוא שבעה – הוא חיבר אותם לשמונת הדפים שכבר נמצאו ושקיבל אותם, והוא ניסה למצוא את הסדר. לבסוף הצליח לסדר אותם בסדר הגיוני, אבל נוכח לדעת שחסר דף אחד. אז הוא בינתיים הדפיס בצורה מסודרת ובשחור-לבן, לא בבוץ ובקרעים, את מה שהיה ברשותו. והוא שכפל גם לי עותק מהיומן הזה! הוא הכין לי גרסה מוקטנת, שנכנסת לכיס!"

"וואו, חבל שלא ראיתי את זה... למה אף פעם לא הראית לי את זה?"

"אמ... שכחתי," התנצלה דיאנה, "אבל כשאני חושבת על זה, היומן בעצם הלך לי לאיבוד, אוי לא..."

"למה, איך איבדת?"

"שמתי את זה בכיס של איזה סוודר, ושכחתי מזה," נזכרה דיאנה בעצב, "חבל. אבא שלי לא יסכים להכין לי עוד אחד." מרוב כעס על עצמה, היא שוב התכווצה ותקעה את ידיה בכיסים.

אלמוג אמרה, "את יודעת – " אבל דיאנה קטעה אותה.

"אההה! אלמוג, הנה זה! אלמוג, הנה היומן, הוא היה לי בכיס!" קראה בהתרגשות.

"באמת?" שמחה אלמוג, "אפשר לקרוא?"

"כן, בטח!" אמרה דיאנה, "רק שתדעי שעמוד שלוש די משעמם."

אלמוג לקחה את היומן הקטן מידה של דיאנה, והחלה לקרוא בעמוד הראשון.

אני לא חושש מהרבה דברים, כך נכתב, והפחד שלי הוא אולי קצת טיפשי, בהתחשב במה שאני עושה, כלומר – משרת בניל"י, אבל אי אפשר לשנות את זה – אחד הפחדים שלי הוא שאבי – אפריים – ימות כשאהיה בחו"ל, רחוק ממנו, כי הוא לא מרגיש בטוב. אני חושב שהוא צריך אותי לידו. זאת הסיבה שביום אחד הודעתי לחבריי האמריקנים שמעכשיו ואילך לא אוכל לבוא אליהם. אני חייב להיות ליד אבי כל הזמן. לפחות, כשאני לא בפעולות ניל"י.

אלמוג בהתה בפסקה שזה עתה קראה. 'אז כך מתבטא אח ממשפחת אהרונסון,' ציינה, 'הוא כל כך איכפתי! וזה באמת מעניין.'

דיאנה זמזמה לעצמה שיר.

"דיאנה?" אמרה אלמוג, "העמוד הזה הוא מהישנים או מאלה שאבא שלך מצא?"

"מאלה שאבא שלי מצא," ענתה דיאנה, "למה?"

"סתם, מעניין אותי. וכשאבא שלך תרגם את כתב היד של האהרונסון ההוא, הוא העתיק מילה-מילה?"

"נראה לי. למה?"

"פשוט מעניין אותי אם זה הסגנון שלו," הסבירה אלמוג והמשיכה לקרוא את העמוד.

בגלל זה (זה היה המשך של הפסקה הקודמת), אני מבקש מאבי שישמור על עצמו עד שאחזור, ורק אז... בעצם, גם אז לא.

וזה ממש לא בגלל שאני רוצה שיזכרו אותי בתור "מציל", "אמיץ", או משהו כזה. אני פשוט מרגיש אהבה גדולה לאבי!

'וואו,' חשבה אלמוג. היא התכוננה להמשיך לקרוא, אך לפתע נשמעה הודעה ברמקול: "עוד בערך חמש שעות אנחנו מגיעים!"

"אה, לא צריך להתייחס," אמרה אלמוג, "אז אני אמשיך לקרוא." היא כיוונה את דבריה לדיאנה, אך כשהסתובבה להביט בה, ראתה שהיא ישנה. רדומה.

'איך היא הצליחה להרדם?' חשבה אלמוג, 'אבל מנוחה בהחלט תועיל לה. היא היתה לחוצה, ואני מאחלת לה שינה נעימה.' והיא חזרה לספרון הקטן.

לראות את החלל והכוכבים זה לא כמו מה שדמיינתי. דמיינתי שזה מקום חופשי אך מסוכן, שבו עפים באוויר ועושים סלטות. אבל המציאות מאוד שונה. אני לא יודע, אולי באמת אין שם בכלל כוח משיכה, אבל מה שגיליתי זה שלראות את החלל זה עיתוי מושלם לחלומות. והנוף הוא מקסים:

לזה אלמוג חכתה. הנוף, המראה של החלל! ומלבד זאת שזה עניין אותה מאוד, גם הייתה לה עבודה להגיש על החלל.

