Annie

מצטערת שהרבה זמן לא עדכנתי... רק היום סיימתי את הפרק. הפרק הזה בכלל לא מה שציפיתי שיהיה. עוד דברים קטנים נוספו, כך שלבסוף הפרק עוסק בדברים הקטנים האלה.
הפרק יצא ממש עצוב, אני כמעט בכיתי כשכתבתי אותו.
מקווה שתאהבו!  

פרק 6
זיכרונות

"איכס!" קרא דניאל. הוא רצה לירוק את הדבר המגעיל, אך ניל עצר בו.
"הי, הי, הי! אתה יודע כמה קשה היה להשיג את זה?! עכשיו תתבגר ותבלע." נזף בו. הוא היה צריך להתגנב לארון של המורה לשיקויים, לעבור את פיבס המפחידן, את פילץ' הזקן (שעוד שנייה מת במסדרון) להסתכן בחתיכת עונש כבד, ולגנוב את אצות הזימיזים.
"יש לנו שעה אחת למצוא את המקום, אז כדאי שנתחיל, אין לנו זמן לבזבז." אמר ניל והם נכנסו למים.
דג אחד שחה ממש קרוב לפניו של ניל.
ניל זיהה אותו מיד, זה היה שושנון, אבל כולם מכירים אותו כ-נמו. הוא היה אדום כולו, עם פסים לבנים פזורים לאורך גופו. עיניו השחורות הביטו בניל, ורק אז קלטו את גודלו. הדג מיהר להיעלם בתוך איזו שושנת מים.
ניל הסב את ראשו וחזר להתמקד במשימתו, אך זה היה קשה, עם כל הצבעים הססגוניים מולו. הכל היה יפה כל כך. דגים בשלל צבעים וסגנונות שחו להנאתם בשקט. אצות רפרפו במים. אלמוגים ושוניות פלטו בועות אוויר ועצמות דג מדי פעם.
הם המשיכו לשחות. דניאל מלמל משהו ואז הבעת הפתעה עלתה על פניו.
"אני יכול לדבר!" קרא כשחיוך מרוח על פניו. ניל חייך בליבו. התנהגותו הזכירה לו התנהגות של ילד בן חמש, אבל זו הייתה הפעם הראשונה של דניאל עם אצות זימיזים, בניגוד אל ניל.
זיכרונות הציפו אותו מכל הכיוונים.
הוא נזכר ביום בו נזכר.
זה היה ביום האחרון לחופש הגדול, היום לפני הגעתו לבית הספר היסודי לכיתה ה', יום לפני פגישתו עם אנני.
ניל גר אצל משפחות אומנה. ברבים.
תמיד היו לוקחים אותו, ואחרי חודש מחזירים אותו לבית היתומים. ניל היה בודד בעולם הגדול. בלי אמא או אבא.
הוא הסתובב בחדרו החדש בביתו החדש. דפיקה נשמעה בדלת.
"יש לך חבילה." אמר האבא המאמץ החדש שלו והניח חבילה גדולה על שולחנו. הוא היה נמוך, ועיניו קטנות ומימיות. הוא היה קירח, ונחמד מאוד. אבל הוא לא מצא חן בעיני ניל, כי הוא השתדל יותר מדיי למצוא חן בעיניו. הוא עמד ליד הדלת. שקט שרר בניהם.
כשהבין שניל לא הולך לפתוח את החבילה לידו, הוא גמגם להתראות והלך. ניל קם באנחה מהכיסא והביט בחבילה. הוא פתח אותה, וראה קערה כסופה, שנראתה די יקרה.
"מה זה?" מלמל. הוא ראה שיש גם פתק. הוא הוציא אותו והתחיל לקרוא.

מה שאתה צריך נמצא בתוך החפץ שלך.

זה מה שהיה רשום. ניל חשב איזה חפץ יש לו. ואז הוא ישר חשב על החפץ שהיה באמת ובתמים שלו. הוא ניגש אל הדובי שלו בחשש מסוים. הדובי הזה ליווה אותו כל חייו, ואף על פי שהיה בוגר, הוא לא עזב אותו. ניל תמיד חש שהיה לו חור בזיכרון, היות ולא זכר שום דבר מעבר לגיל אחד עשרה.
הוא הרים את הדובי. הוא היה די גדול. הוא סובב אותו ובחן אותו מכל הכיוונים. הוא ראה חוט תפר קטן נפרם. הוא משך בו, ורוכסן נגלה אליו. ניל המופתע פתח אותו בהיסוס.
בפנים, היה הרבה מילוי דובים, ומבחנות קטנות עם נוזל כסוף בפנים. ניל הוציא אותן בזהירות. הוא שם לב שיש גם פתק, עם אותו כתב יד של שלח החבילה. הוא פתח אותו בזהירות, כאילו המילים שעל הנייר יאכלו אותו חי.

אני לא ארחיב במילים.
עברו עלייך המון חוויות קשות. לכן תמיד מחקתי את זיכרונך, ואחסנתי אותו במקום שידעתי שיישאר איתך.

ניל מצמץ בהפתעה. איך זה אפשרי שיימחקו לו את הזיכרון ולאחסן אותו במקום? הוא המשיך לקרוא.

אני בטוחה שכבר מצאת את המבחנות בדובי שלך. את הזיכרונות שלך.
אני יודעת שאתה מופתע.. הרי באיזשהו שלב גרמתי לך לחשוב שאתה מוגל ולקחתי אותך לבית היתומים בצער וביגון רב.

'מוגל?' תהה ניל. 'מה זה מוגל?'

אם תשפוך את הנוזל לקערה, תוכל לצפות בכל הזיכרונות הכואבים שגזלתי ממך.

המכתב נגמר. לא היה שם. ניל הפך את המכתב כמה פעמים, בודק שאין עוד משהו. לא היה כלום. הוא פנה להביט במחנות. על כל אחת מהם הייתה מדבקה.
ניל לקח את המבחנה שהיה רשום עליה "גיל חמש" ושפך אותה לקערה. הנוזל הכסוף הפך ורוד.
'מה עכשיו?' תהה ניל. הוא נגע בזהירות בנוזל, וחש איך הוא נשאב לקערה.
.........................
הדבר הראשון שהוא ראה היה ילד קטן בן חמש, דחוק בפינת החדר, מחזיק דובי צמרירי מלוכלך ובלוי. הוא נראה מפוחד ומכווץ, כאילו מנסה לגרום לקיר לבלוע אותו. צל גדול הוטל על פניו, מישהו עומד מולו. הוא הניף את השרביט שהייתה בידו, בכוונה לפגוע בילד הקטן והמסכן.
ואז אישה נכנסה לחדר, עיניה מבוהלות.
"לא את הבן שלי!" היא צרחה. היה לה שיער חום מתולתל, שהיה פזור בפראות על ראשה והגיע עד מותניה. היא לבשה כותנת לילה ארוכה בצבע לבן. עיניה הפעורות באימה היו בצבע חום כהה.
"קרושיו!" צעק הגבר. היו לא זיפים שחורים על פניו. שיערו היה שחור, אך כמה שיערות אפורות החלו להיווצר בו. מה שהיה מעניין בו, היה עיניו הצהובות.
הוא עינה את האישה במשך כמה דקות, אל מול עיניו של הילד הקטן. כשסיים, הוא פשוט עזב אותה, ניגש אל החלון ופתח אותו. הוא סובב את פניו והביט בילד פעם אחרונה ואז קפץ מהחלון ונעלם.
הילד הקטן גם ורץ על רגליים קטנות אל אימו. קולות תפיפותיו הקלות נשמע בהד קל. הוא נגע בה, והתיישב מולה.
"אמא." פלט. "אמא." המשיך, מבלי לדעת שזה לא יעזור. "אמא, קומי!" כשראה שזה לא עובד, התחיל לנענע אותה. "אמא!" צרח. הוא נשכב לידה, הרים את זרועה והשתחל לחיקה, כשהדובי עדיין בחיקו שלו.
תזוזה קטנה. האם התעוררה.
"אמא, מה זה הדבר האדום שנוזל לך מהפנים?" שאל הילד התמים והקטן, שלא ידע דם מהו. האם חייכה חיוך עצוב. פניה היו חבולות. חתך עמוק נפער במצחה וממנו זלג דם אדום.
"זהו דם בני." אמרה וליטפה את ראשו, מסיטה את שיערו החום לאחור. הילד הסתכל עליה בעיניים גדולות ותמימות של ילד.
"מה זה דם?" שאל.
"זה הדבר הזה שזורם לנו בגוף." אמרה והמשיכה ללטף את ראשו.
"אז למה אצל זה בחוץ? למה יש לנו את זה בגוף? את בסדר?" סקרנותו לא ידעה שובע.
"אני בסדר. שזה לא ידאיג אותך." היא חייכה. היא ליטפה אותו עוד פעם אחת אחרונה, קמה ופנתה ללכת.
"לילה טוב בני." אמרה.
"אמא." הילד רץ אליה וחיבק את רגלה.
"כן, בני?"
"אני מפחד. אני יכול לישון איתך הלילה?" שאל והרים את ראשו אליה. עיניו נצצו ודמעות זלגו מלחייו.
"כמובן."
"תרימי אותי?" ביקש מתוך גחמה של ילד. האם חייכה ונשאה את בנה עד למיטתה.
להקה של סרדינים הוציאה את ניל מהזיכרון. הוא כמעט התנגש בלהקה הענקית, לפני שדניאל משך אותו.
"תיזהר." סינן. ניל הנהן בראשו כאות תודה והם המשיכו לשחות.
ניל שקע בזיכרון הבא.
הפעם הילד היה בן שבע. הדובי הצמרירי עדיין היה בידיו. הוא היה בשדה רחב.
"מי אתה? מה אתה רוצה ממני? עזוב אותי!" בכה הילד. הוא חיבק את דובי קרוב לחזהו.
"אני לא רוצה שום דבר ממך. אני רוצה אותך." אמר האיש בפשטות. אותו איש מהזיכרון הקודם. הוא התקרב אל הילד, אבל בכיו של זה גבר, והאיש נרתע אחורנית.
"לך מפה! אתה רע!" קרא הילד.
"ומי אמר לך את זה?" שאל האיש וקדח בו את עיניו.
"אמא." צייץ הילד.
"אמא משקרת."
"היא לא! אתה משקר!" הדמעות זלגו מפניו של הילד ללא הפסק.
"אל-"
"אני רוצה את אמא!" צעק הילד. האיש ניסה להתקרב אליו, אבל הילד הסתובב ורץ. האיש רץ אחריו. כמובן שצעדיו הגדולים הדביקו את הילד הקטן במהירות. הוא תפס בזרועו בחוזקה.
"אתה בא איתי." סינן. "ניסיתי בטוב, אבל זה לא הלך." הילד צעק, צרח ובכה לעזרה.
"שתק!" נשמע קול של אישה. האיש נפל על הדשא. הילד חייך ורץ אל זרועות אימו. היא חיבקה אותו בחוזקה.
"את לא תתני לו לקחת אותי, נכון אמא?" שאל הילד.
"בחיים לא." הילד הרים את ראשו שוב אל אימו, עיניו נוצצות בשמחה, אבל הדמעות עדיין זולגות על לחייו.
"מי זה אמא?" שאל, מוחה עוד דמעות.
"איש רע." ענתה. היא ירדה על בירכיה והביטה בבנה בגובה עיניו. " תבטיח לי שאתה תשמור על הדובי הזה. תבטיח לי שכשהאיש הזה מגיע אליך, אתה צורח שאני אבוא. תבטיח לי שלא תלך איתו. תבטיח לי שכשאתה רואה אותו, אתה בורח." הילד הנהן קלות. "תבטיח לי!" דרשה בנימה נואשת.
"אני מבטיח!" קרא הילד וחיבק את אימו שוב.
"אני אוהבת אותך." לחשה באוזנו וליטפה את ראשו.
"גם אני." צייץ הילד בקול דקיק.
ניל חזר שוב להווה. הוא שחה ישר דרך כמה אצות ונבהל לרגע. הוא ראה להקות דגים, וכמה סוסוני ים. הוא חשב מה יקרה אם הם ייתקלו בתמנון.
הוא ניסה להתרכז במשימה, אבל הזיכרון גבר עליו.
הילד היה בן עשר. והדובי עדיין היה בידו.
"דיי כבר!" צעק הילד. הוא היה בבניין נטוש, שקירותיו כבר התפוררו. הוא נראה מבוגר מגילו, כך גם נימת קולו. שיערו החום התארך מעט, והיה פרוע סביב ראשו. עיניו היו פעורות באימה ובכעס. המבט בעיניו היה מבט של נער בוגר. כך הייתה נשמתו, שחוותה הרבה קשיים.
האיש סובב אליו את עיניו וחדל בעינוי האישה. היא שכבה על הרצפה, מתנשפת והביטה בבנה בנואשות. עיניה התחננו שיברח.
"למה אתה עושה את זה?! זאת אמא שלי!" צעק הילד.
"זה מגיע לה." אמר האיש וירק על הרצפה לידה.
"לא." אמר הילד בשקט. "זה מגיע לך." ביטחונו של האיש התערער לשנייה, ואז הוא מיהר להתאפס על עצמו. אבל הילד כבר הבחין בכך.
"אתה סדיסט! אתה נהנה מכאב של אנשים אחרים, טוב לך שהיא סובלת, נכון?!" צעק. ידו נקמצו על יד הדובי.
