הארי בממלכת השוקולד

הייתה זאת שעת צהריים. פנסי ומיליסנט טיילו להן על יד האגם.

"את פשוט גאון!" קראה מילי בהתלהבות, "עכשיו הוא בטוח יציע לך!"

"בטוחה?" פנסי שאלה בחשש.

"נו, ברור! הרי ראית את הבעת פניו אחרי שהבאת לו את הכרטיס!"

"גם אני חשבתי ככה בהתחלה, אבל אז הבנתי משהו- לדראקו יד עכשיו את הכרטיס המוזהב. זה אומר, שבעוד כמה ימים, או שבועות, הוא ייסע לתחרות. וזה לא טוב! כי אני כשאר כאן והוא יהיה שם!"

"הו..." מיליסנט החלה מהרהרת, "אז גם את צריכה ללכת!" היא קבעה לאחר מחשבה.

"איך, בדיוק?! הרי נתתי את הכרטיס שלי לדראקו!"

"נחפש שוב. הרי כסף זאת לא הבעיה..."

"אז בואי, עשית לי חשק לשוקולד!" אמרה שחורת- השיער, מושכת את חברתה אחריה.

***

באותו זמן, בחדר המועדון של גריפינדור:

"אני מרגיש שהיום זה יום המזל שלי!" אמר הארי לחבריו.

"וואו, איזה ביטחון!" צחק רון.

"זה בגלל שמשום מה, סנייפ לא הוריד היום נקודות לגריפ..."

"אבל הוא כן!" התפרץ רון לדבריה.

"אם היית נותן לי לסיים את המשפט היית מבין. התכוונתי להגיד, שהוא לא הוריד נקודות לגריפינדור בגלל הארי!"

"הו..." אמר רון, "לא שמתי לב לזה..."

"אתה לא שם לב להרבה דברים!" אמרה הרמיוני בכעס. הרי היא כבר מזמן מנסה להראות לידידה הג'ינג'י מה היא מרגישה כלפיו, אך זה, לא מתייחס לניסיונותיה. ולהרמיוני כבר נמאס לחכות שמשהו יקרה!

היא נשפה בכעס.

"טוב, אני לא מעוניין להיות חלק מהריב שלכם, וכמו שאמרתי- אני מדגיש שזה יום המזל שלי, אני הולך לקנות שוקולד."

הארי ידע שהשניים אוהבים זה את זו. ידע זאת עוד מהשנה הראשונה. אך בזמן האחרון, נראה היה לו כי עבר חתול שחור בין השניים. והוא החל לחשוש, שלהרמיוני נמאס לחכות, והיא תמשיך הלאה. ואז יבין רון כמה פספס, אבל יהיה מאוחר מידי...

"היי, הנה פוטר!" שמע קול לועג, כשהתקרב אל הדוכן. היו אלה פנסי פרקינסון ומיליסנט בלאסטרוד. סלית'ריניות. בין האחרונות שרצה לפגוש.

הוא התעלם מהשתיים.

"אז מה, פוטר המפורסם מנסה את מזלו?!" שאלה פנסי בלגלוג, "לא רגיל שדראקו מוצא כרטיס והילד- שנשאר- בחיים לא?"

"מאלפוי מצא כרטיס?!"

"אממ, דא!"

"ליתר דיוק, פנס..." החלה מילי, אך פנסי דרכה בחוזקה על רגלה, "איי!"

הארי נשף בכעס וביקש מהמוכרת חמש חפיסות שוקו- אגוזים. הנערות קנו שוקולד גם הן.

"קח," אמר הארי כשנכנס לחדר המועדון וראה את רון עוזב בכעס בפינה. הרמיוני לא נראתה באזור.

"מה?" התבלבל רון.

"קח," הארי הושיט לו את אחת מחבילות השוקולד, "קניתי גם בשבילך.

"אבל..." ניסה האדמוני למחות, אך הארי התעלם, משאיר את השוקולד על ברכיו ופותח בעצמו חבילה. אין כלום.

רון פתח גם הוא. ריק. אך נראה שלג'ינג'י זה לא הפריע, הוא משך בכתפיו, מלמל 'תודה' והחל לטרוף את השוקולד.

הארי חייך אליו, ופתח תפיסה נוספת. גם הפעם החפיסה הייתה ריקה. אבל הייתה לו הרגשה טובה לגבי הבאה בתור!

אז הולא לא התייאש, וניגש לפתוח את החפיסה שלישית, אך לפני שפתח אותה, שמע קול קורא לו, "הארי, הארי!"

היה זה נוויל, שהתקרב אליו בצליעה.

"נוויל?"

"הארי, אממ, לא נעים לי לבקש..."

"נו? זה אני, מה כבר יכול לקרות?"

"טוב. אז, אממ, זה פשוט שכואבת לי הרגל, לא משהו רציני, אבל הייתי כל היום כאן במגדל..." הוא עצר במבוכה.

"תמשיך... אני לא אעשה לך כלום!" הארי צחק.

"אוקי. בכל מקרה, רציתי לבקש ממך את חפיסת השוקולד האחרונה... אם אתה רוצה אני אשלם לך! אפילו כפול ממה ששילמת! אפילו שאני יודע שאני לא אזכה... כמו תמיד... אבל יש לי חשק לנסות..."

"הנה קח. קח בחינם!"

"בחינם?!"

"כואבת לך הרגל, אז אולי זה יעודד אותך!"

"בטוח...?"

"כן! פשוט קח."

"אוקי... תודה הארי!"

"בבקשה."

נוויל התיישב על ידו, פותח את החפיסה בעדינות, כשלפתע...

נגלה אל שני הבנים (רון היה עסוק בלאכול את השוקולד שלו) הכרטיס המוזהב!

נוויל היה מזועזע.

"הארי..." הוא אמר בשקט, "קח אותו! הוא שלך..."

"הו, לא! אתה מצאת!"

"מה פתאום! זה היה השוקולד שלך! קח."

"אני לא אקח!" הארי היה נחוש בדעתו. הוא הבין שלנוויל הכרטיס מגיע יותר מאשר לו, ולא משנה כמה רצה אותו! טוב- הלב של הארי בחיים לא ייתן לו לקחת את הכרטיס מנוויל לונגבוטום! הוא שילב את ידיו בעקשנות, "הוא שלך!"

הפרק הקודם		הפרק הבא