כל הכוכבים... לראות כוכב כל כך בברור זה מאוד, כן, מרגש. אולי נשמע קצת מוגזם, אבל אותי זה ממש ריגש. הם נראו כנעים כל הזמן, מפני שהבטתי עליהם מתוך הטלסקופ הישן והחלוד שלנו, שתמיד התנודד.

גם הרקע, השמיים. הכל שחור, שחור לגמרי. ובתוך הרִיק השחור הזה, מנצנצים אלפי כוכבים.

זה הזכיר לאלמוג משהו. התיאור הזה נשמע בדיוק כמו מה שהיא ואלמוג ראו כשהתכוונו לצאת לטיול לבקתה! מעניין. בעצם, הכל כאן מעניין.

דיאנה החלה להתעורר. היא פקחה את עיניה, ואמרה בבלבול: "איפה אני?"

אלמוג התקרבה לדיאנה, להזכיר לה איפה היא. "בוקר טוב, דיאנוש!" אמרה בחיקוי של אמהּ.

"בוקר טוב, אִמ – אלמוג?!" דיאנה התנערה מעייפותה תוך רגע.

"היי!"

"אנ – אבל – אהה!" סוף סוף דיאנה נזכרה. אלמוג היתה מעט מופתעת שהיא לא זכרה מיד.

"כפיים לדיאנה על הזיכרון המצויין שלה!" קראה אלמוג, אך הפסיקה מהר מאוד, בעיקר בגלל המבט שתקעה בה דיאנה.

"נו, אז איך היומן?" שאלה דיאנה.

"באמת מעניין," אמרה אלמוג, "אבל לא סיימתי. אפילו לא הגעתי לאמצע. קראתי רק את העמוד הראשון."

"כל כך הרבה זמן?" התפלאה דיאנה.

"מה כל כך הרבה זמן ב..." היא הסתכלה בשעונה, ופלטה בהפתעה: "חמש שעות!"

"נו, אז כל כך הרבה זמן קראת?"

"כל כך הרבה זמן ישנת?" עקצה אותה אלמוג בחזרה.

"לא כל כך הרבה, רק... אה, נכון. חמש שעות..."

"תיכף נחיתה," אמר ג'ורי, "לתפוס חזק."

נשמעה שאגת מנוע, והטיסן זינק קדימה במהירות עצומה.

"אמא'לה!" צעקה דיאנה בחרדה, וגם אלמוג פחדה מאוד.

בעוד שדיאנה עוצמת את עיניה, תופסת במושב בחוזקה וצורחת בהסטריה, אלמוג לקחה את היומן ורפרפה בו. הנה עמוד 1, זה שקראה בו עכשיו... הנה עמוד 2, נראה מעניין ויש בו ציורים, עמוד 3 – אה, דיאנה אמרה שהוא משעמם. אלמוג המשיכה להסתכל. עמוד 4, שלפי הכתב נראה כי נכתב בחיפזון רב, ו... עמוד 6. איפה עמוד 5?

"דיאנה? דיאנה?" אמרה אלמוג בלחישה.

"שניה..." מלמלה דיאנה.

'היא כנראה עסוקה בלפחד,' חשבה אלמוג.

"נו, דיאנה," אמרה אלמוג, "למה עמוד חמש חסר?"

"אמרתי לך," אמרה דיאנה בזעף, "הסברתי לך. חסר עמוד, זה עמוד חמש."

"אה, תודה," אלמוג המשיכה לרפרף.

נשמעה והורגשה חבטה חזקה. הטיסן הזדעזע, והבנות ראו שהטיסן נחת. יותר נכון, אלמוג ראתה. דיאנה כיסתה את עיניה בידיה הרועדות.

"נחתנו!" אלמוג ניערה את דיאנה, "נחתנו! מה את עושה עניין?! מה את מכסה את העיניים?"

"פיו," דיאנה פלטה אנחת רווחה, "עברנו את זה! וזה אפילו לא היה כל כך קשה!"

"כי ישנת רוב הזמן," סיננה אלמוג.

"בנות-אדם," פנה אליהן ג'יליוס, "אנחנו יוצאים. נכיר לכן את הבועה."

שתי הבנות שחררו את חגורות הברזל שלהן, והלכו יד ביד אחרי ג'יליוס. ג'יליוס, ג'יבר וג'ורי הובילו אותן אל מחוץ לטיסן הגדול.

"וואו," אמרה אלמוג, "איזה מוזר כאן!"

והיא צדקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא