זה פשוט בלתי אפשרי!

וואו! כמה זמן לא המשכתי אתזה...

סורי למי שחיכה הרבה :)

זה פרק ממש חמוד ואני מקווה שהוא היה שווה את הציפייה!

והזהרה: הפרק הבא הוא בדירוג גבוה (NC 17)! ככה שמי שפוחד על התמימות שלו- עדיף שלא יקרא :)

אני חושבת שזה הפרק התמים (יחסית) האחרון....

ככל שהתעמק דראקו במחשבותיו, הבין בצורה ברורה יותר שקרה משהו מוזר. הוא מעולם לא ביצע מעשה כלשהו לא במודע, מבלי לדעת בדיוק מדוע, למה וכמובן, מה יהיו ההשלכות למעשה. מאז ומתמיד, טובתו האישית הייתה הסיבה העיקרית, את רגשותיו, לא החשיב כלל כגורם.

כיצד הוא אפשר לזעמו לשלוט בו, ועוד ברמה של איבוד שליטה על הקסם שלו?! לא משנה כמה ניסה, לא הצליח הצליח מאלפוי למצוא אף קצה חוט הגיוני, משהו שיסביר מה קרה... למען האמת, מצא הסבר אחד. אבל זה פשוט בלתי אפשרי!

הוא גיחח בעצב, כשנזכר, שרק הבוקר דימיין, על איך לחגוג בכל פעם שפוטר יתנפל על מישהו כך.
וזה היה צפוי, הרי זאת הייתה הכוונה- ככל שהארי יעשה דברים כאלה, כך לדראקו יהיו יותר סיבות לצחוק עליו בהמשך, ויותר הזדמנויות לקבל תגובה רועמת מהגריפינדורי. אז למה, אם כך, הוא רצה להרוס חצי טירה, כאשר פוטר נישא את בלייז, שלא לדבר על גויל ('ועדיין לא ברור לי איך ההר, חסר המוח, המהלך הזה, יש בכלל שכל ללכת להתנשק?!')

מה כל זה אמור להביע?... קודם העיניים הירוקות של הפייתר, אחר כך החיזיון בכדור- הבדולח, ועכשיו כל הקינאה הזאת... 

וכן, זאת ללא ספק הייתה קנאה.

אולי כל אלה הם סתם צירופי מקרים? אולי זה כישוף כלשהו? או, שאולי הוא באמת מרגיש משהו כלפי פוטר?

הוא לא רצה לחשוב איך הגריפינדורי יגיב לכל זה!

ובכלל, ממתי נהייה פוטר אובייקט לפנטזיות?!

הפנים שלו יכלו, אולי, להיראות נחמד, אם לא היו לו את המשקפיים המגוחכות האלו! מה גם, שהן מסתירות את העיניים המדהימות שלו. 'שוב אני חושב על העיניים! מה יש לי מהעיניים של פוטר?!' והשיער שלו, תמיד מבולגן, ולא משנה מה- דראקו כבר מזמן הגיע למסקנה, שבמשפחות מוגלגיות, לא מלמדים את הילדים להסתרק (הוכחה לתיאוריה, הייתה הרמיוני גריינג'ר, רק שהקן שעל ראשה גדול פי שלושה!) והבגדים שלו, נראים כאילו נתפרו בשביל פיל! וחוץ מזה, הוא היה אנורקסי מידי (מה שנראה מוזר אחרי כל אימוני הקווידיץ')! למרות שזאת לא הייתה הבעיה. להפך! זה עודד את הרצון לשמור עליו, להגן ע...

'אוי אלוהים, על מה אני חושב?!'

מאלפוי היה עייף. לא סתם עייף- מותש! כבר לא היה לו כוח להתפלא כל פעם מחדש, אז הוא החליט פשוט להיסחף עם מחשבותיו, ולקוות, במוקדם או במאוחר, להגיע לתובנה כלשהי, שתעזור לו להיחלץ מהמבוך הזה.

'ואיך בכלל הוא יכול למצוא חן בעיני?! הרי הוא הגריפינדורי, חצוי- דם ומגן על נחותים ובוצדמים! אין דרך אחרת לתאר אותו- הוא פשוט מקבץ של חסרונות!'