"אני לא סדיסט." אמר האיש בשקט והשפיל את ראשו, כאילו אכפת לו מה הילד אומר או חושב עליו.
"אז תוכיח את זה. תעזוב את אמא שלי." אמר הילד, ואז הוסיף, "תלך, ואל תחזור!" צעק. האיש הסתובב ופתח את הדלת.
"אני לא מבטיח כלום." אמר וחייך. הוא יצא מהדלת. הילד רץ אל אימו וחיבק אותה. זאת נשברה בין זרועותיו ופרצה בבכי.
"אל תדאגי אמא." אמר הילד וליטף את ראשה בתנועה מעט מוגזמת. "הוא הלך." הם ניגבה את דמעותיה והביטה בילדה.
"זה רק עניין של זמן עד שהוא יחזור." אמרה בקול חנוק.
"ניל! כריש!" צעק דניאל והעיר את ניל. הוא נענע בראשו והביט בדניאל. שום כריש לא היה מולם. דניאל משך בכתפיו. "בדיקת ערנות." ניל גלגל את עיניו.
"מה יש לך? תתעורר." אמר דניאל. ניל התעלם מהנזיפה והם המשיכו.
הוא חשב על האיש בעל העיניים הצהובות. משום מה הוא רצה אותו. זו הייתה חידה, שעדיין לא הצליח לתור. שש שנים זה הרבה זמן.
"יש לנו עוד רבע שעה. אתה חשב שכדאי שנחזור?" שאל דניאל. ניל הניד בראשו.
"לא תהיה לנו הזדמנות אחרת לנשום מתחת למים. אל תגיד לי שאתה לא יודע לשחות?" גיחך ניל, למות שלא חשב שזה מצחיק.
"ברור שאני יודע לשחות." אמר דניאל בנימה נעלבת.
"מצוין." ניל הנהן. ואז הוא ראה את זה. דג גדול בערך בגודל היד שלו עם אגרף אותה והניח עליה את ידו השנייה. והוא היה בצבע צהוב, וזהר. הוא הסתכל עליהם. ניל הרגיש כאילו הוא בתחרות מבטים.
עם דג.
'זה מטופש'. חשב ניל. 'אני סתם פרנואיד.' ואז הוא הרגיש כאילו הדג שולח לו מבט מודאג. הדג הסתובב והתחיל לשחות מהר, הרחק.
"אחריו!" קרא ניל ושחה במהירות אחרי הדג.
 מכיוון שהכל היה כחול וירוק מתחת לפני המים, אז לא היה קשה לאתר את הדג הצהוב. הוא זהר על פני הנוף המימי הכחול.
"ניל! לאן אתה הולך?" צעק דניאל והתחיל לשחות אחריו. "או לאן אתה שוחה?..." מלמל לעצמו. ניל התעלם ממנו והמשיך לשחות.
הם שחו זמן מה.
"ניל! חמש דקות!" צעק דניאל. אבל ניל התעלם. הוא המשיך לשחות אחרי הדג.
ניל התחיל להרגיש איך הוא מאבד את יכולת הנשימה מתחת למים. הוא ראה שדניאל מתקשה בשחייה. הוא תפס בידו ועזר לו. הוא לא סב על עקבותיו. הוא ידע שזו תהיה טעות.
ריאותיו שרפו. הוא הרגיש שהוא מתעלף, עד שראה אלומת אור. הוא שחה אליה מהר ככל שיכל, עם דניאל בידו.
פניו עלו מעל לפני המים. ניל לקח נשימה עמוקה. הוא גישש בידו החושך, כמנסה למצוא מדרגה או משהו לאחוז בו. לבסוף מצא משטח אבן. הוא השכיב את דניאל עליו.
"דניאל... קום." הוא אמר וסטר על פניו.
"הסטירה באמת הייתה נחוצה?" מלמל דניאל ושפשף אתלחיו הכואבת. ניל משך בכתפיו. שניהם קמו וסקרו את הסביבה. הם עמדו על רצפת מערה. והיו שני כיוונים. ימין ושמאל.
"לאן נלך?" שאל דניאל.
"נצטרך להתפצל." אמר ניל אחרי מחשבה קצרה. "אני אלך לימין ואתה לשמאל."
"אני לא אוהב את זה." אמר דניאל. ידיו רעדו.
"גם אני לא. אבל איזו ברירה אחרת יש לנו?" 

הפרק הקודם		הפרק הבא