אמה ג'ונסון וגריפין הזהב

"מה?"  מלמלה אמה.

"מה מה?" אמר אלבוס.

"לא כלום," ענתה לו אמה."אני פשוט מרגישה מוזר."

וורום. וורום.

"מה הרעש הזה?" אמרה רוז בלחץ.

"לא יודעת," אמרה אמה."יש לי הרגשה שאנחנו עומדים לגלות."

אמה פתחה את החלון.

"היי," אמרה אמה, מעט בהפתעה-זאת הייתה מאדי, ולמרות שאמה כבר הייתה רגילה לכניסות הדרמטיות שלה, הפעם זה היה מוגזם.

היא עמדה על דרקון.

"וואו," אמר ג'יימס בהתלהבות.

רוז,אלבוס וג'יימס התקרבו לחלון.

"זה הדרקון שלי," אמרה מאדי. "קוראים לו הוגו."

"היי!" קראה רוז במחאה.

"אני לא לועגת לאחיך," אמרה מאדי לרוז בקול שלו, "זה קיצור של הוגוסטסיוס."

"אה." פלטה רוז.

"האגריד נתן לו את השם," המשיכה מאדי, "אבל זה לא משנה. באתי לבדוק שיש לכם את כל הדברים בשביל הלימודים."

היא ירדה מהדרקון ופסעה לתוך החדר.

"ביי, הוגו," אמרה, וזרקה לו חתיכת בשר.

הדרקון נראה מרוצה, ובעודו בולע את הסטייק, הוא עף לו משם.

הילדים המשיכו לבהות בחלון.

"ככה כולם מגיבים," אמרה מאדי לעצמה.

"בכל מקרה," המשיכה, "ספר הכישוף הבסיסי חלקים א' ו-ב'?"

"מה?" מלמל ג'יימס.

מאדי חזרה על דבריה.

"אה, יש," אמר.

ומאדי המשיכה ברשימה, בעוד אמה מביטה מעבר לחלון, תוהה כמה החיים שלה עומדים להשתנות, עד שמאדי בישרה שהגיע הזמן לישון.

-------

ארוחת הבוקר הייתה מוזרה.

ארבעה ילדים בלבד יושבים בשולחן של גריפינדור ("כי המושבים שם הכי נוחים," אמרה מאדי) באולם ריק,מלבדם ומלבד שני מורים ומנהלת.

זה לא מנע מהאוכל להיות מצוין-אבל  האולם נראה כל-כך גדול, גדול מידי, ככה.

אחרי הארוחה, החבורה יצאה לנוח במדשאות.

טוב-לא ממש לנוח-אלא לבקר את האגריד, שהגיע לביתו לפניהם (כדי להשיג את צעדי הענק של האגריד צריך לרוץ).

"רוצים טופי תוצרת בית?" שאל אותם האגריד, אבל ג'יימס ואלבוס, שלמדו מניסיונו של אביהם, ענו בשם כולם "לא, תודה."

החבורה התיישבה (בקושי) על כיסאות הענק של האגריד.

"את יודעת,אמה," אמר,"את המקרה השני של אדם זאב  שפג-"

אבל מבט אחד בחלון קטע את דבריו.

"זה מתחיל!" הוא אמר באושר. "המורים מגיעים, וזה מזכיר לי כמה אנחנו קרובים לתחילת השנה! יש!"

אמה בחנה את  המורים במבטה, ולמרות שרובם נראו נחמדים, המורה האחרון, עם שיער ארוך ולבן כסיד, על אף שפניו לא היה ולא קמטוט קל אחד, גרם לה לתחושה איומה של קור.

"כן," אמר האגריד. "גם אני לא מחבב אותו."  

-------

המיון עמד להתחיל.

אמה הייתה לחוצה מאוד, במיוחד אחרי ששמעה את אלבוס וג'יימס מדברים על סלית'רין.

"אריקרדו,טים!" קראה פרופסור מקגונגל.  

ילד מנומש ניגש אל השרפרף התלת-רגלי בביטחון עצמי מופרז.

פרופסור מקגונגל הניחה את המצנפת על ראשו.

"סלית'רין!" אמרה המצנפת  מייד.

השולחן של סלית'רין הריע בקול.

אחרי רשימה שנראתה ארוכה מידי, סוף סוף, "ג'ונסון, אמה!"

אמה פסעה אל השרפרף בחשש.

כשהמצנפת הונחה על ראשה, אמה שמעה קול קטן אומר לה:

שכל טוב יש כאן. גם טוב לב. ואומץ. אומץ יש בלי גבולות. אבל מה עם סלית'רין? הממ. התלבטות קשה יש פה. אולי נבדוק את הדבר הכי בולט. כן. זה מה שנעשה. אם כך אז "גריפינדור!"

את המילה האחרונה היא צעקה לכל האולם.

אמה הלכה, בהקלה עצומה, אל עבר השולחן של גריפינדור, שהריע בקול, והתיישבה ליד ג'יימס.

''ברוך הבא, אחותי!'' צהל ג'יימס.

אמה חייכה.

אחרי בערך שעה נוספת של מיון, החבורה כולה-אמה, רוז,ג'יימס ואלבוס ישבו לשולחן של גריפינדור ואכלו.

"זה ממש טעים, מה זה?" אמר אלבוס, מצביע על מאפה.

"מאפין סלמנדרות,'' ענה לו ג'יימס.

אלבוס עמד להקיא, והשולחן כולו צחק.

"סתם צוחק איתך, אח שלי,''אמר ג'יימס. ''זה סוג של פודינג אפוי.''

נראה היה שאפילו אלבוס נהנה מהבדיחה.

"אני מציעה שתלכו למעונות,'' אמרה פרופסור מקגונגל לבסוף. "ותאגרו כוחות למחר. לילה טוב!"

והחבורה הלכה בין ההמונים למועדון של גריפינדור.

--------

אחרי הפסקה ארוכה אני המשכתי (וסליחה שאמרתי שהפסקתי), אז נא להגיב!

הפרק הקודם		הפרק הבא