ארבעה יסודות. ארבעה ילדים.

היי..............

וואי, אתם בטח רוצים להרוג אותי.......... סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה על שנאלצתם לחכות כל כך הרבה זמן, ותודה על הסבלנות!  ועוד פעם סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה- טוב, לא חשוב. מספיק עם הדיבורים. אז...... לפרק?

למחרת, כולם נפגשו ביער שלצד הטירה. המדריכים חיכו לילדים בקרחת יער קטנה.

"טוב. כולם כאן?" שאל דרנס. הוא ספר את הילדים. "יופי. אז...... הנבואה." הוא השתתק.

"נו?" שאלה לי.

"כן, כן....... הנבואה, שהשפיעה על חייהם של אות ואלפי אנשים בדרכים שאתם לעולם לא תבינו. מה אנשים הקריבו בשביל שכולנו נשב כאן, יחד, ונספר את הסיפור הזה. זה-"

איתי איבד את הסבלנות. "דרנס. הנבואה."

"אוקי, אוקי. הנבואה מספרת, בעיקרון, על המשפחה החזקה ביותר בהיסטוריה. על זה שנכדיהם של האנשים החזקים ביותר באנושות, ילחמו מול..... אחד מהאנשים החזקים ביותר באנושות. מול...... סבא וסבתא שלהם." דרנס השתתק שוב.

"מה הנבואה עצמה?" שאלה נטע.

"היא הולכת ככה: שמונה ילדים. ארבעה יסודות. בקרב ארוך ילחמו עד-" עיניו של דרנס התרוקנו לרגע. הא ניער את ראשו, וכעבור שתי שניות עיניו התבהרו. "כן, אז כמו שאמרתי. מישהו רוצה קוראסון שוקולד?"

"קוראסון שוקולד?! דרנס, דיברת על הנבואה!" איתי כמעט התפוצץ.

"איזו נבואה?" דרנס קטף עלי נענע מהשיח שלידו, שיפשף אותם, זימן מים, הקפיא אותם, והחל ללקק קרטיב נענע.

לורה, אריאל ולילי החליפו מבטים מודאגים.

"אתה בסדר, דרנס?" שאלה לורה.

הוא העניק להם מבט מוטרד. "למה שלא אהיה?"

"אהמ...... לא חשוב." ענתה לורה. היא נעצה מבט ממושך באריאל, שהינהן. "ילדים, אנחנו חוזרים לטירה. נדבר ברגע שדרנ- אממ, כשאתם יודעים מי יתאושש." אמר אריאל.

מאוחר יותר באותו יום, לורה, לילי ואריאל אספו את הילדים. "תקשיבו, כל מה שאנחנו יודעים כרגע הוא שהשיכחה של דרנס היא תוצאה משיקוי מסוים. אנחנו עדיין עובדים על זה. תתנהגו כרגיל מחר. טוב?" הילדים הנהנו והתפזרו.

"לילה טוב!" קראה לילי.

"נקווה שיהיה טוב," מלמל אריאל.

תקראו לזה סוג של פרק מעבר. משהו בסגנון. כן. 'כטוב בעיניכם'. (מי שקורא שייקספיר יודע למה אני מתכוונת.) מי שלא הבין אז לא חשוב. אני יודעת שאני מוזרה.

אז שוב סליחה ו....... תגובות?

הפרק הקודם