קללת הנצח - נטוש

פרק 7

וולדמורט יודע

הרמיוני גנחה כשהיא התעוררה. היא הסתכלה על החדר שסביבה וסגרה את עיניה שוב, מתחמקת ממראה התא שבו היא נמצאת. "מושלם," היא מלמלה, הזעפת פנים עושה את דרכה לפניה. הדלת נפתחה והרמיוני פקחה עין אחת. גבר גבוה שהיה לבוש בבגדי אוכלי מוות תפס את זרועה וגרר אותה מהתא, לוקח אותה לאדון שלו.

הרמיוני נזרקה על הרצפה מול וולדמורט והרימה את עיניה אליו. וולדמורט גיחך אליה והיא הורידה את ראשה, מחביאה את הצחוק שאיים לעלות.

"הרמיוני גריינג'ר. אני הלורד וולדמורט. ואת לא עומדת לצאת מכאן בחיים," וולדמורט לעג, נשמע משוכנע בכוחו ובחשיבותו. הרמיוני לא יכלה שלא לצחוק הפעם.

אוכלי המוות ו-וולדמורט צפו כשכתפיה של הרמיוני רעדו מכוח צחוקה, הלם וכעס ממלאים אותם. הרמיוני הרימה את מבטה ישר לתוך עיניו של וולדמורט, "הו, באמת. כאילו שזה עומד להפחיד אותי," היא נחרה.

וולדמורט לחשש בזעם והוציא את שרביטו, מצביע איתו עליה. "באמת, אתה מכוון שרביט לעבר חברה וותיקה, טום?" הרמיוני שאלה, נעמדת ויוצרת קשר עין.

השרביט נהיה רפוי בידיו של וולדמורט והוא בהה בה. "הרמיוני? הרמיוני ג'ייקובס?" הוא פער את פיו.

הרמיוני גיחכה. "הרבה זמן לא התראנו, טום," היא ענתה.

"אבל איך? איך את נראית כל כך צעירה?" וולדמורט דרש.

הרמיוני זרקה את ראשה לאחור וצחקה. "אני מבוגרת ממך, טום. הרבה יותר מבוגרת ממך."

שרביטו של וולדמורט התחזק בידו והוא הצביע עליה שוב. "כמה מבוגרת?" הוא נהם.

"אני בת 1017," הרמיוני ענתה. אוכלי המוות השמיעו קולות הפתעה וכמה אפילו צחקו עליה.

"בלתי אפשרי," וולדמורט ענה.

"אנחנו חיים בעולם של קסמים, הכול אפשרי," הרמיוני החזירה. "קוללתי על ידי הסנדק שלי בגלל שהוא היה קנאי. הוא רצה את אימי לעצמו ולכן נקמתו הייתה לקלל אותי. הוא לא רצה שאמות, הוא אהב אותי יותר מדי בשביל זה, הוא רק רצה שאבי יסבול." עיניו האדומות של וולדמורט התכווצו.

"מי היה הסנדק שלך?" הוא ירק.

"סלאזר סלית'רין," הרמיוני הכריזה.

וולדמורט התנודד בהלם. "מה?" הוא התנשם.

הרמיוני קדה בלגלוג. "שמי הוא הרמיוני ריוונה רייבנקלו, הבת של רוונה גריפינדור, רייבנקלו לשעבר, וגודריק גריפינדור, בת הסנדקות של הלגה הפלפאף וסלאזר סלית'רין," היא הציגה את עצמה. "אני לא יכולה למות. קוללתי כל שבכל שבע שנים אני הופכת שוב לתלמידת שנה ראשונה."

אוכלי המוות בהו בה ואז הסתכלו על מנהיגם ה'דגול' להכוונה. אבל הוא היה מופתע מדי. הרמיוני צעדה אחורה ובלי מילים או שרביט, שינתה את צורתה של אבן לכיסא נוח בשבילה. היא התיישבה ובהתה בוולדמורט, עיני השוקולד שלה חודרות לתוך עיניו האדומות.

"אדוני, אם אתה מרשה לי להיות נועז מספיק כדי לשאול, מי הבוצדמית הזאת בשבילך?" אחד מאוכלי המוות שאל. וולדמורט, שהיה ביותר מדי הלם מכדי להעניש מישהו, ענה לו, "היא הייתה החברה שלי. היינו חברים מאז השנה הראשונה, היא הייתה גריפינדורית, וחיזרנו אחד אחרי השנייה."

אוכלי המוות עלו בקולותיהם למשמע העובדה שהבודצמית החזיקה בליבו של אדונם. וולדמורט השתיק אותם.

בלטריקס בעבעה בזעם, כועסת על כך שהבוצדמית הייתה אהבתו הראשונה של אדונה. זה היה חייב להיות שקר. היא משכה את שרביטה וכיוונה אותו על הנערה. "אבדה קדברה!" היא צעקה.

אור ירוק יצא משרביטה של בלטריקס ופגע בדיוק בחזה של הרמיוני. היא נפלה על האדמה, דוממת ועיניה רחבות ובוהות. בלטריקס נראתה מלאת ניצחון.

וולדמורט, כועס על כך שאחד מאוכלי המוות שלו יצא מתפקידו, הסתובב וקילל אותה. בזמן שהוא התרכז בבלטריקס, האחרים התרכזו בגופה של הנערה.

הרמיוני לקחה לקחה נשימה ארוכה כשהאור חזר לעיניה. היא התיישבה ונתנה לבלטריקס מבט כועס, ובלה תפסה את עינה ועכשיו בהתה בה בזוועה בזמן שהיא קוללה.

"הרגת אותי!" הרמיוני צעקה.

וולדמורט הסתובב בהלם למשמע קולה. "הרמיוני?" הוא התנשם. פרצופו השתנה לחיוך מרושע ועיניו זרחו לרוע תוכניתו החדשה. "הרמיוני, יקירה, את תצטרפי אליי, נכון? תעזרי לי לשלוט בעולם הקסמים ואת תהיי המלכה שלי," הוא גרגר. הרמיוני לעגה.

"טום, אני אגיד לך את אותו הדבר שאמרתי לך לפני שנים. אני לעולם לא אעזור לך להגיע למטרותיך החולות. אתה טועה. וזה סופי," היא נהמה. היא סגרה את עיניה, משחררת את ההגנות, לפני שהתעתקה. וולדמורט שחרר צעקה מלאת זעם.

*

הפרק הקודם		הפרק הבא