דראקו התנער ממחשבותיו, וכמעט הפך לחירש מהרעש שסביבו- מסתבר, שמזה זמן רב, הוא יושב בשולחן סלית'רין ובוהה בצלחתו הריקה. רוב התלמידים שסביבו, כבר כמעט סיימו לאכול, וחלקם החלו להתפזר לבתיהם. עד לשיעור שינוי- צורה נותרה עוד כמעט חצי שעה.

"איפה בלייז?" שאל דראקו את פנסי, שישבה לצידו, כאשר שם לב שחברו לא יושב מצידו השני.

"לא יודעת. הדבר היחיד שאמר, הוא שעדיף שלא לנסות לפנות אליך כרגע. הוא הלך לאנשהו, אפילו מבלי לאכול. כנראה, לאחת החברות שלו. הכל בסדר אצלך?" עיניה בערו מסקרנות, ונראה היה שיש לה לפחות מאה שאלות לשאול. אך היא שתקה. התאפקה, ולא שאלה.

"הכל בסדר... טיפה כואב לי הראש, זה הכל. אני מניח שאלך לנוח עכשיו..." ועם המילים האלו, פנה דראקו אל המרתפים, לא לפני שהעביר מבט חטוף על שולחן גריפינדור, שלמעשה היה ריק. ראשו, כמובן, לא כאב, אך הרעיון לנוח נראה הרעיון הטוב ביותר שיכול היה לחשוב עליו. הוא היה צריך, ללא ספק, להירגע ולסדר את מחשבותיו.

"היי, דראקו," נשמע לפתע קול, "ראית את פוטר במקרה?"

הבלונדיני קפא במקום לשמע הקריאה, מרגיש גוש עולה בגרונו.

גרגורי גויל עמד ביציאה מהאולם הגדול והביט בדראקו בציפייה, לא מתאר לעצמו את הזעם שמתעורר כרגע בנער שלפניו, שבדיוק נזכר בנשיקה ה... ה... נוראית שצפה בה זמן לא רב קודם לכן.

'להרוג!'

"הוא לא הגיע לארוחה, ורציתי מאוד לדבר איתו..."

'לחסל!'

דראקו הרגיש את ההרגשה החייתית משתלטת עליו... הוא ניסה להחזיק את עצמו בידיים.

אין ספק, שאם גויל היה שומע כרגע את הנהמה החרישית שהשמיע הבלונדיני, מעטים הסיכויים שהיה מעז להמשיך לדבר, אך כנראה שמסביב היה רועש מספיק כדי שלא ישמע את הקולות המשונים. אז הוא המשיך, "בחיים לא תיארתי לעצמי שהוא יודע לנשק טוב כל כך! אתה חושב שיש לי סיכוי איתו?"

ואתם כבר בטח מבינים מה קרה ברגע הבא:  עוד לפני שדראקו הספיק להיזכר על שליטה עצמית, הוא התנפל על הנער השני, מצמיד אותו לקיר בחוזק ומרים אותו בצווארון חולצתו.

"אם רק תנסה להתקרב אל הארי שלי שוב, אתה תתפלל לאבדה קדברה, מרוב העינויים שתעבור! האם אני מובן מספיק?!"

"כככןןן..." לחש גרג המבוהל, "רק שחרר... שחרר אותי..."

דראקו שחרר מעט, מבין רק עכשיו איזה משקל עצום הצליח להרים.

גויל סידר את גלימתו והשפיל את עיניו באשמה. "יכולת להגיד עוד קודם שיש לך רגשות כלפיו, למה להתנפל ישר?!"

"אני לא..." החל דראקו, אך עצר מייד. למה לא להצטדק בפניו?! עדיף כבר שיחשוב שבאמת יש ביניהם משהו, כך לפחות יתרחק מפוטר. וחוץ מזה, אולי באמת יש ביני... נו, טפו!!!

"ושאני לא אראה אותך יותר בזמן הקרוב!" מאלפוי ירק בכעס, מסתובב על עקביו והולך אל עבר המרתפים. 'גם כן שומר ראש! מי ביקש ממנו להדחף לפה?!'

הפרק הקודם		הפרק הבא